Shevuot 12b · Talmud

קַיִץ כִּבְנוֹת שׁוּחַ לַמִּזְבֵּחַ. וְהָכְתִיב: ״כִּי כׇל שְׂאֹר וְכׇל דְּבַשׁ וְגוֹ׳״! תָּנֵי רַב חֲנִינָא: כִּבְנוֹת שׁוּחַ לְאָדָם. דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: אֵין מְקַיְּצִין בְּעוֹלַת הָעוֹף. אָמַר רָבָא: הָא בּוּרְכָא! אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: מַאי בּוּרְכְתָא? אֲנָא אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵיהּ, וּמִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵיהּ – דְּאָמַר רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: מוֹתָרוֹת לְנִדְבַת צִבּוּר אָזְלִי, וְאֵין עוֹלַת עוֹף בְּצִבּוּר. וְאַף שְׁמוּאֵל סָבַר לְהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: קׇרְבְּנוֹת צִבּוּר – סַכִּין מוֹשַׁכְתָּן לְמַה שֶּׁהֵן. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשָׂעִיר, שֶׁאִם לֹא קָרַב בָּרֶגֶל יִקְרַב בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְאִם לֹא קָרַב בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ יִקְרַב בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאִם לֹא קָרַב בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים יִקְרַב בָּרֶגֶל, וְאִם לֹא קָרַב בְּרֶגֶל זֶה יִקְרַב בְּרֶגֶל אַחֵר; שֶׁמִּתְּחִלָּתוֹ לֹא בָּא אֶלָּא לְכַפֵּר עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. תָּנָא: לֹא הוּקְדַּשׁ אֶלָּא לְכַפֵּר עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. וְעַל זְדוֹן טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים כּוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״; פְּשָׁעִים – אֵלּוּ הַמְּרָדִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי״, וְאוֹמֵר: ״אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא״. חַטָּאוֹת – אֵלּוּ הַשְּׁגָגוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה״. עַל שְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁבְּתוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, הַזְּדוֹנוֹת וְהַשְּׁגָגוֹת כּוּ׳. הַיְינוּ קַלּוֹת הַיְינוּ עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה! חֲמוּרוֹת – הַיְינוּ כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין! הוֹדַע – הַיְינוּ מֵזִיד! לֹא הוֹדַע – הַיְינוּ שׁוֹגֵג! אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: עַל שְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה – בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת, בֵּין שֶׁעֲשָׂאָן בְּשׁוֹגֵג בֵּין שֶׁעֲשָׂאָן בְּמֵזִיד. אוֹתָן שֶׁעֲשָׂאָן בְּשׁוֹגֵג – בֵּין נוֹדַע לוֹ סְפֵיקָן, בֵּין לֹא נוֹדַע לוֹ סְפֵיקָן. וְאֵלּוּ הֵן קַלּוֹת – עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵלּוּ הֵן חֲמוּרוֹת – כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין. הַאי עֲשֵׂה הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא עֲבַד תְּשׁוּבָה – ״זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה״! אִי דַּעֲבַד תְּשׁוּבָה – כֹּל יוֹמָא נָמֵי, דְּתַנְיָא: עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, לָא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ! אָמַר רַבִּי זֵירָא:

קיץ כבנות שוח למזבח - כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני מתיקה והוא לשון קיץ כדכתיב (שמואל ב ט״ז:ב׳) הלחם והקיץ לאכול לנערים: וכל דבש - וכל מיני פירות האילן בכלל: אין מקיצין בעולת העוף - אין לוקחין בדמי הנדבה עולת העוף: הא בורכא - דבר הבדוי מן הלב דמנא לך הא: לנדבת צבור אזלא - כדרבנן דפליגי עליה דר"א: ואין עולת העוף בצבור - דתניא בת"כ והקריב מן התורים היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאין עוף: להא דר' יוחנן - דאמר לעיל תמידין שלא הוצרכו לר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה מקיצין בהן את המזבח בגופן ואין צריכין רעיה: סכין מושכתן למה שהן - סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרש מתחלה לכך ואפילו אין זה אותו קרבן עצמו וכגון עולת תמיד עולה לקיץ אם אינו ראוי לתמיד: מודה ר"ש כו' - ומסקנא דטעמא שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון אלמא אהא הוא דקפדינא שיקרב על מזבח החיצון לכפר מקצת דבר שהוקדש לו חטאת דטומאת מקדש תקרב לטומאת מקדש ואע"פ שאין כפרתן שוה ה"נ לעולה שהוקדש לעולה יקרב: וכפר על הקדש - בשעיר הפנימי כתיב: היינו קלות היינו עשה ולא תעשה - כלומר הי ניהו קלות עשה ולא תעשה אמאי תני להו תרתי: היינו זדונות היינו הודע - קס"ד הודע שידע ועשה דהיינו מזיד דהא ליכא למימר הודע שנודעה לו שגגתו כדפרשינן ליה בכל דוכתי דא"כ הוה ליה חטאות ואשמות ודאין ותנן במס' כריתות (דף כה.) חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה"כ חייבין להביא אחר יוה"כ: אמר רב יהודה כו' - סיפא דמתניתין מפרשא ליה לרישא וכולהו פירוש דקלות וחמורות הוא: בין כשעשאן בשוגג - האי שוגג דהכא ליכא לפרושי אלא בדבר שאין שגגתו חטאת אלא אשם תלוי כגון אכל אחת משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזה אכל: בין שנודע לו ספיקן - שנודע לו שבא לידי ספק חלב: בין שלא נודע לו - לפני יוה"כ שאכל ספק חלב אין צריך להביא אחר יוה"כ אשם תלוי והכי נמי תנן בכריתות (שם) חייבי אשמות תלויין שעבר עליהן יוה"כ פטורין ויליף לה התם מקראי: האי עשה - דמכפר עליה יוה"כ: ה"ד אי דלא עשה תשובה - שאינו תוהא על חטאו: הא כתיב זבח רשעים תועבה - והיכי מכפר עליה קרבן יוה"כ: ואי דעבד תשובה - למה לי יוה"כ כל יומא נמי תשובה מכפרא עליה דתניא לא זז משם עד שמוחלין לו:

כבנות שוח לאדם. משמע שהן טובות ובקרא נמי כתיב (בראשית ג׳:ו׳) כי טוב העץ למאכל והיינו בנות שוח כדמשמע בבראשית רבה כי גרמו שוחה לאדם א"נ בנות שבע שגרמו ז' ימי אבילות וקשה לר"ת דבפ"ק דע"ז (דף יד. ושם) משמע דלא חזו לאכילה כל כך דקתני גבי שביעית הוסיפו עליהן אלכסוסין ואיצטרובלין מוכסוסין ובנות שוח אבל מעיקרא לא הוה בהו שביעית משמע דגריעי ותירץ ר"ת דלאו משום דגריעי אלא ששנינו במס' שביעית (פ"ה מ"א) בנות שוח שביעית שלהן שניה שעושין לג' שנים וכשהפרי נחנט בשביעית אינו נגמר עד שנה שניה של שמיט' והשתא מעיקרא סבור דאזלינן בתר לקיטה ובסוף סבור דאזלינן בתר חנטה ועוד תירץ ר"ת דגרס בפ"ק דע"ז (שם) מוכסוסין בנות שוח בלא וי"ו ופרי אחת הוא והוא גרוע ואינו אותו ששמו בנות שוח גרידא וכן משמע בפ"ק דבכורות (דף ח. ושם) דשנים הם דהא אמר הזאב והארי לג' שנים וכנגדן בבנות שוח נחש לז' שנים ולאותו רשע לא מצינו שום חבר וי"א מוכסוסין בנות שוח ומיהו בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) משמע דבנות שוח הן גרועין שלא נחשדו עליהן עמי הארץ דחשיב להו גבי קלין שבדמאי ושמא פרי הוא שגדל ביערים כמו עוזרדין דחשיב בהדייהו ולפי שמצוי להן מן ההפקר לא נחשדו שלא לעשר הגדל בגנותיהן ובפרדסותיהן ולא מפני שהוא גרוע: הא בורכא. תימה היכי ס"ד דמקיצין בעוף האמר זה מדרש דרש יהוידע הכהן שמותר חטאת ומותר אשם יהא לנדבת עולה משום דכתיב (ויקרא ה׳:י״ג) לה' לכהן איזהו דבר שהוא לה' ולכהן הוי אומר זה עולה שבשר עולה כולה לה' והגיזה והעור לכהן ובעוף אין לכהן חלק בו וי"ל דהתם במותר מעות כגון הפריש מעות לחטאת ואשם כדכתיב (מלכים ב י״ב:י״ז) כסף אשם כסף חטאת והכא כשנתותר גוף אשם: ואין עוף בצבור. משום דכתיב ביה נפש דמשמע ביחיד דוקא וא"ת והאמר בפ' טרף בקלפי (יומא דף מא: ושם) אי זבן פרידה אחת אי עולה זבן עולה אזלא לנדבה וי"ל דאין לקנות עוף במעות שנתותרו אך אם כבר בא עוף לפנינו מקיצים בו דמה יעשה ממנו [וע"ע תוס' תמורה כג: ד"ה וששה]: ואף שמואל סבר לה. פי' בקונטרס להא דאמר דלר"ש מקיצין בהן המזבח דאמר שמואל סכין מושכתן פי' סכין השוחטת סתם מושכתן לקרבן שהופרשו מתחלה לכך כגון עולת תמיד לעולת קיץ אע"פ שאין זה אותו קרבן עצמו כיון דמעיקרא עולה והשתא עולה וקשה דבפ"ק דזבחים (דף ג. ושם) מוכח דמילתא דשמואל כרבנן דר"ש דאית להו לב בית דין מתנה עליהן ואמאי דגרס בסמוך תניא נמי הכי קשה דמתני' ה"ל לאיתויי ונראה כפירוש הערוך דפי' סכין מושכתן למה שהם אם תמידים אם מוספין סכין מושכתן להיות כן דטרם משכן לסכין אין לומר איזה תמיד איזה מוסף אלא תלויין ועומדין בתנאי לב ב"ד דאף ע"פ שאמרו שהן תמידים אם ירצו להקריבן לשם זבח אחר רשאין לפי שבזמן שמשך זה סכין לשחיטת תמיד הרי הוא תמיד ואם למוסף מוסף והוי סייעתא לר' יוחנן דאמר תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי רבנן נפדין תמימים שהרי עדיין לא משכן לסכין ול"ג תניא נמי הכי אלא תניא וי"מ תניא נמי הכי אדרב שמואל בר רב יצחק דאמר מודה ר"ש בשעירי חטאת שאין מקיצין בגופן דקתני אם לא קרב ברגל כלומר בפסח יקרב בר"ח כו' ואם לא קרב ביוה"כ יקרב ברגל פירוש בסוכות ואם לא קרב ברגל זה של סוכות יקרב ברגל אחר היינו שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו אבל טפי מרגל אחר דהיינו בפסח הבא לא מצי לאקרובי לגופיה דה"ל תרומה ישנה ולא להקיץ בגופו לפי שמתחלתו לא הוקדש אלא לכפר על מזבח החיצון כלומר לכפר בחטאת וא"א לשנותן בנדבה אלמא אין מקיצין בגופן אלא בדמיהן אבל קשה דאמאי נטר עד הכא לעיל ה"ל לאיתויי: שמתחלה לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון. אע"ג דבמתני' מפרש משום דבאין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו תרתי בעינן מקדש וקדשיו ומזבח החיצון לאפוקי שעיר הפנימי ואע"ג דמשמע לעיל דאי לאו משום גזירה אטו לפני כפרה היו מקיצין אפילו במותר חטאת הפנימית היינו משום דהכי גמירי דמותר חטאת צבור לעולה: ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו. אין זה ב' כפרות אלא מה שקרבן אחר מכפר כדפ"ל א"נ כפרה אחת לשוגג ואחת למזיד: לא זז משם עד שמוחלים לו. ואף על גב דתנן במתני' בפרק בתרא דיומא (דף פה: ושם) על עשה ועל לא תעשה תשובה מכפרת ואמר נמי במס' חגיגה (דף ה.) כל העושה דבר ומתחרט מוחלין לו מיד אפי' בשאר עבירות אינה מחילה גמורה אלא שמקילין לו הדין אבל במצות עשה מוחלין לגמרי:

שבועות יב:

Navigate the library