Shevuot 28b · Talmud

שְׁתֵּיהֶן בְּמֵזִיד – אַכְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ וַהֲדַר אַכְלֵיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ, מִיחַיַּיב; אַכְלֵיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ וַהֲדַר אַכְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ, פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ – לְמַאן דְּאָמַר הַתְרָאַת סָפֵק שְׁמָהּ הַתְרָאָה, חַיָּיב; לְמַאן דְּאָמַר לָאו שְׁמָהּ הַתְרָאָה, פָּטוּר. תְּלָאָן זוֹ בָּזוֹ – ״לֹא אוֹכַל זוֹ אִם אוֹכַל זוֹ״, ״לֹא אוֹכַל זוֹ אִם אוֹכַל זוֹ״; וְאָכַל זוֹ בִּזְדוֹן עַצְמָהּ וּבְשִׁגְגַת חֲבֶירְתָּהּ, וְזוֹ בִּזְדוֹן עַצְמָהּ וּבְשִׁגְגַת חֲבֶירְתָּהּ – פָּטוּר. זוֹ בְּשִׁגְגַת עַצְמָהּ וּבְזָדוֹן חֲבֶירְתָּהּ, וְזוֹ בְּשִׁגְגַת עַצְמָהּ וּבִזְדוֹן חֲבֶירְתָּהּ – חַיָּיב. שְׁתֵּיהֶן בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר. שְׁתֵּיהֶן בְּמֵזִיד – אַשְּׁנִיָּה מִיחַיַּיב, אַרִאשׁוֹנָה פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ. אָמַר רַב מָרִי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים – נִדְרֵי זֵרוּזִין, נִדְרֵי הֲבַאי, נִדְרֵי שְׁגָגוֹת, נִדְרֵי אֳונָסִין. נִדְרֵי שְׁגָגוֹת כֵּיצַד? ״קוּנָּם אִם אָכַלְתִּי וְאִם שָׁתִיתִי״, וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה; ״שֶׁאֵינִי אוֹכֵל שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה״, שָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה – מוּתָּר. וְתָנֵי עֲלַהּ: כְּשֵׁם שֶׁנִּדְרֵי שְׁגָגוֹת מוּתָּרִין, כָּךְ שְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת מוּתָּרוֹת. שְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת הֵיכִי דָּמֵי – לָאו כִּי הַאי גַּוְונָא? שְׁמַע מִינַּהּ. עֵיפָא תָּנֵי שְׁבוּעוֹת בֵּי רַבָּה. פְּגַע בֵּיהּ אֲבִימִי אֲחוּהּ, אֲמַר לֵיהּ: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי״ ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי״, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ, הֲרֵי יָצְאָה שְׁבוּעָה לַשֶּׁקֶר! ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תֵּשַׁע וְעֶשֶׂר״, מַהוּ? חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ, אִי תֵּשַׁע לָא אָכֵיל, עֶשֶׂר לָא אָכֵיל! ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עֶשֶׂר וָתֵשַׁע״, מַהוּ? אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ, עֶשֶׂר הוּא דְּלָא אָכֵיל, הָא תֵּשַׁע מִיהָא אָכֵיל! אָמַר אַבָּיֵי: זִימְנִין דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְהָא דְּעֵיפָא, כִּדְמָר. דְּאָמַר רַבָּה: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים״, וְחָזַר וְאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״;

שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב - מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה שבועתו וחלה השבועה עליו לאסור בשניה וכשאכל שניה התרה בו התראת ודאי אל תאכל שהרי נשבע עליה ונאסרה: אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש - דאפליגו בהתראת ספק בפ' קמא (דף ג:) והאי נמי התראת ספק דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע ואע"פ שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע"י אכילה זו: תלאן זו בזו - שתיהן כדמפרש ואזיל נמצאו שתיהן איסור ושתיהן תנאי: הכי גרסינן אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור כו': אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה - זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שניה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות השניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע"פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינא ביה תחטא בשגגה (ויקרא ה): זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה כו' חייב - כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינא ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילה שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עובר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הלכך לא לקי ולא קרינא ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום עבריין לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה: שתיהן בשוגג - ששתיהן הככרות בשגגת שתי השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשון היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה משתיהן ולא קרינא ביה האדם בשבועה: אשניה מיחייב - דהתראת ודאי היא: אראשונה - והתרו באכילתה שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זו למפרע התראת ספק היא זו: אף אנן נמי תנינא - כדרבא שהתולה שבועה בדבר אחר וקיים התנאי תחלה צריך שיהא זכור לשבועתו באותה שעה ואם לאו אין השבועה חלה: נדרי שגגות כיצד - קתני רישא ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין והתם מפרש להו: קונם אם אכלתי כו' - קונם עלי דבר פלוני אם אכלתי היום והוא סבור שלא אכל ונזכר שאכל אותו הנדר בטל ומותר באותו דבר: קונם שאני אוכל - קונם עלי דבר פלוני אם אני אוכל היום ושכח שבועתו ואכל ושתה מותר באותו דבר היינו דרבא שצריך שיהא זכור לנדר בשעת קיום התנאי: ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כו' - והיינו כדרבא. ולא יתכן לפרש קונם שאני אוכל אלא בענין זה שתלה דבר אחר באכילה זו כדפרישית דאי מפרשת קונם שאני אוכל קונם עלי אכילה ושכח ואכל ושתה מאי מותר איכא למימר דקתני ארבעה נדרים התירו הרי כבר עבר על נדרי שוגג ואי מפרשת התירו פטרוהו מן המלקות פשיטא מי התרה בו והלא שכוח היה וכלל דבר אין מותר לשון פטור: שבועות שגגות היכי דמי לא גרסינן דההיא אם אכלתי מיפרשא בנדרים כרב כהנא ורב אסי והך דאם אני אוכל בהדיא היא אתיא כרבא: עיפא ואבימי בני רחבה דפומבדיתא היו: אינו חייב אלא אחת - טעה לומר שזו שבועה על שבועה: הרי יצאה שבועה לשקר - משנשבע הראשונה יצאה לשקר מפיו והלכה לה והשניה שבועה אחרת היא לעצמה ואין לך לפוטרו בשבועה לשעבר משום אין שבועה חלה על שבועה אלא בשבועה להבא שחוזר ואוסר עליו את האיסור והוה ליה נשבע לקיים את המצוה: שלא אוכל תשע ועשר - שתי שבועות היו שבועה שלא אוכל תשע תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים בהעלם אחד מהו טעה לומר שאין השבועה אחרונה בכלל שבועה ראשונה ואין זו שבועה חל על שבועה: אישתבשת - דשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל תשע נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל תשע לא אתי לכלל עשר: אינו חייב אלא אחת - טעה לומר ששבועת תשע בכלל עשר לפי שיש בכלל עשר תשע: הא תשע מיהא אכיל - ולא נאסרו עליו תשע בראשונה וכי אכיל תשע מיחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה: זימנין דמשכחת לה דעיפא - דשבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר דאינו חייב אלא אחת: כדמר - רבה דאמר מר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואי הוה אוכל תאנים וענבים ביום אחד היה מיחייב תרתי דכי אכל תאנים מיחייב אשבועה בתרא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא:

כשם שנדרי שגגות מותרים כן שבועות כו'. תימה דתלי כתיבא בדלא כתיבא שבועה כתיבא מדדרשינן לעיל (שבועות ד' כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס ויש לומר משום דההיא דנדרי שגגות משנה היא בפ' ארבעה נדרים (נדרים ד' כה:) אבל גבי שבועה לא תנן בשום דוכתא וא"ת בנדרים (שם) דקאמר שבועות שגגות היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי אמאי לא מפרש דומיא דתנן גבי נדר כגון דאמר שבועה שלא אוכל פירות הללו אם אכלתי ונזכר שאכל או אם אוכל ושכח ואכל ועוד דבההיא דרב כהנא ורב אסי לא שייך לשון מותרין דכבר יצא לו שבועת שקר ועוד תימה דלקמן בפרק שבועת העדות (שבועות ד' לא:) דדחיק לאשכוחי דקאמר לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי אמאי לא דייק מההיא דנדרים דשרי נדרי שגגות דאינהו גופייהו לא ילפי אלא משבועה ונראה דבנדרים ודאי המ"ל שבועות שגגות דומיא דתנא גבי נדרים אלא ניחא לאשמועינן מעשה ורבותא דאפי' עובר על שבועתו בשעה שמוציא שבועה מפיו פטור והשתא לא מצי למידק מההיא מתני' דנדרים תנינא לדרב כהנא ורב אסי דדלמא מתני' דוקא כשאינו עובר על שבועתו לאלתר דומיא דתנא גבי נדר ואם תאמר ונדרים היכי ילפינן משבועה מה לשבועה שכן אין חלה על דבר מצוה כדבר הרשות ולאו פירכא היא כדפרישית לעיל (שבועות ד' כה. ד"ה מה) דבענין שאין שבועה חלה על דבר מצוה כיוצא בו בנדר אפילו בדבר הרשות אינו חל: שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים כו'. זו היא גי' הקונט' ובספרים היה כתוב איפכא שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ונראה דמחקה בקונט' משום דקשיא ליה דאי תאנים וענבים כל חד וחד לחודיה קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה חלה כלל מידי דהוה אתשע וי' דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל והוי כבר מושבע ועומד מיהו הוה מצי לפרושי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אבל אי אפשר לומר כן דהך מילתא דרבה איתא בפ"ב דנדרים (ד' יז:) ומוכח כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגי' הקונטרס ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל שניהם מכל אחד שיעור שלם דמפרש טעמא מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מגו דלא הוי כלל מושבע ועומד וצריך לחלק ע"כ בין הך לההיא דט' וי' דהתם איכא איסור שבועה. בכל י' וכל ט' שיאכל מהנך עשר קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחלה כלל על ענבים ושייך כאן מגו וה"ה נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה על ידי מגו:

שבועות כח:

Navigate the library