טוען את הדף…
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁשְּׁחָטוֹ לְהִתְלַמֵּד בּוֹ, וּבִפְלוּגְתָּא דְּנִימוֹס וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: סָח לִי נִימוֹס, אָחִיו שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַגַּרְסִי, שֶׁהַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹרֵב לְהִתְלַמֵּד בּוֹ — דָּמוֹ מַכְשִׁיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דַּם שְׁחִיטָה לְעוֹלָם מַכְשִׁיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אֶלָּא לָאו אִיסּוּרוֹ חִישּׁוּבוֹ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: דָּמוֹ מַכְשִׁיר לְעָלְמָא, אֲבָל לְגוּפֵיהּ בָּעֵי מַחְשָׁבָה. וַאֲתָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמֵימַר: דַּם שְׁחִיטָה לְעוֹלָם מַכְשִׁיר, וַאֲפִילּוּ לְגוּפֵיהּ נָמֵי לָא בָּעֵי מַחְשָׁבָה. מִמַּאי? דִּילְמָא טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם — דְּשָׁאנֵי עוֹרֵב, הוֹאִיל וְיֵשׁ בּוֹ סִימָנֵי טׇהֳרָה. וּמְנָלַן דְּסִימָנֵי טׇהֳרָה מִילְּתָא הִיא? דְּקָתָנֵי עֲלַהּ דְּהַהִיא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם? הוֹאִיל וְיֵשׁ בּוֹ סִימָנֵי טׇהֳרָה. וְכִי תֵּימָא: אִי מִשּׁוּם סִימָנֵי טׇהֳרָה, מַאי אִירְיָא לְהִתְלַמֵּד? אֲפִילּוּ לְהִתְעַסֵּק נָמֵי! אִין הָכִי נָמֵי, וּמִשּׁוּם נִימוֹס. אֵיתִיבֵיהּ: לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ — עוֹרְפוֹ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרָיו וְקוֹבְרוֹ, וְאָסוּר בַּהֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר! אֵימָא: וּמֵחַיִּים אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְהָא מִדְּסֵיפָא מֵחַיִּים הָוֵי, רֵישָׁא לָאו מֵחַיִּים. דְּקָתָנֵי סֵיפָא: לֹא יְמִיתֶנּוּ, לֹא בְּקָנֶה וְלֹא בְּמַגָּל וְלֹא בְּקַרְדּוֹם וְלֹא בִּמְגֵירָה, וְלֹא יַכְנִיסֶנּוּ לַחֶדֶר וְיִנְעוֹל דֶּלֶת לְפָנָיו בִּשְׁבִיל שֶׁיָּמוּת, וְאָסוּר בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר! רֵישָׁא וְסֵיפָא מֵחַיִּים, רֵישָׁא — בַּהֲנָאַת דָּמָיו, סֵיפָא — בַּהֲנָאַת גּוּפוֹ. וּצְרִיכָא, דְּאִי תְּנָא הֲנָאַת דָּמָיו — בְּהָהוּא קָא שָׁרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֲבָל בַּהֲנָאַת גּוּפוֹ אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה. וְאִי תְּנָא בַּהֲנָאַת גּוּפוֹ — בְּהָהִיא קָאָסַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲבָל בַּהֲנָאַת דָּמָיו אֵימָא מוֹדֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. צְרִיכָא. וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן לְאַחַר עֲרִיפָה שֶׁהוּא אָסוּר. וְאָמַר רַב נַחְמָן: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: ״וַעֲרַפְתּוֹ״, נֶאֱמַר כָּאן עֲרִיפָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן עֲרִיפָה, מָה לְהַלָּן אָסוּר — אַף כָּאן אָסוּר. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי יְהוּדָה — מֵחַיִּים מֵיסָר אָסַר! אֶלָּא לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא? אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: סָפְרָא חַבְרָיךְ תַּרְגּוּמַהּ: לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה, וְאִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: עֲרִיפָה בִּמְקוֹם פְּדִיָּיה עוֹמֶדֶת, מָה פְּדִיָּיה מַתֶּרֶת — אַף עֲרִיפָה מַתֶּרֶת, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב נַחְמָן: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? מִדְּתָנֵי לֵוִי: הוּא הִפְסִיד מָמוֹנוֹ שֶׁל כֹּהֵן, לְפִיכָךְ יוּפְסַד מָמוֹנוֹ. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי יְהוּדָה — הָא מַיפְסַד וְקָאֵי! אֶלָּא לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא? אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי יְהוּדָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן. אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי יְהוּדָה, אַפְּסֵידָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן, לִפְחַת מִיתָה. וְכֵן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן לְאַחַר עֲרִיפָה שֶׁהוּא אָסוּר, וְרַבִּי יוֹחָנָן, וְאִי תֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַר: עֲדַיִין הִיא מַחְלוֹקֶת. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ לְהָא דְּרַב נַחְמָן, אַהָא: ״הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶטֶר חֲמוֹר אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת״. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לְאַחַר עֲרִיפָה, וְדִבְרֵי הַכֹּל. אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא מַנִּי? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן. אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן — תִּיקְדַּשׁ בְּכוּלֵּיהּ, אִי רַבִּי יְהוּדָה — תִּיקְדַּשׁ בְּהָךְ דְּבֵינֵי בֵּינֵי! אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה, וּכְגוֹן שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא שֶׁקֶל, וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה. דְּתַנְיָא: ״תִּפְדֶּה״ ״תִּפְדֶּה״ — תִּפְדֶּה מִיָּד, תִּפְדֶּה כׇּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין פְּדִיָּיה פְּחוּתָה מִשֶּׁקֶל. אָמַר מָר: ״תִּפְדֶּה״ ״תִּפְדֶּה״ — תִּפְדֶּה מִיָּד, תִּפְדֶּה כׇּל שֶׁהוּא. פְּשִׁיטָא! אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאִיתַּקַּשׁ לִבְכוֹר אָדָם, מָה בְּכוֹר אָדָם אַחַר שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ, הַאי נָמֵי אַחַר שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ. קָא מַשְׁמַע לַן: ״תִּפְדֶּה״ — מִיָּד, ״תִּפְדֶּה״ — כׇּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין פְּדִיָּיה פְּחוּתָה מִשֶּׁקֶל. מִמָּה נַפְשָׁךְ: אִי מַקֵּישׁ לִבְכוֹר אָדָם — חָמֵשׁ לִיבְעֵי, וְאִי לָא מַקֵּישׁ — שֶׁקֶל מְנָא לֵיהּ? לְעוֹלָם לָא מַקֵּישׁ, אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא ״וְכׇל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״, כׇּל עֲרָכִין שֶׁאַתָּה מַעֲרִיךְ לֹא יְהוּ פְּחוּתִין מִשֶּׁקֶל. וְרַבָּנַן: הַהוּאהכא במאי עסקינן כגון ששחטו - לפטר חמור ואי דשחטיה לשם שחיטה גמורה אפי' לר' שמעון הויא מחשבה ומטמא אלא בשחטו ע"מ להתלמד בו הלכות שחיטה ובהך פליגי דרבנן סברי הך שחיטה משויא לה אוכל כשחיטה גמורה מעלייתא דאמרינן בהעור והרוטב (חולין קיז:) השוחט בהמה לעובד כוכבים כו' כדפרישית לעיל ור"ש סבר הך שחיטה לאו מעלייתא היא ולא הויא מחשבה ובפלוגתא דנימוס ור"א: דמו מכשיר - אם נפל על הזרעים וכל שכן אם שחטו שחיטה גמורה דמו מכשיר אפילו לגופיה דשחיטתו הויא מחשבתו ואי נחרו ולא שחטו תו לא הוה פליג בה רבי אלעזר דודאי לעלמא הוא דמכשיר דמו ולאו לגופיה דאיהו גופיה לא מקבל טומאה בלא מחשבה: אלא לאו איסורו חישובו - הוא דאיכא בהדי שחיטה כה"ג איכא בינייהו: לעלמא - אם נפל על הזרעים אבל לגופיה בעי מחשבה דאיסורו חישובו גרידא לא אמרינן והך שחיטה לא חשיבא לשווייה אוכל: ואפי' לגופיה לא בעי מחשבה - דהך שחיטה משוייא לה אוכל ובהאי נמי פליגי רבנן כר' אלעזר ורבי שמעון כנימוס: הואיל ויש בו סימני טהרה - כדאמר באלו טריפות (חולין סא:) משום הכי הוי אוכלא אבל לגבי פטר חמור דלית ליה סימני טהרה אי לאו דחשיב משום הך שחיטה לא מטמו ליה רבנן ור' שמעון אע"ג דחשיב עליה פליג משום דאסור בהנאה לאחר עריפה כדרב': ומנלן דסימני טהרה מילתא - לאחותי לידי טומאה דקתני עלה בברייתא דלעיל נבלת בהמה טהורה כו': אפי' להתעסק - דמתכוין לחתוך דבר אחר דלאו לשחיטה איכוין: אין הכי נמי ומשום נימוס - להודיע כחו דאע"ג דשחטו להתלמד בו דהוי שחיטה חשובה טפי מלהתעסק אפ"ה איהו גופיה לא מטמא ליה נימוס: איתיביה - אביי לרבא דאמר מודה רבי שמעון לאחר עריפה: בקופיץ - סכין גדול שכן דרך עריפה: מאחוריו - ממול ערפו דכתיב וערפתו: במגירה - שיג"א סכין שיש בה פגימות הרבה: בהנאת דמיו - אם השכירה לאחרים: בהנאת גופו - כגון גיזה ועבודה: מה פדייה מותרת - דלאחר פדיונו דברי הכל שרי בהנאה: הוא הפסיד ממונו של כהן - שלא פדאו בשה ויתננו לכהן: לפיכך יופסד ממונו - יכפוהו בית דין לעורפו לאחר שלשים כדמפרש בפירקא ויאסר בהנאה: הא מיפסד וקאי - דמחיים נמי אסור ומאי מפסדא ליה עריפה: אלא לאו רבי שמעון - ולאחר עריפה מודה: דביני וביני - דמחיים נמי אסור בהנאה מצי פריק ליה בשה בר דנקא והשתא מפסיד הכל: איבעית אימא ר' שמעון - ואפילו הכי בהנאה לא מיתסר ומאי אפסיד ממונו לפחת מיתה מה שמיתה פיחתתו דמחיים הוה שוה מנה ולאחר מיתה אינה שוה אלא דינר להאכילו לכלבו: להא דרב נחמן - דאמר לעיל מודה ר' שמעון לאחר עריפה: תיקדש בכוליה - דהא כוליה שרי בהנאה: שאינו שוה אלא שקל - סלע דהשתא ליכא ביני ביני דההוא שה דיהבינן לכהן תותיה בעי למיהוי שוה שקל: תפדה תפדה - תרי זמני כתיב ופטר חמור תפדה בשה (שמות י״ג:י״ג): מיד - אפי' בתוך שלשים: איתקש לבכור אדם - דכתיב (במדבר י״ח:ט״ו) את בכור האדם ואת בכור הבהמה טמאה תפדה: מה בכור אדם - פדיונו לאחר שלשים יום ופדויו מבן חדש תפדה וחמשה סלעים בעי למיתב: אף כאן לאחר שלשים יום וחמשה - סלעים בעי למיתב:שהשוחט עורב להתלמד דמו מכשיר - פירש הקונט' אם נפל על הזרעים וכ"ש אם שחטו שחיטה גמורה דמו מכשיר אפילו לגופיה דשחיטתו מחשבתו ואם נחרו ולא שחטו תו לא פליג ר' אליעזר דודאי לעלמא מכשיר דמו ולא לגופיה דאיהו גופיה לא מקבל טומאה בלא מחשבה עכל"ה ותימה פירש דדם נחירה מכשיר לעלמא דמה טעם יכשיר כיון דלא הוי דם שחיטה ודם חללים לא שייך בבהמה אלא באדם: שאני עורב הואיל ויש בו סימני טהרה - הוא הדין כ"ד עופות חוץ מנשר כדמוכח פרק אלו טרפות (חולין סא:): מאי איריא להתלמד אפי' להתעסק - פירוש ואפי' נחרו נמי דלהתעסק נמי לאו שחיטה היא וכנחרו דמי ואע"ג דאז לא היה הוכשר בדם שחיטה מ"מ פריך כיון דלא אתי לאשמועינן דדם שחיטה מכשיר דהא כבר אשמועינן ולא בא לאשמועינן אלא דאין צריך מחשבה הואיל ויש בו סימני טהרה זה היה יכול לאשמועינן בלא שחיטה: