טוען את הדף…
וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ — לָקוֹחוֹת הֵן, וּמַחְזִירִין זֶה לָזֶה בַּיּוֹבֵל. וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָכָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דּוּמְיָא דְּבִנְךָ, מָה בִּנְךָ בְּבָרוּר לָךְ, אַף שׁוֹרְךָ וְצֹאנְךָ בְּבָרוּר לָךְ; אֲבָל שָׂדֶה מֶכֶר הוּא דְּאָמַר רַחֲמָנָא לֶיהְדַּר בְּיוֹבֵל, יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה לָא! וְאִי אַשְׁמְעִינַן שָׂדֶה — לְחוּמְרָא, אִי נָמֵי לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל הָכָא — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. מֵיתִיבִי: וְכֵן הַשּׁוּתָּפִין שֶׁחָלְקוּ, אֶחָד נָטַל עֲשָׂרָה וְאֶחָד נָטַל תִּשְׁעָה וָכֶלֶב — שֶׁכְּנֶגֶד הַכֶּלֶב אֲסוּרִין, שֶׁעִם הַכֶּלֶב מוּתָּרִים. וְאִם אָמְרַתְּ יֵשׁ בְּרֵירָה, לִיבְרוֹר חַד מִינַּיְיהוּ לְבַהֲדֵי כֶלֶב וְלִשְׁקוֹל, וְהָנָךְ לִישְׁתְּרוֹ! אָמַר רַב אָשֵׁי: אִי דְּשָׁווּ כּוּלְּהוּ לַהֲדָדֵי — הָכִי נָמֵי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּלָא שָׁווּ כּוּלְּהוּ לַהֲדָדֵי, וְשָׁוֵי הַאי כַּלְבָּא חַד וּמַשֶּׁהוּ, וְהַאי מַשֶּׁהוּ מָשֵׁיךְ וְאָתֵי בְּכוּלְּהוּ. מַתְנִי׳ הַכֹּל נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִן כִּלְאַיִם, וּטְרֵפָה, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן, וּמְחוּסַּר זְמַן, וְהַיָּתוֹם. וְאֵיזֶהוּ יָתוֹם? כֹּל שֶׁמֵּתָה אִמָּהּ שֶׁנִּשְׁחֲטָה וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִשְׁחֲטָה אִמָּהּ וְהַשֶּׁלַח קַיָּים — אֵין זֶה יָתוֹם. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב״ — פְּרָט לְכִלְאַיִם, ״אוֹ עֵז״ — פְּרָט לְנִדְמֶה, ״כִּי יִוָּלֵד״ — פְּרָט לְיוֹצֵא דוֹפֶן, ״וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים״ — פְּרָט לִמְחוּסַּר זְמַן, ״תַּחַת אִמּוֹ״ — פְּרָט לְיָתוֹם. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״תַּחַת הַשָּׁבֶט״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״תַּחַת אִמּוֹ״. מָה לְהַלָּן — פְּרָט לְכׇל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ, אַף כָּאן — פְּרָט לְכׇל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ. וּמָה כָּאן — פְּרָט לִטְרֵפָה, אַף לְהַלָּן — פְּרָט לִטְרֵפָה. ״הַכֹּל״, לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמּוּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנַן, וְהַמְחִיר, וְטוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — כּוּלָּן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס אֵין נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. וְתַנָּא דִּידַן, אִי גָּמַר ״תַּחַת״ ״תַּחַת״ מִקֳּדָשִׁים — הָנֵי נָמֵי לָא, וְאִי לָא יָלֵיף — הָנֵי מְנָא לֵיהּ? לְעוֹלָם גָּמַיר, וְהָנֵי רַחֲמָנָא רַבִּינְהוּ, דִּכְתִיב: ״כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם״, וְתָאנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הַשְׁחָתָה, אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה. דְּבַר עֶרְוָה — דִּכְתִיב: ״כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ״, עֲבוֹדָה זָרָה — דִּכְתִיב: ״פֶּן תַּשְׁחִיתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כׇּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה״. וְכֹל שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ — דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פּוֹסְלִין בּוֹ, וְכֹל שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ — אֵין דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פּוֹסְלִין בּוֹ, וְהַאי מַעֲשֵׂר הוֹאִיל וְלָא פָּסֵיל בֵּיהּ מוּמָא, דִּכְתִיב: ״לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ״ — דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי לָא פָּסֵיל בֵּיהּ. רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע — דְּבַר עֶרְוָה, מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד — עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֶתְנַן — דְּבַר עֶרְוָה, וּמְחִיר אִיתַּקַּשׁ לְאֶתְנַן, טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — קָסָבַר: סְפֵיקָא הוּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר. קָסָבַר סְפֵיקָא הוּא, מִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי קָדָשִׁים — זָכָר וַדַּאי וּנְקֵבָה וַדָּאִית, וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. מַעֲשֵׂר נָמֵי גְּמַר ״תַּחַת״ ״תַּחַת״ מִקֳּדָשִׁים. תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם וְהַטְּרֵפָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר בַּרְתּוֹתָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי שָׁמַעְתִּי הֵימֶנּוּ אַף יוֹצֵא דּוֹפֶן וּמְחוּסַּר זְמַן וְיָתוֹם. וְתַנָּא קַמָּא, אִי גָּמַר ״תַּחַת״ ״תַּחַת״ מִקֳּדָשִׁים — הָנֵי נָמֵי לָא, וְאִי לָא גָּמַר, בִּשְׁלָמָא טְרֵפָה — ״כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט״ כְּתִיב, פְּרָט לִטְרֵפָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת, אֶלָּא כִּלְאַיִם מְנָא לֵיהּ? לְעוֹלָם גָּמַר, וּבְיוֹצֵא דּוֹפֶן —ואזדא רבי יוחנן לטעמיה - דאין ברירה: וצריכי - הנך תרתי דרבי יוחנן: בהא א"ר יוחנן - דאין ברירה ופטורין משום דמעשר בהמה איתקש לבנך כדכתיב (שמות כ״ב:כ״ח-כ״ט) בכור בניך תתן לי כן תעשה וגו': בברור לך - שנולד ברשותך: ואי אשמעינן שדה - הוה אמינא בההיא קאמר רבי יוחנן משום דלחומרא אזיל משום ספיקא אבל הכא דלקולא הוא דמיפטר ממעשר אי נמי לכתחלה דלגבי יובל בעינן שתהא חוזרת קרקע לתחלתה שהיתה ביחד אבל גבי מעשר ליכא למימר הכי: וכן השותפין - במסכת תמורה בפרק כל האסורין: אחד נטל עשרה טלאים ואחד תשעה טלאים וכלב - עמהן אותן עשרה הטלאים שכנגד הכלב אסורין למזבח דאחד מהן היה חילופו של כלב והיה מחיר כלב ולא ידעינן הי ניהו: שעם הכלב - התשעה שעם הכלב לית בהו איסורא: אי דשוו כולהו להדדי - שכל כבש שבאותן תשעה יש לו חבר באותן העשרה ששוה כמותו ונמצא שהעשירי כנגד הכלב הכי נמי דיש ברירה ונוטל אחד במחיר כלב ואוכלו והשאר מותרין לגבוה: הכא במאי עסקינן - דכולהו אסירי כגון דלא שוו אהדדי שתשעה כבשים שבתוך עשרה שוין יותר מתשעה שעם אותו הכלב והכלב שוה את העשירי ואותו משהו ששוין אותן תשעה שכנגדן יותר מתשעה שעמו דהשתא הוי מחיר כלב הולך בכל התשעה שכנגדו בכל חד פורתא והעשירי כנגדו. והמורה גריס כגון דשוה כל חד וחד ארבעה זוזי ופלגי חומשא וכלבא חמשא זוזי דההוא זוזא שייך ואתי בכולהו ופירושא הכי דשוי כל חד וחד מאותן עשרה שכנגד הכלב ד' זוזי ופלגי חומשא דזוזא נמצא שכל העשרה שוין ארבעים וחד זוזי שעשרה חצאי חומשין עושין ה' חומשין דהיינו זוזא והכלב שוה ה' זוזים נמצא שתשעה שעמו אינן אלא נ"ו זוז ואיהו חמשא הרי ארבעין וחד השתא לא שוו אותן שעם הכלב אלא ד' זוזי כל חד ואותן שכנגדו שוו כל חד ד' זוזי ופלגא חומשא דזוזא נמצא שהכלב משוה את כולם ובכל אותן שכנגדו שייך חילוף הכלב אותו חצי חומש שכל אחד שוה יותר על ארבע זוז מחילוף שכנגד אותו זוז שהכלב שוה יותר מארבע: מתני' כל שמתה אמו - בשעת לידה. וכל טעמא דמתניתין מפרש בגמרא: והשלח קיים - והעור קיים: אין זה יתום - בגמרא מפרש טעמא: גמ' שור או כשב - גבי שאר כל הקדשים כתיב: נדמה - שאמו רחל והוא דומה לעז: כלאים - מן התייש והרחל בא: נאמר כאן - במעשר בהמה תחת השבט: ונאמר להלן - בכל הקדשים תחת אמו: מה להלן - בכל הקדשים: פרט לכל השמות הללו - כדפרישית כלאים ונדמה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום אף במעשר הכי נמי והיינו טעמא דמתניתין ומה מעשר פרט לטרפה דכתיב בה (ויקרא כז) כל אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה זו היא אחת מי"ח טריפות: הכל - דקתני במתניתין לאיתויי מאי: מוקצה - שהפרישוהו להקריבו לעבודה זרה: נעבד - שעבד את הבהמה עצמה כגון שניסך לה בין קרניה: ותנא דידן - תנא דמתניתין דתנא הכל לאתויי כל הני דמתניתין: אי גמר - מעשר תחת תחת מקדשים: הני נמי לא - דהא כולהו פסולי בקדשים דתניא בתמורה בפרק כל האסורין (תמורה דף כח.) מן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכגון שאין בדבר אלא עד אחד דאי שני עדים בת קטלא היא דכתיב ואת הבהמה תהרוגו מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה: ואי לא יליף - מקדשים הני אחריני מחוסר זמן ויתום מנא ליה דאין מעשרין: והני - רובע ונרבע וכולהו אינך רחמנא רבינהו דלעשרי ואף על גב דלא חזו להקרבה יאכלו במומן לבעלים: כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו - דהא אקשינהו רחמנא למום דכתיב (ויקרא כ״ב:כ״ה) כי משחתם בהם מום בם: טומטום ואנדרוגינוס ספיקא הוא - אי זכר אי נקבה הלכך ממה נפשך מיעשרי ורבי שמעון סבר בריה בפני עצמה היא: הני נמי לא - יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום:ואזדא ר' יוחנן לטעמיה כו' - ואע"ג דהכא פליג ר"א עליה דרבי יוחנן ולעיל בסוף יש בכור (בכורות דף כב:) משמע דמודה בההיא דלקוחות הן ומשני מאי אין חוזרין לבטלה הא מצריכין הכא תרי מילי דר' יוחנן א"נ לעיל איצטריך לשנויי דלא תקשי מיניה עליה דרבי יוחנן: לברור חד מיניהו להדי כלב כו' - וא"ת מה יועיל הא אין ידוע איזהו אותו שכנגד הכלב וכי תימא לפי ששוה לכלב הא דאמר אי דשוו כולהו להדדי ה"נ ואז היאך יכול לברר אותו שכנגד הכלב להתיר האחרים וי"ל שכך סברת הש"ס כיון שיש ברירה שיש לדבר להיות תלוי בדעתו דמסתמא כך דעתו מתחלה דאותו שיברור הוא כנגד הכלב: חוץ מן הכלאים כו' - הוה מצי נמי למיתני נדמה דהא מפרש טעמא בגמרא משום דילפינן תחת תחת מקדשים אבל בכל מקום דחשיב (טרפה) רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים משום דדמי ליה קצת: כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו - כולי עלמא אית להו הך דרשא אפי' מאן דממעט רובע ונרבע מוקצה ונעבד ממן הבהמה וממן הבקר בפ' כל האסורין (תמורה כח.) כדפירשתי (לעיל בפרק הלוקח בהמה): זכר ודאי נקבה ודאית לא טומטום כו' - הך סוגיא דלא כרב חסדא וריש לקיש כדפרישית לעיל בסוף על אלו מומין (בכורות דף מב:): פרט לטרפה שאינה עוברת - דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה היא מי"ח טרפות והתם במנחות (דף ו.) מצריך תלתא קראי בטרפה חד לטרפה ממעי אמו דלא היתה לה שעת הכושר וחד לטרפה ואחר כך הקדישה וחד להקדישה ואחר כך נטרפה ומן הארכובה ולמטה חשבינן ליה עוברת כיון דאינה נטרפה: