טוען את הדף…
גְּמָ׳ תָּנָא: קֶפֶץ הָעֶלְיוֹן וְלֹא קֶפֶץ הַתַּחְתּוֹן, וּכְנֶגְדּוֹ בְּגָמָל נִיכָּר. מַתְנִי׳ עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר, וּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן. גְּמָ׳ הָא תּוּ לְמָה לִי? הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא: עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר! סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא: פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא — מִישְׁחָט שָׁחֲטִינַן, מִיפְרָק מִיבַּעְיָא? אֶלָּא, אַיְּידֵי דִּתְנָא שְׁלֹשָׁה הוֹסִיף, וְאָמְרוּ לוֹ: לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת אֵלּוּ, וְקָתָנֵי וְאָתֵי דִּיחִידָאָה, וְקָא סָתֵים לַהּ בְּכוּלְּהוּ: עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר וּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן. מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן, לֹא בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַּמְּדִינָה: חֲוַורְוָר, וְהַמַּיִם שֶׁאֵין קְבוּעִין, וְחוּטִין הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ — אֲבָל לֹא שֶׁנֶּעֶקְרוּ, וּבַעַל גָּרָב, וּבַעַל יַבֶּלֶת, וּבַעַל חֲזָזִית, זָקֵן, וְחוֹלֶה, וּמְזוֹהָם, וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה, וְשֶׁהֵמִית אָדָם — עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים. וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, לֹא בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַּמְּדִינָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מִזֶּה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ בְּכוֹר, אֶלָּא נִגְזָז וְנֶעֱבָד. גְּמָ׳ וְגָרָב לָא? וְהָכְתִיב ״גָּרָב״ בְּאוֹרָיְיתָא! וַחֲזָזִית לָא? וְהָכְתִיב ״יַלֶּפֶת״ בְּאוֹרָיְיתָא! וְתַנְיָא: ״גָּרָב״ — זֶה הַחֶרֶס, ״יַלֶּפֶת״ — זוֹ חֲזָזִית הַמִּצְרִית, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״יַלֶּפֶת״? שֶׁמְּלַפֶּפֶת וְהוֹלֶכֶת עַד יוֹם הַמִּיתָה. בִּשְׁלָמָא חֲזָזִית אַחֲזָזִית לָא קַשְׁיָא: כָּאן בַּחֲזָזִית הַמִּצְרִית, כָּאן בַּחֲזָזִית דְּעָלְמָא. אֶלָּא גָּרָב אַגָּרָב קַשְׁיָא! גָּרָב אַגָּרָב נָמֵי לָא קַשְׁיָא, הָא בְּלַח, הָא בְּיָבֵשׁ. לַח — אִיתַּסִּי, יָבֵשׁ — לָא מִיתַּסֵּי. וְלַח מִיתַּסֵּי? וְהָכְתִיב: ״יַכְּכָה ה׳ בִּשְׁחִין מִצְרַיִם וְגוֹ׳״, וּמִדִּכְתִיב ״וּבְחֶרֶס״ הֲרֵי גָּרָב לַח אָמוּר, וְקָאָמַר: ״אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא״! אֶלָּא, תְּלָתָא הֲווֹ: דִּקְרָא — יָבֵשׁ בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, דְּמַתְנִיתִין — לַח מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים, דְּמִצְרַיִם — יָבֵשׁ מִבִּפְנִים וְלַח מִבַּחוּץ, דִּכְתִיב ״וַיְהִי שְׁחִין פּוֹרֵחַ אֲבַעְבּוּעוֹת בָּאָדָם״. וְהַזָּקֵן וְהַחוֹלֶה וְהַמְזוֹהָם. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״מִן הַצֹּאן וּמִן הַכְּשָׂבִים וּמִן הָעִזִּים״ — פְּרָט לַזָּקֵן וְלַחוֹלֶה וְלַמְזוֹהָם. וּצְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לְמַעוֹטֵי זָקֵן, דְּלָא הָדַר בָּרֵיא, אֲבָל חוֹלֶה, דַּהֲדַר בָּרֵיא — אֵימָא לָא. וְאִי כְּתַב לְמַעוֹטֵי חוֹלֶה, דְּלָאו אוֹרְחֵיהּ, אֲבָל זָקֵן, דְּהַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ — אֵימָא לָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא תְּרֵי, לְמַעוֹטֵי הָנֵי דִּכְחִישִׁי, אֲבָל מְזוֹהָם דְּלָא כְּחִישׁ — אֵימָא לָא, וְאִי נָמֵי לְמַעוֹטֵי מְזוֹהָם מִשּׁוּם דִּמְאִיס, אֲבָל הָנֵי דְּלָא מְאִיסִי — אֵימָא לָא, צְרִיכִי. וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״מִן הַבְּהֵמָה״ — לְהוֹצִיא רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע, ״מִן הַבָּקָר״ — לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד, ״מִן הַצֹּאן״ — לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּקְצֶה, ״וּמִן הַצֹּאן״ — לְהוֹצִיא אֶת הַנּוֹגֵחַ. הָנֵי בְּנֵי קְטָלָא נִינְהוּ! עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים. בִּשְׁלָמָא טוּמְטוּם, בַּמִּקְדָּשׁ לָא — דִּילְמָא נְקֵבָה הִיא, בַּמְּדִינָה לָא — דִּילְמָא זָכָר הוּא וְלֵית בֵּהּ מוּמָא. אֶלָּא אַנְדְּרוֹגִינוֹס, בִּשְׁלָמָא בַּמִּקְדָּשׁ לָא, דִּלְמָא נְקֵבָה הִיא. אֶלָּא בַּמְּדִינָה נָמֵי, נְהִי דְּזָכָר הוּא — תֵּעָשֶׂה נַקְבוּת חָרִיץ, וְיִשְׁחוֹט עָלֶהָ! אָמַר אַבָּיֵי: אָמַר קְרָא ״אוֹ חָרוּץ אוֹ שָׁבוּר״, חָרוּץ דּוּמְיָא דְּשָׁבוּר, מָה שָׁבוּר בִּמְקוֹם עֶצֶם, אַף חָרוּץ בִּמְקוֹם עֶצֶם. רָבָא אָמַר: בְּלָא שָׁבוּר נָמֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ חָרוּץ בִּמְקוֹם בָּשָׂר הָוֵי מוּמָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הָוֵי מוּמָא, כֵּיוָן דְּאָמַר ״גָּרָב״ זֶהוּ חֶרֶס, מִיחְרָץ חֲרִיץ, דִּכְתִיב: ״וּמַרְאֵהוּ עָמוֹק מִן הָעוֹר״, כְּמַרְאֵה חַמָּה הָעֲמוּקָּה מִן הַצֵּל. וְלִיכְתֹּב רַחֲמָנָא ״חָרוּץ״ וְלָא בָּעֵי ״גָּרָב״, וְאָמֵינָא: ״חָרוּץ״ דְּלָא מְאִיס — הָוֵי מוּמָא, ״גָּרָב״ דִּמְאִיס — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? כְּתַב רַחֲמָנָא ״גָּרָב״ לְמֵימַר דְּחָרוּץ בִּמְקוֹם בָּשָׂר — לָא הָוֵי מוּמָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מִזֶּה. כְּאַבָּיֵי לָא אָמַר, חָרוּץ דּוּמְיָא דְּשָׁבוּר לָא אָמְרִינַן. כְּרָבָא נָמֵי לָא אָמַר, דִּילְמָא הֵיכָא דְּלָא מִינַּכְרָא, אֲבָל הֵיכָא דְּמִינְּכַר — ״מוּם רָע״ קָרֵינָא בֵּיהּ.גמ' קפץ העליון - קפץ קשר העליון היינו ארכובתו מקום חבור השוק והירך ולא קפץ התחתון סמוך לפרסות: כנגדו בגמל ניכר - שהגמל יש לו כנגד הארכובה עצם בולט לחוץ לשון מורי בשחיטת חולין. ל"א שמעתי כגון שזנב גמל מגעת עד אותו ערקום: וקתני ואתי דיחידאה - משום דאמרן לעיל לא שמענו כו' אלא את אלו הראשונים שמנה ביבנה והדר תנא ואתא במומין שאינם סתמא אלא יחידאי קאמרי להו כגון ר' חנינא בן אנטיגנוס ור' חנינא בן גמליאל וס"ד פליגי רבנן עלייהו להכי הדר וסתם אכולהו על אלו מומין שוחטין כו': מתני' ובעל יבלת - כדאוקימנא לעיל כו' בדאין בה עצם דאי איכא עצם הויא מום גמור ואין בה שער (ויש בה) בלבן של עין דאי בגופו תלתול בעלמא הוא: גרב וחזזית מיני שחין: מזוהם - מסריח: ושנעבדה בו עבירה - שנרבע: או שהמית אדם ע"פ עד אחד - שאין אלא עד אחד לא ברביעה ולא בנגיחה: ע"פ עצמו - שאין שם עד אלא בעלים אמרו דאי הוו ב' עדים בדבר הוי בסקילה אפילו בהנאה מיתסר: וטומטום ואנדרוגינוס - ספק זכר וקדשי ספק נקבה הן ולא קדשי: אין לך מום גדול מזה - אאנדרוגינוס קאי דמקום נקבות הוי כמום והוי כבכור בעל מום ונשחט במדינה ואסור בגיזה ועבודה: וחכ"א אינו בכור - דבריה בפני עצמה הוא ונגזז ונעבד: גמ' וגרב לא - הוי מום גמור: והכתיב גרב באורייתא - (ויקרא כ״ב:כ״ב) גבי עורת או שבור דכתיב או גרב או ילפת: ותו חזזית לא - מום גמור הוא והכתיב באורייתא: זה חרס - שחין שקשה כחרס: חזזית המצרית - שחין שהובא על המצרים: מלפפת - דבוקה בו כדמתרגמינן (שמות לו) ויחבר ולפיף: אלא תלתא גרב הוו דקרא - גבי מומין דדרשינן ביה זה החרס יבש בפנים ומבחוץ: דמצרים - דהיינו האי בקללות ובגרב ובחרס יבש בפנים ולח מבחוץ וכיון דיבש מבפנים לא מיתסי ואי הוי בבכור הוי נמי מום גמור: דמתני' - לח מבפנים ולח בחוץ: פורח - היינו האי שנראה למעלה דדבר הבולט הוי פורח: וכתיב אבעבועות - דהיינו לשון נובע דמשמע מבחוץ היה לח: מנא הני מילי - דאין שוחטין אותו במקדש: מן הצאן מן הכשבים - קרא כתיב בויקרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים וגו' דדרשינן מן הצאן ולא כל הצאן וכן כולהו: נעבד - שעשאוהו עבודת כוכבים: מוקצה - שהוקצה והופרש לצורך עבודת כוכבים: נוגח - את האדם ומת: ופרכינן והני בני קטלא נינהו - ארובע ונרבע ואנוגח קאי: ומשני כגון שאין שם אלא עד אחד בדבר או הבעלים עצמן הודו מעצמן דשוב אין נסקלין הבהמות דמודה בקנס פטור: דילמא נקבה היא - ומקריבה לשם בכור ואינו מקדישה והיא אינה קדושה בבכורה וקמייתי חולין בעזרה: וישחט עליה - דהא כתיב חרוץ באורייתא דכתיב (ויקרא כ״ב:כ״ב) עורת או שבור או חרוץ: כיון דאמר מר גרב זה החרס - ודאי מיחרץ חריץ נגע הוא: וכתיב - בנגעים (שם יג) עמוק דהיינו שפל כמראה חמה שנראית עמוקה שפל מן הצל הילכך ליכתב חריץ דמשמע במקום בשר נמי הויא מום אף על גב דלא מאיס כגרב וכ"ש גרב: דילמא - נמי דייקינן דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא היכא דלא מינכר חריץ כל כך כנקבות של בהמה:[ה"ג גרב זה החרס - תימה אמאי לא קאמר מההיא גרב דבקללות של משנה תורה דכתיב בגרב ובחרס וההיא גרב לאו היינו חרס ומום קבוע הוא דכתיב ביה אשר לא תוכל להרפא וי"ל דמשמע דנקט הכא זו אף זו דגרב שהוא חרס יבש מבחוץ ומבפנים והוי מום ואפילו ילפת נמי שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים כדקאמרינן בסמוך הוי מום וגבי קללות נקיט זו אף זו שילקה בגרב ואפילו בחרס דקשה טפי]: אלא תלתא הוו כו' - דקרא דגבי מומין דדרשינן ביה זה החרס יבש מבפנים ומבחוץ דמצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים וכיון דיבש מבפנים לא מתסי ואם נתרפאו ממנו המצריים שמא מעשה נס היה ויש לתמוה הא שחין מצרים דנכתב ברישיה דקרא דקללות מאן ניהו דגרב וחרס שאין להם רפואה בההוא קרא כתיבי: