Bekhorot 53b · Talmud

אֶפְשָׁר כִּדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מוּתָּר לוֹ לָאָדָם לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר קוֹדֶם שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם. הָכָא נָמֵי, אֶפְשָׁר דְּשָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא מֵעִיקָּרָא! מִי יָדַע הֵי נָפֵיק? וְכִי תֵּימָא דְּמַפֵּיק לֵיהּ בְּרֵישׁ עַשְׂרָה — ״לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע״ אָמַר רַחֲמָנָא. וְכִי תֵּימָא: אֶפְשָׁר דְּשָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא בְּכוּלֵּיהּ עֶדְרֵיהּ — מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבָעֵינַן בְּהֵמָה לְהַקְרָבָה וְלֵיכָּא. הָכִי נָמֵי בִּבְכוֹר בְּהֵמָה, מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבָעֵינַן בְּהֵמָה לְהַקְרָבָה וְלֵיכָּא! אֶפְשָׁר בִּפְשׁוּטִין. הָכָא נָמֵי, אֶפְשָׁר בִּלְקוּחִין! כֵּיוָן דְּאִיהוּ שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא בְּכוּלֵּיהּ עֶדְרֵיהּ, וּשְׁכִיחִי מוּמֵי דְּפָסְילִי בְּקָדָשִׁים, דַּאֲפִילּוּ דּוּקִּין שֶׁבָּעַיִן נָמֵי פָּסְלִי — לָא שְׁכִיחִי. בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין. מוּקְדָּשִׁין — פְּשִׁיטָא, לָאו דִּידֵיהּ נִינְהוּ! בְּקָדָשִׁים קַלִּים, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר: קָדָשִׁים קַלִּים מָמוֹן בְּעָלִים הֵם. דְּתַנְיָא: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ — לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹן בְּעָלִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא לִיעַשְּׂרוּ, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! ״יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שֶׁכְּבָר קָדוֹשׁ. טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא חָיְילָא קְדוּשַּׁת מַעֲשֵׂר עִילָּוַיְהוּ? הַשְׁתָּא קְדוּשָּׁה חֲמוּרָה אַקְּדוּשָּׁה קַלָּה לָא חָיְילָא, קְדוּשָּׁה קַלָּה אַקְּדוּשָּׁה קַלָּה מִיבַּעְיָא?! מַאי הִיא? דִּתְנַן: אֶחָד קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָם מִקְּדוּשָּׁה לִקְדוּשָּׁה, אֲבָל מַקְדִּישִׁין אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִילּוּי, וּמַחְרִימִין אוֹתָן. מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם, דְּכׇל בְּהֵמָה לָאו לְעוֹלָה קָיְימָא, אֲבָל הָכָא, דְּכׇל בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר קָיְימָא, אַף עַל גַּב דְּאַקְדְּשַׁהּ — לָא פָּקַע אִיסּוּרָא דְּמַעֲשֵׂר מִינַּהּ. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? בְּ״לֹא יִגָּאֵל״ וּבְ״לֹא יִמָּכֵר״ קָא מַשְׁמַע לַן. וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וְאֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים וְכוּ׳. וְיִהְיוּ חָדָשׁ וְיָשָׁן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה כְּבָשִׂים וְעִזִּים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה — מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, חָדָשׁ וְיָשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה — אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״ בִּשְׁתֵּי מַעַשְׂרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶחָד מַעְשַׂר בְּהֵמָה וְאֶחָד מַעְשַׂר דָּגָן, וּמַקִּישׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן: מָה מַעְשַׂר דָּגָן מֵחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן לֹא, אַף מַעְשַׂר בְּהֵמָה מֵחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן לֹא. אִי הָכִי, כְּבָשִׂים וְעִזִּים נָמֵי לֵימָא: מַקִּישׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן — מָה מַעְשַׂר דָּגָן מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לֹא, אַף מַעְשַׂר בְּהֵמָה מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לֹא? רַבִּי רַחֲמָנָא ״צֹאן״. אִי הָכִי, חָדָשׁ וְיָשָׁן נָמֵי! הָא כְּתִיב ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״. וּמָה רָאִיתָ? אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא ״שָׁנָה שָׁנָה״ — לְשָׁנָה הִקַּשְׁתִּיו, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר. תְּנַן הָתָם: אֵין תּוֹרְמִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וְאִם תָּרַם — אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יַנַּאי, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״כׇּל חֵלֶב יִצְהָר וְכׇל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן״ — אָמְרָה תּוֹרָה: תֵּן חֵלֶב לָזֶה וְחֵלֶב לָזֶה.

ומשני אפשר - בתקנתא אחריתי כדרב יהודה והא עדיפא מהך כדאמרן בפירקא קמא (לעיל בכורות דף ג:) דמש"ה כלאי חיותיה דרב מרי דהוה מקני לאודנייהו לעובד כוכבים משום דמפקע להו אפי' מקדושת כהן: ה"נ - גבי מעשר אפשר בתקנתא דלא צריך לשהויי דלישדי ביה מומא מעיקרא: ומשני מי ידע הי נפיק: בריש עשרה - בעשירי: לא יבקר - משמע שהוא לא יוציאנו אלא הוא יוצא מעצמו: וכי תימא אפשר דשדי ביה מומא בכוליה עדריה - קודם שיעשר דעדיין הן חולין ומותר להטיל מום ואח"כ יעשר דמעשר חל על בעל מום כדכתיב (ויקרא כ״ז:ל״ג) לא יבקר בין טוב לרע: וקפריך ה"נ לגבי בכור - דקאמרת יטיל בהן מום איכא למיפרך מהרה יבנה בית המקדש כו': ה"נ אפשר בלקוחין - שהלקוחין א"צ להטיל בהם מום שהרי פטורין מן המעשר דקתני במתני' הלקוח והניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה: ומשני כיון דאיהו שדי מומין בכולי עדריה - פטורין הנולדים אצלו הוו לקוחים דבר מועט ושכיחי מומי טובא דפסלי בקדשים ואפי' דוקין שבעין פסלי הלכך לא שכיחי בהמות להקרבה משום הכי לא מפרישינן מעשר: ואליבא דר' יוסי הגלילי - אצטריך לאשמועינן לרבות קדשים קלים שאם הפקיד אצל חבירו בהמות שלמים וכפרו ונשבע עליה ואח"כ הודה ישלם קרן וחומש ואשם דקרינא ביה בה' ובעמיתו דכתי' ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו ישלם ושלמים יש בהן לה' ובעמיתו: ה"נ - דליעשרו: יהיה קדש - עשירי יהיה קדש: קדושת מעשר - מפרש לקמן ויעבור עלייהו בלא ימכר ולא יגאל: מקדושה לקדושה - שאין קדושת מזבח חלה על קדושת בדה"ב ואע"ג דקדושת מזבח חמורה ולא קדושת בדק הבית על קדושת מזבח שיהא חייב ליתן דמיהן לבדק הבית: אבל מקדישין - קדשי מזבח לקדשי בדק הבית: הקדש עילוי - טובת הנאה שיש לו מקדושת מזבח יכול ליתן לבדק הבית וזו היא טובת הנאה דיכול ליטול סלע מישראל אחר על מנת שיתננה לבן בתו כהן שיקריבנה כדאמרן בפ' עד כמה (לעיל בכורות דף כז.) עילוי היינו שמעלה בדמים אותו שיעור טובת הנאה ונותן לגזבר: ומחרימין אותן - בקדשי מזבח מחרימין ויתן לכהן כפי טובת הנאה שיש לו בהן אבל חלק מזבח לא חיילא שום קדושה אחריתי: מהו דתימא - היינו טעמא דלא חיילא קדושת מזבח אקדושת בדק הבית דכל בהמה לאו לעולה קיימא שהרי רוב בהמות עומדות לאכילה הלכך כי אקדשה לבדק הבית שפיר אקדשה וגמר וחיילא עלה קדושת בדק הבית דתו לא לשנייה לקדשי מזבח אבל לגבי מעשר דכל בהמה למעשר קיימא אע"ג דאקדשה לשלמים לא פקע תורת מעשר מינה: ולמאי נפקא מינה - אי הוה חיילא קדושת מעשר אשלמים הא לא חמיר מעשר משלמים: למיקם עלה בלא ימכר ולא יגאל - דשלמים הוו בני פדיון קמשמע לן יהיה קדש ולא שכבר קדש: מה מעשר דגן מחדש על הישן לא - דכתיב (דברים י״ד:כ״ב) היוצא השדה שנה שנה היוצא שנה אתה מעשר ולא משנה זו לשנה שעברה ולא משנה שעברה לשנה הבאה: מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא - כדאמרינן לקמן תן חלב לזה ולזה: וצאן - דמשמע כל צאן מין אחד חשוב לענין מעשר: הכתיב עשר תעשר - דאתקש למעשר דגן: לשנה הקשתיו - מעשר בהמה למעשר דגן שלא יתרום משל שנה שעברה שנולד קודם אלול על שנולדו לאחר אלול: ולא לדבר אחר - מין במינו: אין תורמין - במעשר דגן קמיירי: תן חלב לזה וחלב לזה - היינו תרומה ומעשר כדכתיב (במדבר י״ח:ל׳) בהרימכם את חלבו ממנו וקאמר רחמנא שיתן לכל אחד מעשרותיו בפני עצמו:

אפשר כדרב יהודה - לעיל בפ"ק (בכורות דף ג: ד"ה דקא) פירשתי דלדידן שרי לאקנויי לעובד כוכבים כיון דלא ס"ל כרב יהודה: הקדש עלוי - פי' בקונטרס טובת הנאה שיש לו מקדושת מזבח יכול ליתן לבדק הבית וזו טובת הנאה דיכול ליטול סלע מישראל אחר על מנת שיתננה לבן בתו כהן להקריבה כדאמר בפ' עד כמה (לעיל בכורות דף כז.) עד כאן לשון הקונטרס ובמס' ערכין (דף כח.) מפרש בענין אחר דתנן בהמקדיש שדהו מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן דמים פירוש שכל דמיו שוין לו דחייב באחריותו ואם נדבה נותן טובתה שור זה עולה אומדים כמה אדם רוצה בשור זה להעלותו עולה שאינו חייב וטובת הנאה דפ' עד כמה (לעיל בכורות דף כז.) לא שייכא אלא בדבר הנאכל כו' דגבי הני קאמר לה התם וכי האי גוונא קתני בערכין (דף כח:) גבי בכור דתנן הבכור בין תם בין בעל מום מחרימין אותו ובאיזה צד פודין אותו אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו אי נמי גבי דבר שאין נידב ונידר שייכא טובת הנאה זו אבל בדבר הנידר ונידב שייכא אידך טובת הנאה: תלמוד לומר עשר תעשר - הכא אתיא היקישא ומפקא מק"ו ולעיל (גבי) כל פסולי המוקדשין (דף לג.) אתי ק"ו ומפיק מהיקישא גבי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דשרו בית הלל אפי' לזרים ושם (ד"ה וב"ה) פירשתי:

בכורות נג:

Navigate the library