Bekhorot 55a · Talmud

מֵיתִיבִי: הָיָה לוֹ חָמֵשׁ בִּכְפַר חֲנַנְיָה וְחָמֵשׁ בִּכְפַר עוֹתְנַי — אֵין מִצְטָרְפוֹת עַד שֶׁיְּהֵא לוֹ אַחַת בְּצִיפּוֹרִי. תְּיוּבְתָּא דְּרַב! תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל אַלִּיבָּא דְּרַב: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ תֵּשַׁע מִכָּאן וְתֵשַׁע מִכָּאן וְאַחַת בָּאֶמְצַע, דְּהַהִיא חַזְיָא לְהָכָא וְחַזְיָא לְהָכָא. אָמַר רַב פָּפָּא: וְלִשְׁמוּאֵל, אֲפִילּוּ רוֹעֶה מְצָרְפָן, וַאֲפִילּוּ כִּלְיוֹ שֶׁל רוֹעֶה מְצָרְפָן. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: כַּלְבָּא דְּרוֹעֶה מַאי? כֵּיוָן דְּקָרֵי לֵיהּ וְאָתֵי לָא מִצְטָרְפִי, אוֹ דִלְמָא זִימְנִין דְּלָא אָתֵי, וּמִצְטָרֵךְ אִיהוּ לְמֵיזַל וְאֵתֹיֵיהּ? תֵּיקוּ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין שָׁם גֶּשֶׁר, אֲבָל יֵשׁ שָׁם גֶּשֶׁר — גֶּשֶׁר מְצָרְפָן. אַלְמָא, מִשּׁוּם דְּלָא מְיקָרְבָן הוּא. מֵיתִיבִי: הָיוּ לוֹ בִּשְׁנֵי עֶבְרֵי הַיַּרְדֵּן אֵילָךְ וְאֵילָךְ, אוֹ בִּשְׁנֵי אַבְטִילָאוֹת כְּגוֹן שֶׁל נָמֵר וְנָמוֹרִי — אֵין מִצְטָרְפִין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חוּצָה לָאָרֶץ וָאָרֶץ. וְהָא חוּצָה לָאָרֶץ וָאָרֶץ כִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ גֶּשֶׁר דָּמֵי, וְקָתָנֵי: לֹא מִצְטָרְפִין! אֶלָּא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהַיַּרְדֵּן יִגְבֹּל אֹתוֹ לִפְאַת קֵדְמָה״, הַכָּתוּב עֲשָׂאוֹ גְּבוּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְתָאַר הַגְּבוּל״ ״וְעָלָה הַגְּבוּל״, הָכִי נָמֵי הַכָּתוּב עֲשָׂאוֹ גְּבוּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב״, כּוּלַּהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוּל אֶחָד הִיא. אִי הָכִי, יַרְדֵּן נָמֵי! ״אֶרֶץ״ — וְלֹא יַרְדֵּן. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא — הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״יַרְדֵּן״, אֶלָּא לְרַבִּי אַמֵּי — לִיתְנִינְהוּ לְכוּלְּהוּ נְהָרוֹת! קַשְׁיָא. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: ״כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן״, ״אַרְצָה״ — אֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ כְּנַעַן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ קֵדְמָה מִזְרָחָה״, מָה יְרֵחוֹ אֶרֶץ כְּנַעַן, אַף יַרְדֵּן אֶרֶץ כְּנַעַן. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין ״יַרְדֵּן״ אֶלָּא מִבֵּית יְרֵחוֹ וּלְמַטָּה. לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא לְנוֹדֵר — הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְכֹל הֵיכָא דְּקָרוּ לֵיהּ ״יַרְדֵּן״ אִיתְּסַר לֵיהּ! אֶלָּא לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: יַרְדֵּן יוֹצֵא מִמְּעָרַת פַּמְיָיס, וּמְהַלֵּךְ בְּיַמָּהּ שֶׁל סִיבְכִי, וּבְיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא, וּבְיַמָּהּ שֶׁל סְדוֹם, וְהוֹלֵךְ וְנוֹפֵל לַיָּם הַגָּדוֹל, וְאֵין ״יַרְדֵּן״ אֶלָּא מִבֵּית יְרִיחוֹ וּלְמַטָּה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״יַרְדֵּן״? שֶׁיּוֹרֵד מִדָּן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לַהּ, אֲנַן מֵהָכָא מַתְנֵינַן לַהּ, ״וַיִּקְרְאוּ (לוֹ) לְלֶשֶׁם דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לֶשֶׁם זוֹ פַּמְיָיס, וְתַנְיָא: יוֹצֵא יַרְדֵּן מִמְּעָרַת פַּמְיָיס. אָמַר רַב כָּהֲנָא: זַכְרוּתֵיהּ דְּיַרְדְּנָא מִמְּעָרַת פַּמְיָיס, הֵיכָא דְּאָמַר: ״לָא שָׁתֵינָא מַיִם מִמְּעָרַת פַּמְיָיס״ — אִיתְּסַר לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ יַרְדְּנָא. זַכְרוּתָא דִּדְמָא — כַּבְדָּא, כִּדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּבֵד שֶׁנִּימּוֹחַ — מְטַמֵּא בִּרְבִיעִית. זַכְרוּתָא דְּמַיָּא — פְּרָת, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַנּוֹדֵר מִמֵּימֵי פְּרָת — אָסוּר בְּכׇל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא דְּאָמַר ״לָא שָׁתֵינָא מִמֵּימֵי דִּפְרָת״ — מֵי פְרָת הוּא דְּלָא שָׁתֵינָא, הָא מִנַּהֲרָא אַחֲרִינָא שָׁתֵינָא. אֶלָּא, דְּאָמַר: ״לָא שָׁתֵינָא מִמַּיִם דְּאָתוּ מִפְּרָת״, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַנְּהָרוֹת לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה נְהָרוֹת, וּשְׁלֹשָׁה נְהָרוֹת לְמַטָּה מִפְּרָת. וְהָאִיכָּא

מכפר עותני לכפר חנניה שנים ושלשים מילין וציפורי מצרפתן באמצע: תרגמה שמואל אליבא דרב - דהא דקתני אחת באמצע לאו ארישא קאי דאיירי בחמש אלא כגון שיש לו תשע מכאן וט' מכאן כו': ולשמואל - דלא בעי דתיהוי אמצעית חזייא לצירוף המנין אפילו רועה יש לו דירה באמצע ואין לו שום בהמה לצרפן: ואפילו כליו של רועה - מונחין באותו כפר מצרפן הואיל וסופו דרועה למיזל התם ומשקליה וקרינן ביה מונה: דקרי ליה ואתי - ולא מיצטריך רועה מיזל התם ולא קרינא ביה מונה: דלא מיקרבן - שאין יכולין לילך זו אצל זו לא הבהמות ולא רועה: אבטילאות - קונטריד"ש שני אפרכיות ובמלכות אחת: נמר ונמורי - שני אבטילאות אין מצטרפות אע"ג דסמוכות זו לזו במיל אחד: כמקום שיש שם גשר דמי - דהא אין שם נהר וקתני דחוצה לארץ וא"י [ואפילו] כולן עומדות בתוך מיל אלא שזו בארץ וזו בח"ל אין מצטרפין: והירדן יגבול אותו - בספר יהושע (יח) בגבול אחד מן השבטים: אלא מעתה - כל דכתיב בנחלת השבטים ותאר הגבול ה"נ דכל שבט ושבט גבול בפני עצמו ואם יש לו בנחלת שבט זה ובנחלת שבט זה (ובנחלת שבט זה) אין מצטרפין ואפילו בתוך ששה עשר מיל א"כ אמאי נקט חוצה לארץ וארץ: זאת תהיה לכם וגו' - לאחר שמנאן כולן עשאוה ארץ אחת: ארץ - כתיב בקרא זאת תהיה לכם הארץ גבולותיה דארץ חשיב חד ולא גבולות דירדן: לר' אמי - דאמר משום דמירחקו ליתני כל הנהרות מפסיקין: (לימא) כתנאי - אי ירדן חשוב ארץ כנען ולא יפסיק אי לא: מבית יריחו ולמטה - אבל כל מה דמשיך למעלה מיריחו לא ירדן הוא דבטל חשיבותו שמתערב בימים גדולים: לנודר - דהנודר מן הירדן יהא מותר לשתות מיריחו ולמעלה: מדן - שם מקום: אתון - מדוקיא דשמא ירדן מתניתו לה: ממערת פמייס - אלמא מדן אתי: זכרותיה דירדנא - עיקרו של ירדן: זכרותא דדמא - עיקר הדם הוי כבד: מטמא - באהל: ברביעית - בתורת דם המת: לא שתינא ממימי פרת - מים הנקראים פרת קאמר והלך אחר לשון בנ"א דאדם הנודר אין דעתו אלא אחר שם שהוא רגיל לקרות לאותו מקום: כל הנהרות - שבעולם למטה חוץ מג' נהרות חדקל ופישון וגיחון שכל הנהרות שבעולם באים משם:

אמר קרא יגבול אותו לפאת קדמה - בגבול בנימין כתיב בס' יהושע ולא כמו שכתוב בספרים: שאני התם דאמר קרא זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב - בפ' ואלה מסעי כתיב האי קרא וקראי של מעלה ותאר הגבול ועלה הגבול כתיב בספר יהושע (שם) כל חילוק כל שבט ושבט ואשמועינן האי קרא דאלה מסעי דכל גבול ארץ ישראל אחד ולא כמו שפי' הקונטרס דלאחר שמנאן עשאה ארץ אחת דמשמע דשניהם כתובים במקום אחד ואינו כן דהאי כתיב באורייתא והאי כתיב בנביאים: מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה כתיב מה יריחו ארץ כו' - וא"ת אי מירדן יריחו קדריש דאיתקוש זה כתיב בכמה מקומות וי"ל דדוקא מייתי האי קרא דכתיב באלה מסעי לאחר שמנה תחומי ארץ ישראל וכתיב (שם) ויצו משה וגו' עד שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה דמשמע דירדן הוה מעיקר ארץ ישראל ולא בכלל גבול שני המטות כמו שיריחו לאו בכלל גבולם: אין ירדן אלא מבית ירחו ולמטה - פירש בקונטרס אבל מה דמשיך למעלה מיריחו לאו ירדן הוא דבטל חשיבותיה שמתערב בימים גדולים וקשה לפירושו דאם למעלה בטל חשיבותו לפי שמתערב א"כ למטה נמי שהרי כבר נתערב בימים למעלה וי"ל אע"פ שנתערב למעלה בימים יכול להיות שלמטה יוצא מן המים והולך בלא תערובת כדקאמר בסמוך שמהלך בימה של סבכי ובימה של טבריא ובימה של סדום והולך ונופל לים הגדול משמע דניכר כשיוצא מכל אותם הימים והולך ונופל בים הגדול וכדאמרינן נמי בב"ר בפ' בראשית דהדין ירדנא מהלך גו ימא דמלחא ולא מתערב ומיהו קשה לפירוש הקונט' דהמ"ל בטל חשיבותו למטה מיריחו יותר מלמעלה דאמת הוא שלמטה מיריחו מתרחב יותר והולך לים המלח דגבול למטה מטה בנימין הוה בין בני יהודה ובין בני יוסף כדכתיב ביהושע (יח) ויהודה היה עומד מנגב של ארץ ישראל ובני יוסף מצפון ובנימין באמצע וגבול יהודה היה מחזיק כל אורך א"י ממזרח למערב וים המלח היה עומד ליהודה בכל מזרחו ובמקום שהיה כלה הירדן נופל לתוכו שם כלה מזרחו של יהודה לצד צפון

כדכתיב ביהושע (טו) גבי תחום בני יהודה וגבול קדמה ים המלח עד קצה הירדן והירדן היה גבול מזרחו של בנימין כדכתיב בסוף והירדן יגבול אותו לפאת קדמה וכשמנה גבול צפוני של בנימין ממזרח למערב כתיב להם גבול צפון מן הירדן ועלה הגבול אל כתף ירחו ועלה בהר ימה פי' מצד גבול הצפוני שלהם מן הירדן שבמזרח מתחיל המיצר ועלה אל עבר כתף יריחו מצפון ועלה משם אל המערב אל עבר ירדן ומושך החוט בצפונו של יריחו נמצאת יריחו לפנים מן החוט בחלק בנימין וחוזר ומונה גבול מערב מצפון לדרום ואח"כ גבול דרומית ממערב למזרח ובסוף גבול דרומית לצד מזרח כתיב והיו תוצאות הגבול אל לשון ים המלח צפונה אל קצה הירדן נגבה זה גבול נגב פירוש צפונה של לשון שכל הים בגבול יהודה הרי כל המקראות מוכיחות שהירדן היה הולך מצפון לדרום ונופל בים המלח בסוף גבול בנימין לצד דרום ויריחו היה לבנימין מצד הצפון ולמה לא היה חשיבות הירדן מיריחו ולמעלה והלא לא היה שם ימים עד סוף גבול בנימין שנופל בים המלח ונראה לפרש דמקרא קא דריש דאין קרוי לירדן אלא מבית יריחו ולמטה דקרא והירדן יגבול אותו משתעי מבית יריחו ולמטה:

בכורות נה.

Navigate the library