טוען את הדף…
הָכִי קָאָמַר: דָּבָר הַבָּא מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה לָא תֵּיכוּל, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גָּמָל... טָמֵא הוּא״ — הוּא טָמֵא, וְאֵין טָמֵא הַנּוֹלָד מִן הַטָּהוֹר טָמֵא אֶלָּא טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״גָּמָל״ ״גָּמָל״ שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶחָד גָּמָל הַנּוֹלָד מִן הַגְּמַלָּה, וְאֶחָד גָּמָל הַנּוֹלָד מִן הַפָּרָה. וְרַבָּנַן, הַאי ״גָּמָל״ ״גָּמָל״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? חַד לֶאֱסוֹר עַצְמוֹ, וְחַד לֶאֱסוֹר חֲלָבוֹ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, לֶאֱסוֹר חֲלָבוֹ מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אֶת הַגָּמָל״. וְרַבָּנַן, ״אֶתִּים״ לָא דָּרְשִׁי. כִּדְתַנְיָא: שִׁמְעוֹן הָעַמְסוֹנִי הָיָה דּוֹרֵשׁ כׇּל ״אֵת״ וָ״אֵת״ שֶׁבַּתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ פֵּירַשׁ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כׇּל ״אֶתִּין״ שֶׁדָּרַשְׁתָּ מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לָהֶם: כְּשֵׁם שֶׁקִּבׇּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה, כָּךְ אֲנִי מְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַפְּרִישָׁה. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ — לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה, טַעְמָא דְרַבָּנַן מִ״גָּמָל״ ״גָּמָל״, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מֵ״אֶת הַגָּמָל״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא חָלָב דִּבְהֵמָה טְמֵאָה שְׁרֵי? מַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא: ״הַטְּמֵאִים״ — לֶאֱסוֹר צִירָן, וְרוֹטְבָן, וְקֵיפֶה שֶׁלָּהֶן? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל דִּבְהֵמָה טְהוֹרָה נָמֵי חִידּוּשׁ הוּא, דְּאָמַר מַר: דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב, וְכֵיוָן דְּחִידּוּשׁ הוּא — בִּבְהֵמָה טְמֵאָה נָמֵי לִישְׁתְּרֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵיבָרֶיהָ מִתְפָּרְקִין הֵימֶנָּה וְאֵין נַפְשָׁהּ חוֹזֶרֶת עָלֶיהָ עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְלֵיכָּא מִידֵּי דְּאָתֵי מֵחַי וְשַׁרְיֵיהּ רַחֲמָנָא, וְהַאי חָלָב כִּי אֵבֶר מִן הַחַי הוּא, וּשְׁרֵי, וְהִילְכָּךְ אֲפִילּוּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה לִישְׁתְּרֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. וְחָלָב דִּבְהֵמָה טְהוֹרָה מְנָלַן דִּשְׁרֵי? אִילֵימָא מִדַּאֲסַר רַחֲמָנָא ״בָּשָׂר בְּחָלָב״, הָא לְחוּדֵיהּ שְׁרֵי, וְאֵימָא: חָלָב לְחוּדֵיהּ אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה, בָּשָׂר בְּחָלָב — בַּהֲנָאָה נָמֵי אָסוּר! וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּשָׁרֵי בַּהֲנָאָה, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְמִילְקֵי עַל בִּישּׁוּלֵיהּ! אֶלָּא מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא דְּבִפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין, ״תִּזְבַּח״ — וְלֹא גִּיזָּה, ״בָּשָׂר״ — וְלֹא חָלָב, הָא דְּחוּלִּין שְׁרֵי. וְאֵימָא: דְּחוּלִּין אָסוּר בַּאֲכִילָה וּשְׁרֵי בַּהֲנָאָה, דְּקָדָשִׁים בַּהֲנָאָה נָמֵי אָסוּר! אֶלָּא, מִדִּכְתִיב: ״וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ״. וְדִילְמָא לִסְחוֹרָה? אֶלָּא מִדִּכְתִיב ״וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב״. וְדִלְמָא לִסְחוֹרָה? אַטּוּ דַּרְכָּהּ שֶׁל מִלְחָמָה לִסְחוֹרָה?! וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״, וְאִי לָא דִּשְׁרֵי, מִשְׁתַּבַּח לַן קְרָא בְּמִידֵּי דְּלָא חֲזֵי? וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלֹא כֶסֶף וּבְלֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב״. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״שָׁפָן״ ״שָׁפָן״, ״אַרְנֶבֶת״ ״אַרְנֶבֶת״, ״חֲזִיר״ ״חֲזִיר״, לְהָנֵי הוּא דְּאָתוּ? אֶלָּא לְכִדְתַנְיָא: לָמָּה נִשְׁנוּ בַּבְּהֵמָה — מִפְּנֵי ״הַשְּׁסוּעָה״, וּבָעוֹפוֹת — מִפְּנֵי ״הָרָאָה״. ״גָּמָל״ ״גָּמָל״ נָמֵי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא! כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא לְמִידְרָשׁ דָּרְשִׁינַן. תָּנוּ רַבָּנַן: רָחֵל שֶׁיָּלְדָה מִין עֵז, וְעֵז שֶׁיָּלְדָה מִין רָחֵל — פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, וְאִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִים — חַיֶּיבֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהֵא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ דּוֹמֶה לְאִמּוֹ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לַאֲכִילָה, מִי בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ, אוֹ לָא? לְעִנְיַן בְּכוֹרָה, כְּתִיב: ״אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר״, עַד שֶׁיְּהֵא הוּא שׁוֹר וּבְכוֹרוֹ שׁוֹר. אֲבָל לַאֲכִילָה, גָּמָל הוּא דְּאָמַר רַחֲמָנָא דַּאֲסִיר, הָאדבר הבא ממעלי גרה - כגון האי טמא שנולד מן הטהורה: גמל טמא הוא - וסתם גמלים נולדים מן הגמלה וכתב הוא דמשמע שהוא טמא ואין אחר שהוא גמל טמא וכגון שנולד מן הפרה: גמל גמל - אחד בתורת כהנים ואחד במשנה תורה: לאסור חלבה - של גמלה: את הגמל - משמע את הטפל לגמל והיינו חלבו: פירש - מכל דרשות שדרש דכל אתין באין לרבות וזה אין מה לרבות בו: הטמאים - אלה הטמאים לכם בכל השרץ ה"א יתירא: לאסור צירן - שומן הדג: קיפה - ריסוקי בשר וקפלוטות שבשולי קדירה: דאמר מר - במסכת נדה (דף ט.) דם נדות נעכר מחמת הלידה ונעשה חלב הלכך חידוש הוא דמעיקרא הוה דם והאוכלו בכרת והשתא מישתרי: אבריה מתפרקין - מחמת הלידה: ואין נפשה - אין דמה חוזר עליה עד עשרים וארבעה חדש ולפיכך מניקה אינה רואה דם נדה ולאו משום דדם נעשה חלב. והשתא כיון דלאו מחמת דם קאתי לאו חידוש הוא: ולר"ש נמי דשרי בהנאה - לקמן בפירקין (בכורות דף י.) ר"ש אומר כו' משכחת לה דאיצטריך למיכתב בשר בחלב ואע"ג דחלב גרידא אסור נמי איצטריך למיכתב ביה ללקות על בישולו: תזבח - רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר. בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן הכתוב מדבר: חריצי - גבינים וקא"ל ישי לדוד שיוליכם במלחמה לשר האלף: יין וחלב - וכתיב לעיל מיניה לכו שברו ואכלו: אלא מעתה - בין לרבנן בין לר' שמעון דדרשי לעיל גמל גמל שפן שפן מאי דריש ביה: למה נשנו בבהמה - טמאים וטהורים: מפני השסועה - בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות ולא נאמר בתורת כהנים: לאכילה - כגון פרה שילדה מין סוס דקאסר רבי שמעון כדקתני גמל גמל שני פעמים: מי בעי רבי שמעון - דלא מישתרי באכילה במקצת סימנין עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו או לא:ורבי שמעון נפקא מאת הגמל - הכא דריש ר"ש את ובפ' קמא דמנחות (דף יא:) גבי לבונה אמר ר"ש את לא דריש וצ"ל את לא דריש לההיא דרשא תדע מדלא מייתי עלה ההיא דשמעון העמסוני כדמייתי הכא וא"ת דמשמע הכא מאן דדריש את אסר קלוט כר"ש ורבי יוסי הגלילי דריש בפ' ארבעה וחמשה (ב"ק מא:) דדריש בעל השור נקי מדמי ולדות ואת להנאת עורו ובפ' בהמה המקשה (חולין דף ע:) שרי קלוט גבי בהמה שמת עוברה ואמר ר' יוסי הגלילי בטמאה טמא בטהורה טהור דכתיב וכל הולך על כפיו מהלכי כפים טמא לך ופריך קלוט במעי קלוטה ליטמא ש"מ פשיטא לי' לר' יוסי בטהורה טהור וי"ל ניחא ליישב מילתיה דר' יוסי אפילו למ"ד קלוט שרי א"נ בראשו ורובו דמי לאמו איירי דמודה ר' שמעון דשרי ויש לדקדק מהכא דהכי הלכתא דלא דרשינן את דקיימא לן כרבנן דשרו קלוט כדמוכח פרק בהמה המקשה (חולין עה:) ד הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר תרתי תמיהי דכירי אינשי ש"מ קלוט שרי ואיכא לאוקמא בראשו ורובו דמי לאמו אם כן נתיר קלוט מהא טעמא ואת יעמיד לאסור חלבו וגמל נשנה מפני שסועה כמו שפן וארנבת כדאמר לקמן וה"נ נימא לר' יוסי הגלילי אבל יש לדקדק מדאמר פרק בנות כותים (נדה דף לז.) נקטינן אין קושי סותר בזיבה ואי משכחת תנא דאמר סותר ר' אליעזר היא והתם (דף לה.) מפרש טעמא דר' אליעזר משום דדריש את ובכתובות פ' הנושא (כתובות דף קג.) דאמר הזהרו בכבוד אמכם וקאמר אשת אב הואי ופריך אשת אב נמי דאורייתא היא את אביך לרבות אשת אביך י"ל ניחא לי' ליישב דברי רבי ככולי עלמא עוד נראה דאין זה ראיה מנדה דמה הוא זקוק לומר אי משכחת תנא דאמר סותר ר' אליעזר היא הא איכא כל הני תנאי דדרשי את: פירש - וא"ת לוקמא בכבוד אב ואם דמשווה כבודן לכבוד המקום קידושין (דף ל:) ולעבור עליו בשני עשה (כדאמר תפילה ושיחה עשה) י"ל דמשמע ליה דומיא מורא של מקום וזה אי אפשר ורבי עקיבא מרבה תלמידי חכמים דתנן (אבות פ"ד מי"ב) מורא רבך כמורא שמים: הטמאים לאסור צירן ורוטבן - אי מהטמאים דריש קשה דבהעור והרוטב (חולין קכב:) מוקמינן ליה לעורו כבשרו ובת"כ לא דריש ליה גבי שרצים אלא גבי בהמה טמאה דכתי' טמאים הם לכם ומיהו ע"כ מהטמאים דשרצים דריש כדמוכח פ' העור והרוטב (חולין קכ. ושבשמעתין דהמחה חלב וגמעו דמייתי על הך דרשא דהטמאים ופריך לכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך וליגמרו מיניה משמע דמינה דריש וצ"ל דמה"א יתירא דהטמא דריש עורות שלהם כבשרם שלהן תדע דגבי בהמה דכתב טמא ולא כתב הטמא דריש בת"כ לאסור צירן ורוטבן ומיהו אכתי דריש מן הטמאים פרק העור והרוטב (חולין קכו:) לר ביצת השרץ ולשם פ"ה ה' יתירא נדרשת לאסור צירו ורוטבו ולעורו כבשרו ולביצת השרץ: לאסור צירן ורוטבן - משמע הכא דציר דאורייתא מדפריך מינה מאי שנא חלב מציר ש"מ דרשה גמורה היא ובפרק העור והרוטב (חולין קכ.) נאמר צריכי וקשה דבפרק אין מעמידין (ע"ז מ.) גבי דג טמא מפליג בין מטבל בצירו לגופו ופרק גיד הנשה (חולין צט:) א"ר יהודה ציר דגים רביעית בסאתים ופריך והא א"ר יהודה מין במינו לא בטיל שאני ציר דזיעה בעלמא הוא משמע שהוא מדרבנן וי"ל ציר דגים דרבנן ציר שרצים דאורייתא ואע"ג דבתורת כהנים נמי דרשי' שקץ הוא לכם גבי דגים אסמכתא בעלמא הוא וא"ת בפרק כל הבשר (חולין קיב:) גבי רב מרי דאמלח בשר שחוטה בהדי טריפה ואסר ליה רבא מהטמאים ופריך ליה מדג טהור שמלחו עם דג טמא היכי פריך מדג לבשר וי"ל דקים ליה דאסור ציר מדרבנן ובמס' תרומות (פ"י מ"ח) נמי תנן ובפ' גיד הנשה (חולין צט:) מייתי לה דג טמא צירו אסור ש"מ הא דשרינן לה משום דלא בלעו ומה שכתוב בספרים ש"מ ציר מותר לא גרס ליה וקצת תימה כיון דצריך קרא בשרץ ובבהמה טמאה ודגים דליכא קרא לא אסר מדאורייתא היכי מייתי רבא ראיה התם מהטמאים לאסור ציר טריפה: רוטב וקיפה שלהן - וא"ת תיפוק לי' ממשרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה פסחים (ד' מד.) י"ל עיקר קרא לצירן ואורחא דהש"ס בהכי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ועיקר קרא לזקן ואינו לפי כבודו (ב"מ ד' ל ברכות ד' יט:) ובפ"ק דחגיגה (דף ד.) נמי אמר רגלים פרט לבעלי קבין ואמר פרט לחגר וסומא ולא עיקר קרא לבעלי קבין דמפעמים דריש ליה התם. ומיהו כאן אין צריך לומר כך דאיצטריך לרוטב וקיפה לאשמועי' דהוי כממש אם המחה השרץ דהוי כשתיה ואינו בכלל אכילה ואכילה כתיב בהון קמ"ל בכלל אכילתו והתם (חולין קכ.) מייתי לה גבי המחה חלב חמץ ונבלת עוף טהור וגמעו מיהו קשה דמשמע הכא דאיצטריך לציר לאשמועינן דחשיב כגוף השרץ דפריך מינה אחלב דיתסר כמו ציר וצ"ל דשקולים הן ומיהו מציר לחודיה לא הוה שמעינן דליהוי שתיה כאכילה דהוה מצי לאוקמא כשהקפהו ואכלו: קיפה שלהן - בפ' העור והרוטב (חולין קכ.) אמר מאי קיפה פרמא ופריך הוא עצמו לטמא טומאת אוכלים אלא מאי קיפה תבלין אבל הכא יכול לקרות בין פרמא בין תבלין דלא אתא לאשמועינן אלא שתיהן כאכילה וכן משמע בפ"ה שפירש רסוקי בשר וקפלוט שבשולי קדירה: