Bekhorot 7b · Talmud

הַטָּמֵא״, וְהָנֵי נָמֵי מִינָא דְּטָמֵא הוּא. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּסוּסִים וּגְמַלִּים לָא קָא מִיבַּעְיָא לְהוּ, דְּלָא שָׁתוּ אִינָשֵׁי. כִּי קָמִיבַּעְיָא לְהוּ דַּחֲמוֹר, דְּשָׁתוּ אִינָשֵׁי וּמְעַלּוּ לְיַרְקוֹנָא, מַאי? אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת, תְּנֵיתוּהָ: הַיּוֹצֵא מִן הַטָּמֵא טָמֵא, וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר טָהוֹר — וְהָנֵי נָמֵי מִטָּמֵא קָאָתֵי. מֵיתִיבִי: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ דְּבַשׁ דְּבוֹרִים מוּתָּר? מִפְּנֵי שֶׁמַּכְנִיסוֹת אוֹתוֹ לְגוּפָן, וְאֵין מְמַצּוֹת אוֹתוֹ מִגּוּפָן. הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יַעֲקֹב, דְּאָמַר: דּוּבְשָׁא רַחֲמָנָא שַׁרְיֵיהּ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: ״אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף״ — זֶה אַתָּה אוֹכֵל, וְאִי אַתָּה אוֹכֵל שֶׁרֶץ עוֹף טָמֵא. שֶׁרֶץ עוֹף טָמֵא בְּהֶדְיָא כְּתִיב! אֶלָּא שֶׁרֶץ עוֹף טָמֵא אִי אַתָּה אוֹכֵל, אֲבָל אַתָּה אוֹכֵל מַה שֶּׁעוֹף טָמֵא מַשְׁרִיץ, וְאֵיזֶה זֶה? זֶה דְּבַשׁ דְּבוֹרִים. יָכוֹל אַף דְּבַשׁ הַגַּזִּין וְהַצִּירְעִין? אָמַרְתָּ: לֹא. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת דְּבוֹרִים, וּלְהוֹצִיא הַגַּזִּין וְהַצִּירְעִין? מְרַבֶּה אֲנִי דְּבַשׁ דְּבוֹרִים שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם לְוַוי, וּמוֹצִיא אֲנִי דְּבַשׁ הַגַּזִּין וְהַצִּירְעִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: דְּבַשׁ הַגַּזִּין וְהַצִּירְעִין טָהוֹר וּמוּתָּר בַּאֲכִילָה? דְּלָא כְּרַבִּי יַעֲקֹב. טָהוֹר — אַלְמָא בָּעֵי מַחְשָׁבָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: דְּבַשׁ בְּכַוַּורְתּוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה. חָלֵי דְּיַחְמוּרְתָּא, סְבוּר רַבָּנַן לְמֵימַר: בֵּיעֵי נִינְהוּ וַאֲסִירָן. אָמַר רַב סָפְרָא: זַרְעָא דְּאַיָּלָא הוּא, דְּאָזֵיל בָּתַר אַיָּלְתָּא, וְאַיְּידֵי דְּרַחְמָהּ צַר לָא מִזְדַּקְקָא, וְאָזֵיל בָּתַר יַחְמוּרְתָּא וְנָתְרִי. אָמַר רַב הוּנָא: עוֹר הַבָּא כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל חֲמוֹר — מוּתָּר, מַאי טַעְמָא? פִּירְשָׁא בְּעָלְמָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: תַּנְיָא דִּמְסַיַּע לָךְ: עוֹר הַבָּא כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל אָדָם, בֵּין חַי בֵּין מֵת — טָהוֹר. מַאי לָאו בֵּין הוּא חַי וְאִמּוֹ חַיָּה, בֵּין הוּא מֵת וְאִמּוֹ מֵתָה? לָא, בֵּין הוּא חַי וְאִמּוֹ מֵתָה, בֵּין הוּא מֵת וְאִמּוֹ חַיָּה. וְהָתַנְיָא: בֵּין הוּא חַי וְאִמּוֹ חַיָּה, בֵּין הוּא מֵת וְאִמּוֹ מֵתָה! אִי תַּנְיָא, תַּנְיָא. מַתְנִי׳ דָּג טָמֵא שֶׁבָּלַע דָּג טָהוֹר, מוּתָּר בַּאֲכִילָה, וְטָהוֹר שֶׁבָּלַע דָּג טָמֵא, אָסוּר בַּאֲכִילָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ גִּידּוּלוֹ. גְּמָ׳ טַעְמָא דַּחֲזֵינֵיהּ דִּבְלַע, הָא לָא חֲזֵינֵיהּ דִּבְלַע — אָמְרִי: אַשְׁרוֹצֵי אַשְׁרֵיץ. מְנָלַן? דְּתַנְיָא: דָּג טָמֵא מַשְׁרִיץ, דָּג טָהוֹר מֵטִיל בֵּיצִים. אִי הָכִי, כִּי חָזֵינָא דִּבְלַע אָמְרִינַן: הַאי אִיעַכַּלָא, וְהַאי אַשְׁרוֹצֵי אַשְׁרֵיץ! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן שֶׁמְּצָאוֹ דֶּרֶךְ הָרֶיעִי. רַב פָּפָּא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁמְּצָאוֹ דֶּרֶךְ בֵּית הַבְּלִיעָה. רַב נַחְמָן אָמַר: כְּגוֹן שֶׁמְּצָאוֹ שָׁלֵם. רַב אָשֵׁי אָמַר: רוֹב דָּגִים בְּמִינָן מַשְׁרִיצִין, וּכְמִי שֶׁבָּלַע לְפָנֵינוּ דָּמֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: דָּג טָמֵא — מַשְׁרִיץ, דָּג טָהוֹר — מֵטִיל בֵּיצִים, כָּל הַמּוֹלִיד — מֵנִיק, וְכׇל הַמֵּטִיל בֵּיצִים — מְלַקֵּט, חוּץ מֵעֲטַלֵּף שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמֵּטִיל בֵּיצִים — מֵנִיק.

והני נמי - מטמא קאתו שבתוך הטמא היו ואע"ג דלאו מגופיה מימצן אסירי: שמכניסות אותן לגופן - שאוכלין מפרחי האילן ומהן נעשה הדבש במעיהן: ואין ממצים אותו - דובשנו מגופו וקשיא לרב ששת דהא הכא כיון דלאו מגופייהו מימצו שרי: רב ששת אמר כל שהיה בתוך הטמא דאמר כר' יעקב בטעמא דדבש לאו משום שמכניסות אותן לגופן הוא אלא דרחמנא שרייה בהדיא וגזירת הכתוב היא: שרץ העוף טמא - הוולד ממש בהדיא כתיב בו (ויקרא י״א:י״ג) את אלה תשקצו מן העוף: אלא שרץ עוף טמא שאתה אין אוכל - דלהכי דייקא ואי אתה דתיהדר ותידוק מיניה אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ שאינו ולד דוגמתו כגון דבש. ל"א אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל ומאידך קרא נסיב לה מכל שרץ העוף וגו': הגזין והצירעין - מין ארבה: דבש דבורים - דבש סתמא (הוו) קרו ליה. דבש הגזין הכי הוא דמיקרו: טהור - מלקבל טומאת אוכלין דסתמיה לאו לאכילה עד שיחשב עליו: טהור אלמא בעי מחשבה - בניחותא: דבש בכוורתו - ואכתי לא חשיב עליה שהרי הוא בכוורתו. ובדבש דבורים מיירי דאין כוורת אלא לדבורים: חלי דיחמורתא - כעין ביצי זכר שהיחמורו' מוציאות מרחמן: ואסורין - משום אבר מן החי שנעקרו מן הזכר ברחם: דאזיל בתר איילתא - להיזקק לה: ונתרי - שופך זרע הרבה ונקרש: עור הבא כנגד פני חמור - כעין שליא שהחמור נולד בו: טהור - מלטמא במגע ובמשא: מאי לאו - אפילו הולד והאם מתים אפ"ה העור אין מטמא אלמא דאמר שליא לא מן הולד ולא מן האם אלא פירשא בעלמא היא: ה"ג לא בין הוא חי ואמו חיה בין הוא מת ואמו חיה - שמגוף האם הוא והרי היא חיה אבל לגבי אכילה כי שדית ליה בתר אם נמי אסור: מתני' שבלע - משמע דידעי ודאי שבלעו: לפי שאינו גידוליו - אלא כשהוא חי בלעו אבל גידוליו שרי שהיוצא מן הטהור טהור: גמ' אשרוצי אשריץ - דג טהור זה שנמצא בתוך הטמא נשרץ בגופו ועוברו הוא ואסור: דג טמא משריץ - בגופו עוברו כשאר בהמה וחיה: דג טהור מטיל ביצים - ויושב עליהן ומחממן עד שיוציאם מן הקליפה כעופות: אי הכי - דדג טמא משריץ האי דבלע איעכל והוי ריעי וזה שנמצא בתוכו אשרוצי אשריציה ועוברו הוא וליתסר: דרך בית הריעי - ואי עוברו הוא בבית הרחם מיבעי ליה לאישתכוחי: שמצאו שלם - שנגמרה כל צורתו וגדול הוא ואי עוברו לא הוי משתהי ברחם כולי האי: רב אשי אמר - מתני' לאו כדחזיניה דבלע אלא שנמצא בתוכו והאי דקתני שבלע כיון דרוב דגים במינן משריצים וזה השריץ מין אחר כמו שבלע בפנינו דמי: כל המוליד - שיולד עובר ממש: מניק - שיש לו דדים וכל המטיל ביצים אין לו דדים ומלקט פירורים ומפרנס בניו: עטלף קלב"א שורי"ץ דומה לעכבר ויש לו כנפים:

תניתוה היוצא מן הטמא טמא - הא דמשמע לסימן נקטיה לא קשה מידי כדפרישי' לעיל (בכורות דף ו. ד"ה למה): הגזין וצרעין - גרסינן ולא גרסינן חגבים שזה עוף כמו גזי דכלתא דנדה (דף יז.) לפי' ר"ת: עור הבא נגד פניו של חמור - פי' כדלעיל: מאי לאו בין הוא ואמו מתה - פי אלמא לא הוי העור לא מן הולד ולא מן האם אלא הזרע שנתקדש: לא בין הוא חי ואמו מתה בין הוא מת ואמו חיה - שהעור בא בין שניהם מן האם ומן הולד ולפיכך טהור עד שימותו שניהם ובקונטרס פירש כך בין הוא ואמו חיה בין הוא מת ואמו חיה [אבל] אמו חיה לעולם בעינן וכמו שפיר' נראה דמדנקט רב חסדא בין הוא מת ואמו מתה משמע דאין לו סייעתא אלא מהא דמטהרינן בשניהם מתים אבל אם האחד חי אין כאן סייעתא: דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה - תימה במסכת אהלות (פי"א מ"ז) תנו כלב שאכל בשר המת כמה תשהה במעיו שלשה ימים מעת לעת ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשיב עכול והכא נמי לישתרי ולא מסתבר לחלק בין בשר המת לשאר דברים דשלשה ימים דכלב משמע בכל דבר דמדמייתי עלה במסכת שבת פרק השואל (דף קנה:) יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטות לפיכך משהה אכילתו במעיו שלשה ימים ויש לחלק בין איסור לטומאה ויש רוצים להתיר מתוך משנה זו חטה שנמצאת בפסח במעי תרנגולת ולפי מה שחלקתי בין איסור לטומאה אין זה ראיה עוד פירש ר"ת דשמא יש להחמיר כר' יהודה בן בתירה דבעי מעת לעת ואם באנו לומר דאין חילוק בין איסור לטומאה צ"ל דשמעתא אתיא בלא שהה כדי עיכול וא"ת אי לא שהה כדי עיכול היכי פריך בגמ' כי חזינא דבלע נימא האי איעכל והאי אשרוצי אשריץ י"ל פעם ממהר להתעכל קודם ולא הוי ככלב דלעולם ג' ימים: רוב דגים במינם משריצים - הלכתא כרב אשי דהוא בתראה ויש להתיר אותן דגים שקורין מרנ"ש הנמצא תוך דג בלינ"א ואע"ג דלא חזינן דבלע ואין להקשות ממתני' דשריא דג טמא שבלע דג טהור לרב ששת דאסר מי רגלים של חמור דאפי' ללישנא בתרא דרב ששת דאסר אף של סוסים וגמל לא דמי חדא דמתני' לא איירי אלא נמצא תוכו דג טהור ואפילו יצאו הכא פשיטא דדגים עייל דגים נפיק אבל מים שהבהמה שותה לחלוחית הגוף מתערב עמהם ובת"כ תני גבי דגים תאכלו לרבות הטהור שבמעי טמא יכול אף הטמא שבמעי טהור ת"ל אותם מה ראית לומר בבהמה שבמעי טמא טמא ושבמעי טהור טהור (מטמא שבמעי הטהור טהור) ובדגים אינו כן לפי שאין גדוליו ואין ראיה משם לאסור דג טמא שבלע דג טהור אחר שיצא משום דנקט שבמעי הטמא דלאו דוקא אלא משום טמא שבמעי טהור דדילמא ההיא דשרינן ביצא לחוץ משום דחשיב עיכול: דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים - בע"ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף מ.) מפרש תרוייהו מטילי ביצים נינהו זה משריץ מבחוץ וזה משריץ מבפנים:

בכורות ז:

Navigate the library