Bekhorot 57b · Talmud

סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: יוֹצֵא דּוֹפֶן — וָלָד מְעַלְּיָא הוּא, וּדְלָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן. בִּמְחוּסַּר זְמַן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה, יָתוֹם — כְּגוֹן שֶׁהַשֶּׁלַח קַיָּים, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְהַשֶּׁלַח קַיָּים — אֵין זֶה יָתוֹם. הֵעִיד רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן סַתְרִיאֵל מֵעַרְקַת לִבְנָה לִפְנֵי רַבִּי: בִּמְקוֹמֵנוּ מַפְשִׁיטִין אֶת הַמֵּתָה וּמַלְבִּישִׁין אֶת הַחַי. אָמַר רַבִּי: נִתְגַּלָּה טַעְמָהּ שֶׁל מִשְׁנָתֵינוּ. חֲזֵירִין שֶׁבִּמְקוֹמֵנוּ יֵשׁ לָהֶם שִׁשִּׁים רִבּוֹא קְלָפִים בְּבֵית הֶמְסֵס שֶׁלּוֹ, פַּעַם אַחַת נָפַל אֶרֶז אֶחָד שֶׁבִּמְקוֹמֵנוּ, וְעָבְרוּ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה קְרוֹנוֹת עַל חוּדּוֹ אַחַת. פַּעַם אַחַת נָפְלָה בֵּיצַת בַּר יוֹכָנִי, וְטִבְּעָה שִׁשִּׁים כְּרַכִּים, וְשִׁבְּרָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֲרָזִים. וּמִי שָׁדְיָא לֵיהּ? וְהָא כְּתִיב: ״כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה״! אָמַר רַב אָשֵׁי: הָהוּא מוּזַרְתָּא הֲוַאי. מַתְנִי׳ שָׁלֹשׁ גֳּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה: בִּפְרַס הַפֶּסַח, וּבִפְרַס הָעֲצֶרֶת, וּבִפְרַס הֶחָג, וְהֵן גֳּרָנוֹת שֶׁל מַעְשַׂר בְּהֵמָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְּאָב. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל. וְלָמָה אָמְרוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי? מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב — לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הָאֱלוּלִים מִתְעַשְּׂרִים בִּפְנֵי עַצְמָן. כׇּל הַנּוֹלָדִים מֵאֶחָד בְּתִשְׁרִי עַד עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה — אֵינָן מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגּוֹרֶן וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגּוֹרֶן — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֶמְרוּ שָׁלֹשׁ גֳּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה? שֶׁעַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגּוֹרֶן — מוּתָּר לִמְכּוֹר וְלִשְׁחוֹט, הִגִּיעַ הַגּוֹרֶן — לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט — פָּטוּר. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא תְּלָת? אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: לָקֳבֵל חוּרְפֵי, וְאַפְלֵי, וְקַיְיטֵי. וּמַאי שְׁנָא בְּהָנֵי זִימְנֵי? אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַב חִיָּיא אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ:

ולד מעליא הוא - במסכת נדה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ.) קא"ר שמעון דהרי זה כילוד ואמו טמאה לידה וריש לקיש מפרש טעמא בגמרא תלד לרבות יוצא דופן והכי נמי אמרינן כי יולד לרבות יוצא דופן: ודלא כר' יוחנן - דאמר התם בההוא פירקא דמודה ר"ש לעניין קדשים שאינו קדוש דגמר לידה לידה מבכור דבעי רחם: כר' שמעון - דאמר דנכנס לדיר להתעשר וכדפרשינן למילתיה לעיל בפרק הלוקח בהמה מן העובד כוכבים (בכורות דף כא:): והשלח - והעור קיים כשיצא הולד לחוץ: בן סתריאל מערקת לבינה - מקום: את המתה - כשמקשה מחמת הוולד מפשיטים עור האם שהיא מתה ומלבישין אותו לולד שהוא חי ומתקיים מפני דבר זה שעושין לו: את החיה - זהו הולד: נתגלתה טעמא של משנתינו - דודאי משום הכי קאמר רבי יהושע אם נולד כל זמן שהעור שהשלח קיים אינו יתום דכיון דהעור מהנה לולד דומה כמי שאמו קיימת: ועוד העיד דבר זה חזירין שבמקומנו - לשון חזרת ירק שלועזים לטוג"א: בבית המסס - היינו אותן עלין קטנים כמו הבשר עצמו שיש באותו המסס של בהמה שקורין צינטול"א: ועוד העיד דבר זה פעם אחת כו' על חודו - על צידו ברוחבו שהוא עב כל כך שעברו עליו י"ו קרנות זו בצד זו על חודו כלומר ברוחבו של אילן: בר יוכני - עוף הוא כדאמרינן בכמה דוכתי ואימא כביעא דבר יוכני: טבעה - ממה שבתוכה: והכתיב כנף רננים נעלסה - ומתפרש הכי בלשון נוטריקון נושא עולה ונתחטא שכך אמר הקב"ה וכי בראתי כנפים משובחות לאותו עוף בר יוכני שיש לה כח כל כך שנושא ביצה גדולה כזאת ומגביה למעלה ומורידה בנחת בקינה אלמא דלא שדיא ליה. נתחטא לשון ירידה וחבירו במסכת תענית (דף יט.) בן המתחטא לפני אביו: מוזרתא הואי - בלע"ז טורני"ך שלא היתה ראויה לאפרוח לכך השליכה: מתני' שלש גרנות למעשר בהמה - כלומר בשלשה פרקים בשנה הוי זמן מעשר בהמה שהבהמות שיולדו לו בין פרק לפרק צריך לו לעשר כשיגיע הפרק דמשיגיע הפרק לא יאכל מהן לכתחלה מדרבנן בלא מעשר אבל קודם לכן מותר דמצוה בעלמא הוא לעשר בהמותיו דהעשירי קודש מאחר שקרא עליו שם אבל הרשות בידו לאוכלו בלא מעשר אבל בהני שלשה זמנים הצריכוהו חכמים שלא יאכל לכתחלה בלא מעשר. ובגמרא מפרש מאי שנא בהני זמנים ומאי טעמא נקט לשון גרנות: פרוס - מפרש בגמרא כמה הוא. וטעמא דכל הני תנאי מפרש בגמרא: והן גרנות של מעשר בהמה - דטבולין הבהמות מדרבנן: ואי אפשר לעשר בי"ט - כדמפרש בגמרא משום סקרתא שצריך לסקור בסיקרא העשירי ובי"ט אי אפשר מפני שצובע: ראש השנה - דאותן שנולדו קודם לכן אין נכנסין לדיר להתעשר עם אותן שיוולדו מכאן ואילך משום דהוי חדש וישן: האלולים - אותן שנולדו באלול אין מתעשרין לא עם בני תשרי ולא עם בני אב. וטעמא מפרש בגמרא דמספקא ליה אי הלכה כרבי מאיר או כרבי שמעון באחד בתשרי הלכך מתעשרין בפני עצמן: כל הנולדין כו' - אתאן לרבי אלעזר ורבי שמעון דאמרי באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה: מצטרפין - לכונסן לדיר אחד: לפני הגורן - מאלו שלש גרנות שאין הגורן מפסיק: למה נאמר - למאי הלכתא: למכור ולשחוט - לכתחלה בלא מעשר: גמ' לקבל חורפי ואפלי וקייטי - שיש בהמות שמבכירות לילד קודם הפסח ויש בהמות שמאחרות עד בין פסח לעצרת ויש שאינן יולדות עד בין עצרת לחג וכנגדם תיקנו חכמים זמנים אלו. חרפי בפרוס הפסח אפלי בפרוס עצרת קייטי בפרוס החג. ואית דגרסי קייטי בפרוס עצרת ואפלי בפרוס החג:

בפרוס הפסח - מפרש בגמרא ט"ו יום דפרוס לשון פרוסה פלגא דל' יום שדורשין בהלכות הפסח קודם הפסח ובן עזאי דאמר [בכ"ט] באדר אר' עקיבא לא פליג אלא באדר הסמוך לניסן דלבן עזאי לעולם חסר וקביעא ליה זמנו לעולם בכ"ט באדר משמע דערב פסח הוי בכלל הני ט"ו יום דפרוס ובפרק קמא דר"ה (דף ז.) נמי משמע כן שמיום הפורים מתחילין לדרוש ולא מקודם גבי הם העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים משום דדורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום ואתי לזלזולי בחמץ מיום הפורים קודם הפסח שלשים יום שמע מינה דערב הפסח בכלל השלשים יום וכן ר"א ור"ש דאמרי בסמוך באחד בניסן מפרש בגמרא דסברי כמאן דאמר שתי שבתות שמע מינה ערב פסח מן המנין ותימה דקתני במילתא דר' אלעזר ור"ש ולמה [לא] אמרו באחד בתשרי מפני שהוא י"ט ואי אפשר לעשר בי"ט לפיכך הקדימוהו בכ"ט באלול והלא מן הדין הוא בשנים (באלול) דיום ראשון של סוכות ממנין שתי שבתות כמו ערב פסח דעיקר מה שדורשין בהלכות הרגל קודם לרגל אינו אלא מפני קרבנות כדמשמע פ"ק דע"ז (דף ה:) דפריך לפני חגיהן ג' ימים ותו לא והתניא דורשין בהלכות הפסח כו' [ומשני] לדידן אפי' דוק שבעין פסלינן להקרבה מיבעי ל' יום ועיקר דרשא דהלכות פסח משום פסח גופיה הנשחט ע"פ ולא משום ימות הפסח דהא נפקא פ"ק דפסחים (דף ו:) משום דנביא עומד בפסח ראשון ומזהיר בפסח שני ועיקר שני לשחיטת פסח שני נאמר ועיקר דרשא דשתי שבתות דרשב"ג מפיק להו מנביא עומד בראש חדש ומזהיר על פסח ועיקר הלכות פסח מצרים לא הוצרכו אלא ליום שחיטת פסח שלא היה שם (בפסח) קרבנות אחרים ובפרק בתרא דמגילה (דף כט:) משמע התם דשתי שבתות דרשב"ג אין יום המעשה בכלל דמוקי התם כוותיה מתני' דמקדימין וקרינן ול' יום דנפקא לן מנביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני נמי הם בלא יום המעשה דהא איכא התם י"ז דניסן וי"ד דאייר שהן ל"א יום ומההיא שמעתין דמגילה עצמה יקשה למצוא י"ד יום בלא יום המעשה וי"ל דלעולם אין יום המעשה בכלל ולא חלקו חכמים בין פסח לסוכות והלכו אחר עיקר י"ט להתחיל בשתי שבתות מבאחד בניסן ומבאחד בתשרי שבי"ט קרבנות מרובין ראייה חגיגה ושמחה ואע"ג דנביא עומד בר"ח ומזהיר על פסח היינו על שחיטת פסח שבי"ד מ"מ לדורות ממה שיש להזהיר על כל פסח לא חשו חכמים למהר יום אחד בפסח יותר מבחג וגבי שקלים קבעו חכמים זמן בר"ח אדר ולא חשו להקדים יום אחד לפני ר"ח כדי שיהו ל' יום שלימים כיון שדבר מסור לב"ד של הבאת תמידין מתרומה חדשה אע"ג דבמתניתין דהכא דייקינן לכוין החשבון זמן השמעת שקלים לעולם באחד באדר משמיעים על השקלים:

בכורות נז:

Navigate the library