טוען את הדף…
וּמַעֲשֶׂה נָמֵי שֶׁלְּחִי הַתַּחְתּוֹן עוֹדֵף עַל הָעֶלְיוֹן, שָׁאַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים וְאָמְרוּ: הֲרֵי זֶה מוּם. וְהָא גַּבֵּי אָדָם הוּא דִּתְנַן: שְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַתַּחְתּוֹנָה, אוֹ שֶׁתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הָעֶלְיוֹנָה — הֲרֵי זֶה מוּם. גַּבֵּי אָדָם הוּא דִּכְתִיב: ״אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן״, אִישׁ שֶׁשָּׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, אֲבָל בִּבְהֵמָה לָא! אָמַר רַב פָּפָּא: לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִית בַּהּ עֶצֶם, הָא דְּלֵית בַּהּ עֶצֶם. מַתְנִי׳ אוֹזֶן הַגְּדִי הָיְתָה כְּפוּלָה, אָמְרוּ חֲכָמִים: בִּזְמַן שֶׁהוּא עֶצֶם אֶחָד — מוּם, בִּזְמַן שֶׁאֵין בּוֹ עֶצֶם — אֵינוֹ מוּם. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זְנַב הַגְּדִי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר, וְשֶׁאֵין בָּהּ שְׁלֹשׁ חוּלְיוֹת — הֲרֵי זֶה מוּם. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: פִּיו בָּלוּם וְרַגְלָיו מְבוּלָּמוֹת, מֵחֲמַת הָרוּחַ — אֵינוֹ מוּם, מֵחֲמַת הָעֶצֶם — הֲרֵי זֶה מוּם. אׇזְנָיו כְּפוּלוֹת, בְּחַסְחֲסוּת אַחַת — הֲרֵי זֶה מוּם, בִּשְׁתֵּי חַסְחֲסֻיוֹת — אֵינוֹ מוּם. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זְנַב הַגְּדִי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא דְּקַטִּינָא, אֶלָּא דִּכְרִיכָא, אַף עַל גַּב דַּאֲלִימָא. אוֹ שֶׁאֵין בָּהּ שָׁלֹשׁ חוּלְיוֹת וְכוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: בַּגְּדִי — שְׁתַּיִם הֲרֵי זֶה מוּם, שָׁלֹשׁ אֵינוֹ מוּם. בַּטָּלֶה — שָׁלֹשׁ הֲרֵי זֶה מוּם, אַרְבַּע אֵינוֹ מוּם. מֵיתִיבִי: בַּגְּדִי — אַחַת הֲרֵי זֶה מוּם, שְׁתַּיִם אֵינוֹ מוּם. בַּטָּלֶה — שְׁתַּיִם הֲרֵי זֶה מוּם, שָׁלֹשׁ אֵינוֹ מוּם. תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא. וְרַב הוּנָא, מַתְנִיתִין אַטְעִיתֵיהּ; אִיהוּ סָבַר: מִדְּרֵישָׁא בִּגְדִי — סֵיפָא נָמֵי בִּגְדִי, וְלָא הִיא — רֵישָׁא בִּגְדִי, וְסֵיפָא בְּטָלֶה. מַתְנִי׳ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אֶת שֶׁיַּבֶּלֶת בְּעֵינָיו, וְשֶׁנִּפְגַּם עֶצֶם יָדוֹ וְרַגְלוֹ, וְשֶׁנִּפְרַק עַצְמוֹ שֶׁל פִּיו, עֵינוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, אׇזְנוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, בַּמַּרְאֶה אֲבָל לֹא בַּמִּדָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁתֵּי בֵּיצָיו, אַחַת גְּדוֹלָה כִּשְׁתַּיִם שֶׁבַּחֲבֶירְתָּהּ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּיַבֶּלֶת הָוֵי מוּמָא? וּרְמִינְהוּ: וְאֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן לֹא בְּמִקְדָּשׁ וְלֹא בַּמְּדִינָה — בַּעַל גָּרָב וּבַעַל יַבֶּלֶת! וְתִסְבְּרָא? הָא כְּתִיבָא ״יַבֶּלֶת״ בְּאוֹרָיְיתָא! אֶלָּא, לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּגוּפוֹ, הָא — בְּעֵינוֹ. מִכְּדֵי קְרָא סְתָמָא, מָה לִי בְּגוּפוֹ וּמָה לִי בְּעֵינוֹ? אֶלָּא לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִית בַּהּ עֶצֶם, הָא דְּלֵית בַּהּ עֶצֶם. דִּקְרָא — דְּאִית בַּהּ עֶצֶם, מַתְנִיתִין — דְּלֵית בַּהּ עֶצֶם; בְּעֵינוֹ — הָוֵי מוּמָא, בְּגוּפָא — לָא הָוֵי מוּמָא. וְלֵית לַהּ עֶצֶם בְּגוּפָא פְּסוּלָה? הֲרֵי תִּלְתּוּל בְּעָלְמָא הוּא, דִּתְנַן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּעֲלֵי הַתִּילּוּלִין פְּסוּלִין בָּאָדָם וּכְשֵׁירִין בַּבְּהֵמָה! אֶלָּא, אִידֵּי וְאִידֵּי בְּעֵינוֹ, וְלָא קַשְׁיָא: הָא — בַּשָּׁחוֹר, הָא — בַּלָּבָן. וְהָא אֵין מוּמִין בַּלָּבָן! אֶלָּא: אִידֵּי וְאִידֵּי בַּלָּבָן, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לָא קַשְׁיָא, הָא — דְּאִית בַּהּ שֵׂעָר, הָא — דְּלֵית בַּהּ שֵׂעָר. עֵינוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְכוּ׳. תָּנָא: גְּדוֹלָה כְּשֶׁל עֵגֶל, קְטַנָּה כְּשֶׁל אַוָּוז. אׇזְנוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְכוּ׳. וְרַבָּנַן עַד כַּמָּה? תַּנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ אֵינָהּ לַשְּׁנִיָּה אֶלָּא כְּפוֹל — כְּשֵׁירָה. מַתְנִי׳ זְנַב הָעֵגֶל — שֶׁאֵינָהּ מַגַּעַת לָעַרְקוֹב, אָמְרוּ חֲכָמִים: כֹּל מַרְבִּית עֲגָלִים כֵּן, כׇּל זְמַן שֶׁיְּהוּ מְגַדְּלִין — הֵן נִמְתָּחוֹת. אֵיזֶהוּ עַרְקוֹב שֶׁאָמְרוּ? רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: בְּעַרְקוֹב שֶׁבְּאֶמְצַע הַיָּרֵךְ.גבי אדם - כהן: הא דאית בה עצם - אם עצם הלחי התחתון עודף על העליון הוי מום אפילו בבהמה אבל אין בה עצם אלא ששפתו התחתונה ארוכה ומקבלת העליונה ועודפת עליה באדם הוי מום ולא בבהמה: מתני' אזן הגדי שהיתה כפולה - שיש לו שתי אזנים מצד אחד אוזן בתוך אוזן: בזמן שהוא עצם אחד - שאין להם אלא תנוך אחד שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום: ואם אינה עצם אחד - שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום. וטעמא לא איתפרש לי ולא דמי לבעלת ה' רגלים דהאי אוזן בתוך אוזן אינו נראה כל כך: לשל חזיר - מפרש בגמ': גמ' בלום - קצר: מבולמות - קצרות ברוחב אנקפלי"ד בלע"ז: אם מחמת הריוח - שאין לו ריוח כל כך בפה ולא בעצם ולא בבשר השפתים אינו מום: ואם מחמת העצם - שהשפתים פתוחות יפה אבל הלחיים אדוקות זו בזו שאינו יכול לפותחן דכי אכיל או פעי מרחיב השפתים ונראה העצם כנוד ה"ז מום. וכן ברגלים שרגליו קצרות מחמת הרוח של מדה אחת העצם והבשר של כפות הרגלים שלא היו רחבין כל כך אינו מום ואם מחמת העצם שהעצם קצר והבשר מרחיב מלמטה ויוצא לחוץ הרי זה מום. והמורה גריס מחמת הרוח ופירושה כדפרישנא אבל לתקן הלשון אין יכולת ואיכא דגרסי מחמת הריוח כדפרישנא. ל"א פיו בלום נפוח אם מחמת הרוח שנפח מחמת דיצא אינו מום דהדר בריא ואם מחמת העצם שעבה ביותר הרי זה מום ובתוספתא דבכורות (פ"ד ה"ד) מצאנו מחמת הרוח אינו מום מחמת עצמו ה"ז מום: חסחוס - תנוך: קטינא - דקה מאד: כריכא - עגולה שזנב הטלה הוי רחבה יתר על עוביה: בגדי שתים - חוליות בזנב ה"ז מום: רישא - אזן הגדי. סיפא אין בה שלש חוליות: מתני' יבלת - ורואי"ן: ושנפגם עצם ידו - דניכר המום ולעיל איירי בנשבר: עצמו שבפיו - שהשיניים קבועות בו ולמעלה מן החוטין דאי חוטין גופיה אפילו נפגמו או נגממו נמי: במראה - שלכל נראה שזו גדולה מזו: אבל לא במדה - שאם אין ניכר אלא במדה אינו מום: ולא הודו לו - ארבי יהודה קאי: גמ' לא במקדש - דנפסל מן המזבח: ולא במדינה - דאינו מום גמור לישחט עליו בחוץ: גרב - חזזית: ותסברא - דלא מום הוא: והא כתיב יבלת באורייתא - גבי מומין גמורין (ויקרא כב) עורת או שבור או חרוץ או יבלת: בגופו - לא מום גמור הוא: והא קרא סתמא - כתיב: אלא - בגופו נמי הוי מום ולא קשיא קרא דמשמע דאפילו בגופו הוי מום אמתני' דמשמע דאינו מום גמור אלא בעין אבל בגופו מום הוא ליפסל ולא לישחט קרא דאית ביה עצם ומתני' הכא דבעין הוי מום ואידך מתני' דבגופו לא הוי מום בדלית בה עצם: ולית ביה עצם בגופו פסולה הוי - בתמיה: תלתול - חתיכות בשר התלויים בו כגון בני אדם שיש להם אצל אזניהם רצועות קטנות של בשר וממעי אמן הם: פסולין באדם - אם כהן הוא פסול לעבודה דבעינן שוה בזרעו של אהרן: אלא אידי ואידי בעין - אמתני' קאי ולא אקרא: והא אין מומין בלבן - ואפילו במקדש כשר לשחוט: אידי ואידי - הא דקתני אין שוחטין במקדש ובמדינה בלבן והא נמי דקתני אין מומין בלבן תרוייהו ליבלת במומין שבלבן אית ביה שער מגונה הוא ועלה קתני מתני' אין שוחטין לא במקדש ולא במדינה: והא - דקתני אין מומין בלבן בדלית בה שער ומתני' דמום גמור הוא כדאוקימנא בשחור ובדלית נמי עצם וקרא בדאית בה עצם דאי מתניתין דהכא בדאית בה עצם אמאי נקט בעינו: ורבנן - דלא הודו לו בביצים עד כמה תהא חבירתה קטנה דמכשרי: מתני' לערקוב - לפרק שבירך ובגמ' מפרש איזה ערקוב: כל מרבית עגלים - כל תרבות מנהג של עגלים כך הוא שיש זנבן מגיעות לערקוב הילכך בציר מהני הוי מומא וכשהן גדולים הולכות ונמתחות עד למטה: שבאמצע הירך - מפרש בגמרא:פיו בלום - פירש בקונטרס בלשון ב' נפוח וכו' בלשון ראשון שפי' ובלום קצר דבלום הוא לשון סתימה כמו חוטמו בלום דלקמן בפרק מומין אלו (בכורות דף מג:) דפירושו נקביו סתומין כדפי' לקמן בקונטרס וכמו בולם עצמו בשעת מריבה בפ' כיסוי הדם (חולין דף פט.): והא אין מומין בלבן - ואע"ג דפלוגתא היא לעיל (בכורות דף לח:) הא אוקימנא לעיל מתני' כמ"ד אין מומין בלבן: אלא אידי ואידי בשחור גרסינן - ולא גרסינן בלבן: