טוען את הדף…
וּבַעַל הַפִּיקִים, הָעִיקֵּל. אֵיזֶהוּ הָעִיקֵּל? כׇּל שֶׁהוּא מַקִּיף פַּרְסוֹתָיו וְאֵין אַרְכֻּבּוֹתָיו נוֹקְשׁוֹת זוֹ לָזוֹ. פִּיקָּה יוֹצֵא מִגּוּדָּלוֹ, עֲקֵיבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו, פַּרְסוֹתָיו רְחָבוֹת כְּשֶׁל אַוָּוז. אֶצְבְּעוֹתָיו מוּרְכָּבוֹת זוֹ עַל זוֹ, אוֹ קְלוּטוֹת לְמַעְלָה עַד הַפֶּרֶק — כָּשֵׁר, לְמַטָּה מִן הַפֶּרֶק וַחֲתָכָהּ — כָּשֵׁר, הָיְתָה בָּהּ יְתֶרֶת וַחֲתָכָהּ, אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם — פָּסוּל, וְאִם לָאו — כָּשֵׁר. יָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו, שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ — עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו — רַבִּי פּוֹסֵל וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שֶׁבֶר רָגֶל — אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבֶר רֶגֶל, מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַקִּישָׁן וְהָעִיקֵּל וְהַקִּילְבָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ שֶׁבֶר רָגֶל״. תָּנָא: בַּעַל הַקִּיפִּין וְהַשּׁוּפְנָר. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּעַל הַפִּיקִּין — שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּסָתוֹת הַרְבֵּה, שׁוּפְנָר — שֶׁאֵין לוֹ כְּסָתוֹת כׇּל עִיקָּר. פִּיקָּה יוֹצָא מִגּוּדָּלוֹ, וַעֲקֵיבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שׁוֹקוֹ יוֹצֵא בָּאֶמְצַע רַגְלוֹ. פַּרְסוֹתָיו רְחָבוֹת כְּשֶׁל אַוָּוז. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא דִּטְרִיפָה וְלָא סְדִיקָא, אֶלָּא כֵּיוָן דִּטְרִיפָה, אַף עַל גַּב דִּסְדִיקָא. אֶצְבְּעוֹתָיו מוּרְכָּבוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ, אוֹ קְלוּטוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: ״שֶׁבֶר יָד״ — אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבֶר יָד. אֶצְבָּעוֹת מוּרְכָּבוֹת לְמַעְלָה אוֹ קְלוּטוֹת לְמַעְלָה מִן הַפֶּרֶק, וְהָאָמְרַתְּ כָּשֵׁר! אֶלָּא וְלֹא חֲתָכָן, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ שֶׁבֶר יָד״. הָיְתָה בּוֹ יְתֶרֶת וַחֲתָכָהּ, אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם — פָּסוּל, וְאִם לָאו — כָּשֵׁר. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁנִּסְפֶּרֶת עַל גַּבֵּי הַיָּד. תָּנוּ רַבָּנַן: יְתֵירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶצֶם, וְאֵין בָּהּ צִפּוֹרֶן — מְטַמָּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וּמְטַמָּא בְּאֹהֶל, וְעוֹלָה לְמִנְיַן מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּבְנִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד. אָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל אֲמָרוֹ, הַמָּקוֹם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ: יְתֶרֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶצֶם וְאֵין בָּהּ צִפּוֹרֶן — מְטַמָּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵין מְטַמָּא בְּאֹהֶל. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּבְשֶׁאֵינָהּ נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָשׂוּ דִּבְרֵיהֶם כְּדִבְרֵי נְבִיאוּת, מָה נַפְשָׁךְ? אִי אֵבֶר הוּא — בְּאֹהֶל נָמֵי תְּטַמֵּא, וְאִי לָאו אֵבֶר הוּא — בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא נָמֵי לָא לִיטַמֵּי! אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: מִשּׁוּם עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה נָגְעוּ בָּהּ. רַב פָּפָּא אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁאֵינָהּ נִסְפֶּרֶת, אַטּוּ נִסְפֶּרֶת. אִי הָכִי, שֶׁאֵינָהּ נִסְפֶּרֶת בְּאֹהֶל נָמֵי תְּטַמֵּא! עֲבַדוּ רַבָּנַן הֶיכֵּירָא, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִישְׂרְפוּ עֲלַיְיהוּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים. תְּנַן הָתָם: רוֹב בִּנְיָנוֹ וְרוֹב מִנְיָנוֹ שֶׁל מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ רוֹבַע — טְמֵאִין. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ רוֹב בִּנְיָנוֹ? שְׁנֵי שׁוֹקַיִים וְיָרֵךְ אֶחָד, הוֹאִיל וְרוֹב גּוֹבְהוֹ בְּגָדוֹל. אֵיזֶהוּ רוֹב מִנְיָנוֹ? מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: תַּנָּא מִנְיָינָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן? קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְתַנְיָא: חָסֵר, שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא מָאתַיִם, וְיָתֵר, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים וְאֶחָד — כּוּלָּן עוֹלִין לְמִנְיַן מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה, זִיל בָּתַר רוּבָּא דְאִינָשֵׁי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁשָּׁלְקוּ זוֹנָה אַחַת שֶׁנִּתְחַיְּיבָה שְׂרֵיפָה לַמֶּלֶךְ, בָּדְקוּ וּמָצְאוּ בָּהּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא בְּאִשָּׁה בְּדַקְתֶּם, שֶׁהוֹסִיף לָהּ הַכָּתוּב שְׁנֵי צִירִים וּשְׁנֵי דְּלָתוֹת. תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁצִּירִים לַבַּיִת — כָּךְ צִירִים לָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁדְּלָתוֹת לַבַּיִת — כָּךְ דְּלָתוֹת לָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמַּפְתֵּחַ לַבַּיִת, כָּךְ מַפְתֵּחַ לָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ״. לְרַבִּי עֲקִיבָא קַשְׁיָא דְּתַלְמִידֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל! דִּלְמָא אַיְּידֵי דְּזוּטַר אִתְּמוֹחֵי מִתְּמַח. אָמַר רַב: וְכוּלָּן אֵין מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״, דָּבָר הַשָּׁוֶה לְכׇל אָדָם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּבְאִישׁ לֵיכָּא? וְהָכְתִיב: ״צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה״! צִירֵי בָשָׂר. וְהָכְתִיב: ״אֲדֹנִי בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי״! הָכָא נָמֵי צִירֵי בָשָׂר. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? לָא בְּאִישׁ וְלָא בְּאִשָּׁה.בעל הפיקין והעיקל - כדמפרש וקמפרש עיקל ברישא כל שהוא מקיף פרסותיו כשיושב ומחבר פרסות רגליו זו לזו ואין ארכובותיו נוקשות זו לזו שעוקמות כלפי חוץ: פיקה יוצאה מגודלו - חתיכת בשר עגול כפיקה יוצאה מגודלו: עקיבו יוצאה מאחוריו - כדמפרש בגמרא ששוקו עומד באמצע רגלו שחצי הרגל עומד בפנים וחצי לאחור: רחבות כשל אווז - שקלושות הן כשל אווז ואין ארכן יתר על רחבן: עד הפרק - פרק האמצעי: למטה מן הפרק - דהיינו לצד הצפורן שמחוברין כולן וחתכה שיהו מסולקים כשר: יתירה - אצבע יתירה: אם יש בה עצם פסול - הואיל וחתכה שהרי הוא מחוסר אבר שנמצא בו ואם לאו כשר דלא חשיב אלא תלתול בעלמא: ו' ו' כ"ד - מפרש לגבי קרא בגמרא אמאי נקט להו ומתני' לישנא דקרא נקט: גמ' הקישן - היינו המקיש בקרסוליו: והעיקל והקילבן - היינו פיקה יוצאה מגודלו: בעל הפיקין והשופנר גרסי': כסתות הרבה - שאיסתמרא שלו שקורין קביל"א גדולה מאד: טריפה - קלושטנב"א: למעלה דברייתא היינו למטה דמתני': ובנספרת על גב היד - שנספרת עם שאר האצבעות שעומדת בשורתן בההיא קתני מתני' דחשיב אבר: אם היה בה עצם ואין [בה] צפורן - רבותא נקט אע"ג דאין בה צפורן חשיב אבר אם נספרת ע"ג היד: מטמא במגע ובמשא ובאהל - וכגון שיש בה בשר קצת ולא כזית דאי הוה בה כזית בשר אפי' אינה נספרת או אין בה עצם נמי הוה מטמא באהל דהא כזית מן המת מטמא באהל ואי לא הוה בשר כלל אפילו נספרת נמי דחשיב אבר לא מטמא באהל דאין עצמות מטמאין באהל אלא רוב בנין או רוב מנין או רובע הקב אבל השתא דאיכא מקצת בשר מטמא אע"ג דליכא כזית הואיל ונספרת על גב היד דחשיב אבר דהכי אמרינן במס' נדה בפרק יוצא דופן (נדה דף מג:) האברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן הנבילה ופחות מכזית מן המת: ועולה למנין קכ"ה - אם אין בה בשר עולה למנין קכ"ה דזהו רוב מנין אברי המת דאברי המת רמ"ח ורוב מנינו של מת מטמא באהל. ובנספרת דאי לא קיימא בשורת האצבעות לא חשיב אבר הואיל ואין בה צפורן: רבינו הגדול - רב: ואינה מטמאה באהל - ובאינה נספרת כדמפ' דאיכא תרתי לגריעותא אין בה צפורן ואינה נספרת אבל יש בה צפורן מטמאה ואע"ג דאינה נספרת והכי תנן בפ' בא סימן (נדה דף מט.): כדברי נביאות - שאין צריכין ליתן טעם לנבואתן לפי שבלא טעם שומעים להם כך הם לא נתנו טעם לדבריהם: ואע"פ שאין בהם רובע הקב טמאים - באהל וגבי אהלות תנינן לה: הואיל ורוב גובהו בגדול - דזהו רוב הגובה באדם גדול שאינו ננס באברים דשני שוקיים וירך אחד הוי רוב גובה הגוף בלא הראש דלגבי בנין המת לא חשיב ראשו בברייתא דאהלות דקתני איזהו בנינו השוקיים והירכיים הגוף והשדרה. נ"א הואיל ורוב בנינו בגודל גרסינן והכי לישנא דתוספתא. בגודל בגובה: מניינא אתא לאשמועינן - בתמיה. דכיון דרמ"ח אברים פשיטא דרובא הוי קכ"ה: חסר שאין בו אלא מאתים - שנברא חסר בכל יד ובכל רגל ב' אצבעות דהיינו ח' אצבעות ובכל אצבע יש ו' עצמות כך מפרש במס' אהלות הרי חסר מן האצבעות מ"ח ולא נשתיירו אלא מאתים. ויתר שיש בו רפ"א כגון אשה שנבראת יתירה ד' אצבעות בכל יד ורגל והרי ד' אצבעות יתירין הוי כ"ד עצמות יותר ובאשה יש ב' צירין ושני דלתות ומפתח כדאמרינן לקמן הרי כ"ט אברין יותר הוסיפן על רמ"ח ותמצא רע"ז וד' הנותרין לא ידענא היכי מתרמי דודאי אין בכל אצבע אלא ו' עצמות סך הכל לא שורש ולא ענף והכי מפרש באהלות: כולן עולין למנין קכ"ה - כל אלו יתירין חשובין לאברים ועולין למנין קכ"ה ושמעינן מינה דאע"ג דקכ"ה לא הוי רובא דידיה דהא רפ"א היו לו אפ"ה הוי קכ"ה רובא וגבי חסר נמי אע"ג דהוי רובא דידיה [ק"א] אפ"ה לא חשיב רובא אלא קכ"ה: צירין - קרדונ"ש: לר"ע - מפתח הוו להו רנ"ג וקשיא לתלמידי ר' ישמעאל דלא מצאו אלא רנ"ב: איידי דזוטרא - המפתח איתמוחי איתמח מחמת שליקה: וכולן - כל היתירין הללו שבאשה אין מטמאין באהל האבר בפני עצמו שיש עליו בשר קצת: צירי בשר - תירוצא הוא. לא חשיב אבר בלא עצם:בעל הפיקין שיש לו כסתות הרבה - פי' בקונט' שאיסתוורא שלו שקורין קביל"א גדולה ובערוך פירש שפרסתו גבוהה ויש בשר הרבה לצד ראש הרגל ובעקב ואמצעית שלו כמין כיפה ולשון כסתות משמע כפירושו דאיירי בבשר ולא בעצם כי ההיא דבראשית רבה דקאמר על האדם המכוסה בית הריעי שלו בעגבותא לו כסתות משא"כ לבהמה: עשו דבריהם דברי נביאות מה נפשך כו' - מדפריך עליה משמע דלאו לשבח קא"ל דברי נביאות ופ"ק דב"ב (דף יב. ושם) משמע דקאמר לענין חשיבות דמייתי עלה ההיא דאע"פ [שניטלה] נבואה מן הנביאים ובסוף כיצד מעברין (עירובין דף ס: ד"ה אין) פירשתי: