ראש השנהיג.
טוען את הדף…
וְדִלְמָא לָא עָיֵיל כְּלָל, וְקָאָמַר רַחֲמָנָא תְּשַׁמֵּט וְתֵיזִיל עַד חַג הַסּוּכּוֹת! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְחַג הָאָסִיף בְּצֵאת הַשָּׁנָה״, מַאי ״אָסִיף״? אִילֵּימָא: חַג הַבָּא בִּזְמַן אֲסִיפָה — הָכְתִיב: ״בְּאׇסְפְּךָ״. אֶלָּא מַאי ״אָסִיף״ — קָצִיר. וְקִים לְהוּ לְרַבָּנַן דְּכׇל תְּבוּאָה שֶׁנִּקְצְרָה בֶּחָג, בְּיָדוּעַ שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְקָא קָרֵי לַהּ ״בְּצֵאת הַשָּׁנָה״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וְקִים לְהוּ לְרַבָּנַן בֵּין שְׁלִישׁ לְפָחוֹת מִשְּׁלִישׁ? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמֵינָא לָךְ לָא תַּפֵּיק נַפְשָׁךְ לְבַר מֵהִלְכְתָא? כׇּל מִדּוֹת חֲכָמִים — כֵּן הוּא. אַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל, בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קוּרְטוֹב — אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבּוֹל בָּהֶן. כְּבֵיצָה מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, כְּבֵיצָה חָסֵר שׁוּמְשׁוּם — אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין. שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה — מִטַּמֵּא מִדְרָס, שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה חָסֵר נִימָא אַחַת — אֵינוֹ מִטַּמֵּא מִדְרָס. הֲדַר אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לָאו מִילְּתָא הִיא דַּאֲמַרִי. דִּבְעוֹ מִינֵּיהּ חַבְרַיָּיא מֵרַב כָּהֲנָא: עוֹמֶר שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ, מֵהֵיכָן הִקְרִיבוּהוּ? אִם תֹּאמַר דְּעָיֵיל בְּיַד גּוֹי, ״קְצִירְכֶם״ אָמַר רַחֲמָנָא — וְלֹא קְצִיר גּוֹי. מִמַּאי דְּאַקְרִיבוּ, דִּלְמָא לָא אַקְרִיבוּ! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמׇּחֳרַת הַפֶּסַח״. מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח — אֲכוּל, מֵעִיקָּרָא — לָא אֲכוּל. דְּאַקְרִיבוּ עוֹמֶר וַהֲדַר אָכְלִי. מֵהֵיכָן הִקְרִיבוּ? אָמַר לָהֶן: כׇּל שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ בְּיַד גּוֹי. וְדִלְמָא עָיֵיל וְלָא קִים לְהוּ? אֶלָּא קִים לְהוּ — הָכָא נָמֵי קִים לְהוּ. וְדִלְמָא לָא עָיֵיל כְּלָל, אֲבָל הֵיכָא דְּעָיֵיל רִיבְעָא — בֵּין שְׁלִישׁ לְפָחוֹת מִשְּׁלִישׁ לָא קִים לְהוּ! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ״, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּלָא עָיֵיל כְּלָל — בְּחַמְשָׁה יוֹמֵי מִי קָא מָלְיָא? אֶלָּא מַאי, דְּעָיֵיל רִבְעָא אוֹ דַנְקָא? אַכַּתִּי בְּחַמְשָׁה יוֹמֵי מִי קָא מָלְיָא! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר: ״אֶרֶץ צְבִי״ כְּתִיב בַּהּ — הָכָא נָמֵי: ״אֶרֶץ צְבִי״ כְּתִיב בַּהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי חֲנִינָא: וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּהַאי ״אָסִיף״ קָצִיר הוּא? וְהָכְתִיב: ״בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ״, וְאָמַר מָר: בִּפְסוֹלֶת גּוֹרֶן וְיֶקֶב הַכָּתוּב מְדַבֵּר! אָמַר רַבִּי זֵירָא: הָא מִילְּתָא הֲוַאי בִּידַן, וַאֲתָא רַבִּי חֲנִינָא שְׁדָא בַּיהּ נַרְגָּא. אֶלָּא מְנָלַן? כִּדְתַנְיָא, רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: ״וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים״,ודלמא לא עייל כלל - ואפילו לא התחילו להתבשל בשביעית קאמר רחמנא מצות שביעית לימשך איסורה עד חג הסוכות מלחרוש ולקצור: לא ס"ד - דלשתעי קרא אלא כשהביאו שליש דמוכח קרא אחרינא: וחג האסיף בצאת השנה מאי חג האסיף - אילימא דההוא שם סוכות ומשום דבא בזמן אסיפה למה לי דכתב בחד קרא תרי זימני הא כתיב בההוא קרא גופיה באספך את מעשיך: אלא מאי אסיף קציר - וה"ק וחג אשר הוא באספך את מעשיך מן השדה אסיף אשר אתה קוצר בו אינו משנה הנכנסת אלא משנה היוצאת ולמדך כאן שקציר החג הולך אחר שנה שעברה וקים להו לרבנן שאמרו התבואה אחר שליש דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה: וקא קרי ליה בצאת השנה - שהיא משנה היוצאת אלמא תבואה אחר שליש: וקים להו לרבנן - בתמיה וכי בקיאין הן בטיב גידול התבואה לדעת שאין התבואה ראויה לקצור בחג אא"כ הביאה שליש בשנה שעברה: לא תפיק נפשך בר מהלכתא - לפקפק בשיעור חכמים: כל מדותם כך הוא - מצומצמת: חסר קורטוב - מדה קטנה מאד אחד מח' בשמינית בלוג: כביצה אוכלים - וקים להו לרבנן שאין בית הבליעה מחזיק לא פחות ולא יותר מביצת תרנגולת וכתיב בטומאת אוכלין (ויקרא י״א:ל״ד) מכל האוכל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת: שלשה טפחים על שלשה טפחים מטמאים מדרס - שיערו חכמים שכשיעור הזה ראוי לישיבה: לאו מילתא היא דאמרי - שהקשתי לומר וקים להו רבנן בין שליש לפחות משליש דודאי קים להו: דעייל ביד נכרי - שנתבשל עד שלא באו לארץ: קצירכם - ראשית קצירכם ומשראוי לקצור היא קרויה קציר: ממחרת הפסח - הוא יום הקרבת העומר ממחרת יום הראשון של פסח: ודלמא עייל ולא קים להו - מסקנא דמילתיה דר' ירמיה הוא ואי ס"ד לא קים להו דלמא עייל ביד נכרי ולא הוה קים להו: ה"נ - גבי תבואה הנקצרת בחג: קים להו - שהביאה שליש לפני ר"ה: ודלמא לא עייל כלל - בדקו עד שמצאו מתבואה עד שלא התחילה ליבשל כלל וממנו הביאו: ארץ צבי - מה צבי קל ברגליו מכל החיות אף א"י קלה לבשל פירותיה מכל הארצות הכי מפרש לה במס' כתובות בפרק בתרא (דף קיב.): מי מצית אמרת דהאי אסיף קציר - דקאמרת דהאי אסיף יתירא למידרשיה לשון קציר הוא: והא כתיב - בעלמא באספך מגרנך ומיקבך: ואמר מר - שלמדך הכתוב לעשות סכך של סוכה בפסולת גורן ויקב כגון קשין וזמורות דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ והאי חג האסיף נמי דקאמרת יתירא הוא משום דכתיב גבי באספך את מעשיך לאו יתירא הוא אלא זהו שם החג על שם שהסוכה מסוככת בפסולת גורן ויקב וה"ל כמאן דכתב וחג הסוכות בצאת השנה באספך מעשיך בזמן שהאדם אוסף אל הבית תבואה שבשדות: הא מילתא הוה בידן - היינו סבורין שנלמוד מכאן שהתבואה אחר שליש: ואתא ר' חנינא שדא ביה נרגא - לומר דהאי אסיף שפיר משתמע בלישנא דקרא ולאו יתירא הוא: ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש - שעשתה כשהיא בשליש בישולה:אלא מאי אסיף קציר. אבל מכל מקום פשטיה דקרא חג הבא בזמן אסיפה: וקרי ליה בצאת השנה. מ"מ בהאי קרא לחודיה לא סגי אי לאו במועד שנת השמטה בחג הסוכות: חסר קורטוב. אחד משמונה בשמינית כדאיתא בפרק המוכר את הספינה (ב"ב צ.) ומדה הפחותה נקט ולאו דוקא דאפילו פחות מכאן ואפילו חסר טיפה אינו טובל:
ולא קציר נכרי. ואף על גב דירושה היא להם מאבותיהם כדאיתא בע"ז פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נג:) דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ יש לו במה שזרע ומ"מ (דייק) התם שפיר משום אשרות שמדורות הראשונים: דאקריבו עומר והדר אכול. הקשה ר' אברהם אבן עזרא הא ממחרת הפסח היינו ט"ו בניסן שהוא מחרת שחיטת הפסח הנשחט בי"ד כדכתיב בפרשת מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה וזה היה בט"ו והשיב לו ר"ת דה"ק קרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח כלומר מן הישן מצות וקלוי דהוא חדש אכלו בעצם היום הזה דהיינו ט"ז דאקריבו עומר והדר אכול וה"נ אשכחן ט"ז דאקרי בעצם היום הזה כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וא"ת ואמאי איצטריך למכתב שאכלו מן הישן הא פשיטא דמצות אכלו בלילה הראשונה ויש לומר דההיא אכילה לא חשיבה דסגי בכזית להכי אתא קרא למימר דעיקר אכילה היתה מן הישן ואתא קרא לספר שבחו של מן דכתי' ולא היה עוד לבני ישראל מן דאמרינן במדרש משל לתינוק שאכל פת שעורין מפני שאין לו פת חטין ומקודם לכן היו יכולין לאכול מן הישן כשעלו מן הירדן בעשור לחדש אלא שבמן היו חפצים יותר כל זמן שלא פסק להם ומיהו קשיא דבתוספתא דסוטה (פי"א) ובפ"ק דקדושין (דף לח. ושם) אמרינן שהיו מסתפקין במן שבכליהם עד ט"ז בניסן דכתיב וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ שמע מינה משאכלו חדש פסק וע"כ י"ל דט"ז נמי קרי ממחרת הפסח לפי שהוא יום מחרת אכילתו דנאכל בליל ט"ו ובפ' שני דחלה בירושלמי פלוגתא היא דאמוראי והכי איתא התם ר' יונה בעא קמיה דר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש אמר ליה למה לא עד כדון לחה אפילו יבשה אמר ליה ואפילו יבשה ואפילו קצורה מעתה ואפילו חיטין בעלייה כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בלילי הפסח א"ר יונה מאן דנפקית תהית דלא א"ל שנייה היא שמצות עשה דוחה ל"ת על דעת ר' יונה דאמר מצות עשה דוחה ל"ת אע"פ שאינו כתוב בצדה ניחא על דעת ר' יוסי דאמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא א"כ כתוב בצדה ממה שהיו תגרי נכרים מוכרין להם וכרבי ישמעאל דא"ר ישמעאל כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד נאמרו שבע שכבשו ושבע שחלקו התיב ר' בון בר כהנא הא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לאו בט"ו התיב ר' אלעזר בר יוסי קמיה דר' דוסא והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לאו בחמשה עשר יצאו: ומהיכן הקריבו. משמע דאי לא הקריבו היו אסורין כל היום ודלא כמ"ד במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף סח.) דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר: ה"נ ארץ צבי. ובחמשה יומי קא מלו והא דאמר לעיל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה לענין שתהא ראויה לקצור אינה ממהרת להתבשל בחמשה יומי אבל הכא לענין עומר דכתי' (ויקרא כ״ג:ל״ד) כרמל רך ומלא ועוד דאחר גמר בישולה מאחרין אותן בשדות כדי שתתבשל יפה כדמשמע גבי (רבא) בפ'איזהו נשך (ב"מ עד:)