ראש השנהיז:
טוען את הדף…
לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם. רַב הוּנָא רָמֵי, כְּתִיב: ״צַדִּיק ה׳ בְּכׇל דְּרָכָיו״, וּכְתִיב: ״וְחָסִיד בְּכׇל מַעֲשָׂיו״! בַּתְּחִלָּה — צַדִּיק, וּלְבַסּוֹף — חָסִיד. רַבִּי אֶלְעָזָר רָמֵי, כְּתִיב: ״וּלְךָ ה׳ חָסֶד״, וּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ״. בַּתְּחִלָּה — ״כִּי אַתָּה תְּשַׁלֵּם כְּמַעֲשֵׂהוּ״, וּלְבַסּוֹף — ״וּלְךָ ה׳ חָסֶד״. אִילְפַי, וְאָמְרִי לַהּ אִילְפָא רָמֵי, כְּתִיב: ״וְרַב חֶסֶד״, וּכְתִיב: ״וֶאֱמֶת״. בַּתְּחִלָּה — ״וֶאֱמֶת״, וּלְבַסּוֹף — ״וְרַב חֶסֶד״. ״וַיַּעֲבוֹר ה׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אָמַר לוֹ: כׇּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין — יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם. ״ה׳ ה׳״ — אֲנִי הוּא קוֹדֶם שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם, וַאֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה — ״אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״. אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרַעַת גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאׇזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאׇזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְדִלְמָא לִפְנֵי גְּזַר דִּין? אֲמַר לֵיהּ: ״וְרָפָא לוֹ״ כְּתִיב, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ רְפוּאָה — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה גְּזַר דִּין. מֵיתִיבִי: הַשָּׁב בֵּינְתַיִם — מוֹחֲלִין לוֹ, לֹא שָׁב בֵּינְתַיִם — אֲפִילּוּ הֵבִיא כׇּל אֵילֵי נְבָיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין מוֹחֲלִין לוֹ! לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּיָחִיד, הָא — בְּצִבּוּר. מֵיתִיבִי: ״עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ״ — עִתִּים לְטוֹבָה עִתִּים לְרָעָה. עִתִּים לְטוֹבָה כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל רְשָׁעִים גְּמוּרִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּפָסְקוּ לָהֶם גְּשָׁמִים מוּעָטִים, לְסוֹף חָזְרוּ בָּהֶן. לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן אִי אֶפְשָׁר — שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִידָן בִּזְמַנָּן, עַל הָאָרֶץ הַצְּרִיכָה לָהֶן — הַכֹּל לְפִי הָאָרֶץ. עִתִּים לְרָעָה כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל צַדִּיקִים גְּמוּרִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים מְרוּבִּין, לְסוֹף חָזְרוּ בָּהֶן. לִפְחוֹת מֵהֶן אִי אֶפְשָׁר — שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִידָן שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן, עַל הָאָרֶץ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לָהֶן. לְטוֹבָה מִיהָא, לִיקְרְעֵיהּ לִגְזַר דִּינַיְיהוּ וְלוֹסֵיף לְהוּ! שָׁאנֵי הָתָם דְּאֶפְשָׁר בְּהָכִי. תָּא שְׁמַע: ״יוֹרְדֵי הַיָּם בׇּאֳנִיּוֹת עוֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים. הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה׳ וְגוֹ׳ וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו. יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְגוֹ׳ וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וְגוֹ׳ יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ וְגוֹ׳״. עָשָׂה לָהֶן סִימָנִיּוֹת כְּאַכִּין וְרַקִּין שֶׁבַּתּוֹרָה, לוֹמַר לָךְ: צָעֲקוּ קוֹדֶם גְּזַר דִּין — נַעֲנִין, צָעֲקוּ לְאַחַר גְּזַר דִּין — אֵינָן נַעֲנִין! הָנֵי נָמֵי כִּיחִידִין דָּמוּ. תָּא שְׁמַע: שָׁאֲלָה בְּלוֹרְיָא הַגִּיּוֹרֶת אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם: ״אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים״, וּכְתִיב: ״יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ״? נִטְפַּל לַהּ רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן. אָמַר לָהּ: אֶמְשׁוֹל לָךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְאָדָם שֶׁנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה וְקָבַע לוֹ זְמַן בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְנִשְׁבַּע לוֹ בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ, הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא פְּרָעוֹ. בָּא לְפַיֵּיס אֶת הַמֶּלֶךְ, וְאָמַר לוֹ: עֶלְבּוֹנִי מָחוּל לָךְ, לֵךְ וּפַיֵּיס אֶת חֲבֵירְךָ. הָכָא נָמֵי, כָּאן בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לְמָקוֹם — כָּאן בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד:למי שמשים עצמו כשירים: צדיק - במשפט אמת: חסיד - נכנס לפנים מן השורה: ולבסוף - כשרואה שאין העולם מתקיים בדין: ה' ה' - מדת רחמים אני מרחם קודם שיחטא ואני מרחם אחר שיחטא אם ישוב: ברית כרותה לשלש עשרה מדות - הללו שאם יזכירום ישראל בתפלת תעניתם אינן חוזרות ריקם: הנה אנכי כורת ברית - על האמור למעלה: בינתים - בין ראש השנה ליום הכפורים: עתים לטובה כו' - פעמים שהעתים הנתונים לסוף השנה לטובה היא להקל עליה מן הפורענות הנגזר עליה בר"ה: ופעמים שהוא לרעה - לפחות מן הטובה שפסקו לה: על הארץ שצריכה להם - על השדות ועל הכרמים ועל הגנות: שלא בזמנן - לפני הזריעה: ועל הארץ שאינה צריכה להם - ביערות ובמדברות: סימניות - בין פסוק לפסוק יש סימנין הפוכין כזה (ציור): אכין ורקין - באין לדרשה למעט את הדיבור כאכין ורקין שהן מיעוטין לומר לא בכל שעה שיצעקו אל ה' בצר להם יוציאם ממצוקותיהם אלא אם כן צעקו קודם גזר דין:בתחלה כי אתה תשלם. והכי קאמר קרא ולך ה' החסד ליכנס לפנים משורת הדין כשאתה רואה שאין העולם מתקיים כשתשלם לאיש כמעשהו: שלש עשרה מדות. אומר רבינו תם דשני שמות הראשונים הם שני מדות. כדאמרינן הכא אני ה' קודם שיחטא לרחם עליו ואני מרחם לאחר שיחטא אם ישוב ה' מדת רחמים הוא ולא כאלהים שהוא מדת הדין עון ופשע וחטאה ונקה הם נמנים בד' כדאית' ביומא בפ' שני שעירים (דף לו: ושם) דעונות אלו זדונות פשעים אלו המרדים וחטאות אלו השגגות ובמגלת סתרים דרבינו נסים אין מונה שם הראשון שיש פסיק בין השמות משום דהכי קאמר קרא הקב"ה ששמו ה' קרא ה' רחום וחנון ונוצר חסד לאלפים מונה בשתי מדות דנוצר חסד היינו מדה אחת לאלפים מדה אחרת שמדה טובה מרובה חמש מאות על מדת פורענות דהתם כתיב על רבעים והכא כתיב לאלפים: ושב ורפא לו. סליחת העון קרא רפואה כדאיתא פרק שני דמגילה (דף יז:): אשר לא ישא פנים. פשטיה דקרא אפני אדם קאי שאין נושא פנים בשביל גדולתו ועושרו או באדם זקן ונשוא פנים כדכתיב (דברים כ״ח:נ׳) אשר לא ישא פנים לזקן אבל ישא ה' פניו אליך אפני שכינה קאי שיראה לך פנים שוחקות ולא פנים של כעס והא דלא פריך הכא מדכתי' (איוב מ״ב:ט׳) וישא ה' את פני איוב וכתיב (שם) כי אם פניו אשא משום דהתם [חס] בשביל צדקו: [עי' תוס' נדה ע: ד"ה כתוב וכו' הניחו בקושיא]