Rosh Hashanah 7a

הָא בְּבַעַל מוּם. בַּעַל מוּם מִי מָצֵי אָכֵיל לֵיהּ? דְּקִים לֵיהּ בֵּיהּ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו. תָּנוּ רַבָּנַן: בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָחֳדָשִׁים, וּלְעִיבּוּרִין, וְלִתְרוּמַת שְׁקָלִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לִשְׂכִירוּת בָּתִּים. לָחֳדָשִׁים מְנָלַן — דִּכְתִיב: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ אֶל כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת שֶׂה לַבָּיִת. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ וְגוֹ׳״. וּכְתִיב: ״שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב״, אֵיזֶהוּ חֹדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אָבִיב, הֱוֵי אוֹמֵר — זֶה נִיסָן, וְקָרֵי לֵיהּ רִאשׁוֹן. וְאֵימָא אִיָּיר? בָּעֵינָא אָבִיב, וְלֵיכָּא. וְאֵימָא אֲדָר? בָּעֵינָא רוֹב אָבִיב, וְלֵיכָּא. מִידֵּי ״רוֹב אָבִיב״ כְּתִיב? אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא, מֵהָכָא: ״אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאׇסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ״, אֵיזֶהוּ חֹדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲסִיפָה, הֱוֵי אוֹמֵר — זֶה תִּשְׁרִי, וְקָא קָרֵי לֵיהּ ״שְׁבִיעִי״. וְאֵימָא מְרַחְשְׁוָן, וּמַאי ״שְׁבִיעִי״ — שְׁבִיעִי לְאִיָּיר? בָּעֵינָא אָסִיף, וְלֵיכָּא. וְאֵימָא אֱלוּל, וּמַאי ״שְׁבִיעִי״ — שְׁבִיעִי לַאֲדָר? בָּעֵינָא רוֹב אָסִיף, וְלֵיכָּא. מִידֵּי ״רוֹב אָסִיף״ כְּתִיב? אֶלָּא אָמַר רָבִינָא, דָּבָר זֶה מִתּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא לָמַדְנוּ, מִדִּבְרֵי קַבָּלָה לָמַדְנוּ: ״בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט״. רַבָּה בַּר עוּלָּא אָמַר מֵהָכָא: ״וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת״. רַב כָּהֲנָא אָמַר מֵהָכָא: ״בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּכִסְלֵו״. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר מֵהָכָא: ״וַיִּקָּרְאוּ סוֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן״. רַב אָשֵׁי אָמַר מֵהָכָא: ״הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן״. וְכוּלְּהוּ, מַאי טַעְמָא לָא אָמְרִי מֵהַאי? דִּלְמָא מַאי ״רִאשׁוֹן״ — רִאשׁוֹן לְמִילְּתֵיהּ. וְתַנָּא דִּידַן — בְּשָׁנִים קָמַיְירֵי, בָּחֳדָשִׁים לָא קָמַיְירֵי. וּלְעִיבּוּרִין לְעִיבּוּרִין מִנִּיסָן מָנִינַן? וְהָתַנְיָא: אֵין מְעַבְּרִין הַשָּׁנָה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאִם עִיבְּרוּהָ — אֵינָהּ מְעוּבֶּרֶת. אֲבָל מִפְּנֵי הַדְּחָק — מְעַבְּרִין אוֹתָהּ אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִיָּד. וְאַף עַל פִּי כֵּן, אֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא אֲדָר. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי עִיבּוּרִין — הַפְסָקַת עִיבּוּרִין. דִּתְנַן: הֵן הֵעִידוּ שֶׁמְּעַבְּרִין הַשָּׁנָה כׇּל אֲדָר. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים — עַד הַפּוּרִים. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר עַד הַפּוּרִים? כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: שׁוֹאֲלִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קוֹדֶם לַפֶּסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם, אָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בְּחָמֵץ. וְאִידַּךְ — מִידָּע יְדִיעַ דְּשַׁתָּא מְעַבַּרְתָּא בְּחוּשְׁבָּנָא תַּלְיָא מִלְּתָא, וְסָבְרִי: חוּשְׁבָּנָא הוּא דְּלָא סְלֵיק לְהוּ לְרַבָּנַן עַד הָאִידָּנָא. וְתַנָּא דִּידַן? בְּהַתְחָלָה קָמַיְירֵי, בְּהַפְסָקָה לָא קָמַיְירֵי. וְלִתְרוּמַת שְׁקָלִים. מְנָלַן? אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה, אָמַר קְרָא: ״זֹאת עוֹלַת חֹדֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה״ — אָמְרָה תּוֹרָה: חַדֵּשׁ וְהָבֵא קׇרְבָּן מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה. וְגָמְרִי ״שָׁנָה״ ״שָׁנָה״ מִנִּיסָן, דִּכְתִיב: ״רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. וְלִגְמוֹר ״שָׁנָה״ ״שָׁנָה״ מִתִּשְׁרִי, דִּכְתִיב: ״מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה״! דָּנִין שָׁנָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ חֳדָשִׁים מִשָּׁנָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ חֳדָשִׁים, וְאֵין דָּנִין שָׁנָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ חֳדָשִׁים מִשָּׁנָה שֶׁאֵין עִמָּהּ חֳדָשִׁים. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: קׇרְבְּנוֹת צִבּוּר הַבָּאִין בְּאֶחָד בְּנִיסָן — מִצְוָה לְהָבִיא מִן הֶחָדָשׁ. וְאִם הֵבִיא מִן הַיָּשָׁן — יָצָא, אֶלָּא שֶׁחִיסֵּר מִצְוָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: קׇרְבְּנוֹת צִבּוּר הַבָּאִין בְּאֶחָד בְּנִיסָן — מִצְוָה לְהָבִיא מִן הֶחָדָשׁ, וְאִם הֵבִיא מִן הַיָּשָׁן — יָצָא, אֶלָּא שֶׁחִיסֵּר מִצְוָה. וְיָחִיד שֶׁהִתְנַדֵּב מִשֶּׁלּוֹ — כְּשֵׁרִין, בִּלְבַד שֶׁיִּמְסְרֵם לַצִּבּוּר. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ שֶׁמָּא

בעל מום - שנולד במומו ועומד לישחט בחוץ מיום שנולד הוא ראוי לכך ומונין לו משנולד: מי מצי אכיל ליה - ביום שנולד דלמא נפל הוה ואין שחיטה מטהרתו עד שישהה שמונה ימים דשוב נפק ליה מכלל נפל דתניא (שבת ד' קלה:) רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל ובבהמה שמונה ימים: לחדשים - למנין חדשי השנה: לעיבורין - קא ס"ד לישב ב"ד ולעיין אם השנה הבאה צריכה להתעבר: ולתרומת שקלים - להקריב ראשון קרבנות הלקוחים מתרומת קופות של שקלי שנה זו: אף לשכירות בתים - המשכיר בית לחבירו ואמר לשנה זו כלתה שנתו באחד בניסן ואפי' לא דר בו אלא חודש אחד: החדש הזה לכם - ומנלן דניסן דכתיב ויקחו להם שה לפסח וכתיב קרא אחרינא שהפסח בחדש האביב שיש בו אביב שהתבואה בכירה בו להיות מבושלת בגמר בישולה: בעינא אביב וליכא - שכבר נגמרה מניסן ואי איכא זרעא אפילה אין זה בכיר אלא אפיל: ואימא אדר - דאיכא זרעא חרפא המתבכר מאדר: רוב אביב - שיהו רוב תבואות מתבכרות בו: שיש בו אסיפה - שמכניסין בו פירות לבית מפני הגשמים וכל הקיץ הן עשויות גדישין לייבש: ראשון למילתיה - למעשה המן: ותנא דידן - דלא תנא במתני' ר"ה לחדשים: עיבורים מניסן מנינן - בתמיה וכי רשאין ב"ד לישב ולעיין בצרכי עיבור ר"ה בניסן: אין מעברין - אין מעיינין בצורכי צבור להודיע לגולה שעיברו בית דין את השנה שלא ישתכח הדבר עד אדר הבא: אבל מפני הדחק - שמפחידין שלא יגזרו נכרים מלישב ב"ד או שצריך הנשיא לחצר המלך ואין מעברין אא"כ ירצה נשיא כדאמר בסנהדרין (דף יא.): ואעפ"כ אין מעברין אלא אדר - אין מוסיפין חדש על השנה אלא אדר דכתיב שמור את חדש האביב חדש הסמוך לאביב עבר שיבוא אביב בזמנו: הפסקת עיבורין - שכיון שקדשו את החדש לשם ניסן פסקה שנה שעברה מלהיות מעוברת עוד שאין רשאין לעשות ניסן אדר שכבר נכנסה שנה אחרת לענין עיבור: הם העידו - רבי יהושע ור' פפייס שמעברים את השנה כל אדר אם ראו ב"ד לאחר הפורים שהשנה צריכה להתעבר מעברין אותה: שהיו אומרים עד הפורים - לפי שהיו חכמים אומרים שאין מעברין אא"כ נתישבו בדבר לפני הפורים לכך הוזקקו לעדות זו: אתי לזלזולי בחמץ - שכבר מן הפורים ואילך התחילו הדרשנים לדרוש ברבים בהלכו' הפסח הוזקקו השומעים לעשות פסח לסוף ל' יום ואם יעברו ב"ד את השנה לא יתקבלו דברי שלוחי ב"ד לשומעין לדחות את הפסח שכבר שמעו מן הדרשני': בהפסק' לא קא מיירי - בראשי שנים דהפסקה לא קא מיירי: חדש בחדשו לחדשי - חדשי יתירא לדרשה:

הא בבעל מום. בעל מום מעיקרו דתם ונעשה בעל מום כיון דלא חזי לאכילה מונים לו משעת הרצאה ואין לדקדק מכאן שיהיה שייך בל תאחר בנתינה לכהן דהכא לענין להאכילו בתוך שנתו דצריך כדאיתא פרק [עד כמה] (בכורות דף כו:): מדברי קבלה למדנו. לא מצי למילף מכאן מינייהו כלל אם לא נאמר שהיתה קבלה בידם סדר שמות החדשים זה אחר זה והכי אמר בירושלמי שמות החדשים עלו בידם מבבל בראשונה בירח האיתנים שבו נולדו אבות בירח בול שבו כל העולם נובל והארץ עשויה בולות בולות שבו בולים לבהמה בבתיהם בירח זיו שבו זיו האילנות מכאן ואילך ויהי בחדש ניסן שנת עשרים ויהי בחדש כסלו שנת עשרים בחדש העשירי הוא חדש טבת: בשנים קא מיירי. וקשיא דהא קא אמר לרגלים ואמר לעיל כיון שעברה עליו שנה בלא רגלים ורגלים בלא שנה י"ל מכל מקום בחדשים לא קא מיירי: הם העידו. משנה היא בעדיות (פ"ז משנה ז) ופ"ק דסנהדרין (ד' יב: ושם) גבי עברוה ביום ל' של אדר דאמר רב נחמן מעובר וקדוש ומקשי ליה רבא מכדי מפורים לפסח תלתין יומין הוי ומפורים דרשינן בהלכות הפסח וכי מטי ריש ירחא ומרחקים להו אתי לזלזולי ה"נ ה"מ לאקשויי אמתניתין דעדיות: בהפסקה לא קא מיירי. לקמן (ראש השנה ד' יב.) גבי אחד בתשרי ר"ה לירקות ולא קתני לנדרים כדקתני בברייתא משום דמתניתין בהפסקה לא קא מיירי: מראשית השנה. לקמן (ראש השנה ד' ח.) אמרינן דזה תשרי: שמא לא ימסרם יפה יפה . פלוגתא דתנאי היא בסוף פרק הבית והעליה (ב"מ ד' קיח.) גבי שומרי ספיחים בשביעית אי מתנדב שומר חנם וקצת תימה דפריך הכא פשיטא במילתא דהויא פלוגתא דתנאי ושמא יש לחלק דהכא ליכא למיחש . כולי האי כמו בשומר:

ראש השנה ז.

Navigate the library