Rosh Hashanah 19b

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: הַיָּמִים הָאֵלּוּ הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית, בֵּין בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים בֵּין בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — אֲסוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לָהֶם. אֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — מוּתָּרִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵבֶל הוּא לָהֶם. וְהִלְכְתָא בָּטְלוּ, וְהִלְכְתָא לֹא בָּטְלוּ. קַשְׁיָא הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בַּחֲנוּכָּה וּפוּרִים, כָּאן בִּשְׁאָר יוֹמֵי. עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְעַל תִּשְׁרִי מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת. כֵּיוָן דְּנָפְקִי לְהוּ אַאֱלוּל, אַתִּשְׁרִי לְמָה לְהוּ? וְכִי תֵּימָא דִּלְמָא עַבְּרוּהּ לֶאֱלוּל, וְהָאָמַר רַבִּי חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא אָמַר רַב: מִימוֹת עֶזְרָא וְאֵילָךְ לֹא מָצִינוּ אֱלוּל מְעוּבָּר! לֹא מָצִינוּ — דְּלָא אִיצְטְרִיךְ, הָא אִיצְטְרִיךְ — מְעַבְּרִינַן לֵיהּ. הָא מִיקַּלְקַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה! מוּטָב תִּיקַּלְקֵל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֹא יִתְקַלְקְלוּ כּוּלְּהוּ מוֹעֲדוֹת. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: עַל תִּשְׁרִי מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, שְׁמַע מִינַּהּ. וְעַל כִּסְלֵיו מִפְּנֵי חֲנוּכָּה, וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים. וְאִילּוּ נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה יוֹצְאִין אַף עַל אֲדָר שֵׁנִי מִפְּנֵי הַפּוּרִים — לָא קָתָנֵי. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אִם נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה — יוֹצְאִין אַף עַל אֲדָר הַשֵּׁנִי מִפְּנֵי הַפּוּרִים. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: כׇּל מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בַּשֵּׁנִי — נוֹהֲגוֹת בָּרִאשׁוֹן, וּמָר סָבַר: כׇּל מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בַּשֵּׁנִי — אֵין נוֹהֲגוֹת בָּרִאשׁוֹן. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בַּשֵּׁנִי — אֵין נוֹהֲגוֹת בָּרִאשׁוֹן, וְהָכָא בְּעִיבּוּר שָׁנָה קָמִיפַּלְגִי. דְּתַנְיָא: כַּמָּה עִיבּוּר שָׁנָה — שְׁלֹשִׁים יוֹם, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: חֹדֶשׁ. מַאי שְׁנָא שְׁלֹשִׁים — דְּיָדְעִי? חֹדֶשׁ נָמֵי יָדְעִי! אָמַר רַב פָּפָּא: מַאן דְּאָמַר חֹדֶשׁ, רָצָה — חֹדֶשׁ, רָצָה — שְׁלֹשִׁים. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דִּירוּשָׁלַיִם עַל שְׁנֵי אֲדָרִים שֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹתָם בְּיוֹם עִיבּוּרֵיהֶן. לְמֵימְרָא דַּחֲסֵרִין עָבְדִינַן, מְלֵאִין לָא עָבְדִינַן! לְאַפּוֹקֵי מִדְּדָרֵשׁ רַב נַחְמָן בַּר חִסְדָּא. הֵעִיד רַבִּי סִימַאי מִשּׁוּם חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי עַל שְׁנֵי אֲדָרִים, שֶׁאִם רָצוּ לַעֲשׂוֹתָן שְׁנֵיהֶן מְלֵאִין — עוֹשִׂין, שְׁנֵיהֶן חֲסֵרִין — עוֹשִׂין, אֶחָד מָלֵא וְאֶחָד חָסֵר — עוֹשִׂין, וְכָךְ הָיוּ נוֹהֲגִין בַּגּוֹלָה. וּמִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמְרוּ: לְעוֹלָם אֶחָד מָלֵא וְאֶחָד חָסֵר, עַד שֶׁיִּוּוֹדַע לָךְ שֶׁהוּקְבַּע רֹאשׁ חֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ. שְׁלַחוּ לֵיהּ לְמָר עוּקְבָא: אֲדָר הַסָּמוּךְ לְנִיסָן — לְעוֹלָם חָסֵר. מֵתִיב רַב נַחְמָן: עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת — עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרִי. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא זִמְנִין מָלֵא זִמְנִין חָסֵר — מִשּׁוּם הָכִי מְחַלְּלִינַן.

וחכמים מטהרין - דעיקרו כלי זכוכית הן ולא אזלי בתר המעמיד ע"א כלי זכוכית טהורין שניקבו והטילו לתוכן אבר יהודה בן שמוע מטמאן טומאת כלי מתכות דאורייתא אם נגע בהן טומאה דהכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרים מטומאת כלי מתכות דאורייתא אלא משום טומאת כלי זכוכית דרבנן שאין כלי מתכות טמאין דאורייתא אלא המנויין בפרשה (במדבר לא) הזהב והכסף והנחשת והברזל וגו': תנאי היא - אי בטלה מגילת תענית: הא איצטריך - אי משום ירקא אי משום מתיא כדלקמן (ראש השנה דף כ.): והא קמקלקלא ר"ה - דנמצא שלא עשאוה בני הגולה כהלכה אם מעברין אלול: דיקא נמי - דלהכי חשו רבנן דלא ליקלקלו שאר מועדות והתירו שיהא ר"ה מקולקל לגולה: ואלו אם נתעברה השנה - לאחר שנכנס אדר הראשון והלכו השלוחים ישבו ב"ד ועיינו ועיברוה לעשות אדר השני אחר זה: נוהגות בראשון - ויצאו ידי חובתן בפורים שעשו בראשון: כמה עיבור השנה - ימי אדר הראשון שאותו עושין עיבור לשנה: חדש - קא סלקא דעתך כ"ט ימים: מאי שנא - למאן דאמר שלשים דאין צריך לחזור ולשלוח שלוחים על יום קידוש אדר השני: דידעי - בני הגולה שלעולם אדר הראשון מעובר וביום ל"א נתקדש: למאן דאמר חדש נמי - אין צריך להודיע דהא ידעי דלעולם חסר וביום שלשים נתקדש: רצו חדש רצו שלשים - לפיכך צריכין להודיע אם עשאוהו מלא או חסר: שמקדשין אותן ביום עיבוריהן - יום שלשים קרי יום עיבור שאותו עושין עיבור לחדש כשמעברין אותו שמקדשין יום שלשים של שניהם לר"ח הנכנס יום ל' לאדר הראשון הוא ר"ח לאדר השני ויום ל' של אדר השני הוא ר"ח ניסן: למימרא דחסירין עבדינן כו' - בניחותא: אחד מלא ואחד חסר - דוקא קאמר ראשון מלא ושני חסר: משום רבינו - רב: שהוקבע ר"ח בזמנו - עד שאמרו לך הבאים מארץ ישראל קדשו ב"ד ר"ח אדר השני ביום ל' לאדר הראשון ועשו את הראשון חסר: מחללין את השבת - עדים שראו את הלבנה בחידושה מחללין את השבת לצאת חוץ לתחום לבא לב"ד להעיד לפניהן לפי שהמועדין כולן תלויין בשני חדשים הללו וקס"ד חילולא דשרא רחמנא משום דקביעת ירחא לפי ראיית הלבנה הוא אם מלא מלא אם חסר חסר: משום הכי מחללין - אם ראוהו ביום ל' שאם לא יבאו ויעידו שראוהו היום לא יקדשוהו ב"ד עד מחר ויעשו את החסר מלא:

מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. משמע דבימי עזרא היה מעובר וסמך קצת לדבר דכתיב (נחמיה ז׳:ע״ב) ויגע החדש השביעי וגו' וכתיב (שם ח) ויביא עזרא הכהן את התורה וכתיב (שם) ביום אחד לחדש השביעי וכתיב (שם) ויקרא בו וכתיב ביה (שם) היום קדש וכתיב (שם) ביום השני נאספו ראשי האבות לכל העם הכהנים והלוים אל עזרא הסופר ולהשכיל אל דברי התורה משמע שעשו שני ימים טובים של ר"ה וקרי ליה שני למילתיה וכתיב נמי (שם ט) ביום עשרים וארבעה לחדש נאספו כל ישראל בצום ובשקים וגו' משמע לפי שאז היה מוצאי סוכות נאספו ואי לאו דעברוהו ועשו סוכות בט"ו בו א"כ י"ד דירחא וח' דסוכות הרי כ"ב ויום כ"ג מוצאי סוכות ואין לומר דשבקוה לתעניתייהו משום מחרת י"ט ומשום כך המתינו עד כ"ד בו דמאז לא היו נוהגין בו ועוד שהרי דבר שבצבור היה אלא ש"מ דעברוה לאלול: ואל יתקלקלו כולהו מועדות. למאן דאמר לקמן (ראש השנה דף כ.) שמעברין משום ירקיא ניחא דשייך אכולהו אבל למאן דאמר משום מתיא קשיא דליכא קלקול אלא מיוה"כ לחודיה ועוד כיון דידעי קביעות אלול אמאי תתקלקל ר"ה הא ידעי דתדחה מפני אד"ו ונראה דלאו משום אד"ו קאמר הא איצטריך מעברינן ליה אלא משום דזמנין דלא ראו עדים הלבנה ביום שלשים ואין מקדשין עד יום ל"א משום דמצוה לקדש ע"פ הראייה ופריך הא מקלקלא ר"ה שיעשו שני ימים מספק ומשני מוטב תתקלקל ר"ה ואל יתקלקלו כל המועדות יוה"כ וסוכות ושמיני עצרת אם יעשו ע"פ איום העדים לא על פי הראייה: מתני' דלא כר'. וא"ת ולתנא דידן כיון דלא נפקי על אדר השני היאך ידעו שנתעברה השנה בשלמא אם עיברוה קודם אדר יכולין להודיעם ע"י שלוחי אדר אבל אם עברוה אחר כך היכי ידעי דהא מעברינן השנה כל אדר ולכל הפחות עד פורים וי"ל כיון דשלוחים יוצאין על ניסן ממילא ידעי כשיגיע ר"ח ואין שלוחין יוצאין א"כ השנה מעוברת: דמר סבר כל המצות הנוהגות בראשון נוהגות בשני ומר סבר אין נוהגות. וטעמייהו מפרש מקראי בפ"ק דמגילה (דף ו: ושם) וברוב ספרים הגירסא איפכא דמר סבר כל המצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון ומר סבר אין נוהגות כו' ובפ"ק דמגילה (שם) כתיב כן בכל הספרים גבי פלוגתא דרבנן ורבי אלעזר ברבי יוסי ורשב"ג ויש לישב שתי הגירסות: אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. תימה א"כ אמאי יוצאין על ניסן מפני הפסח ומיהו לבסוף מסקינן תיובתא ואף על פי כן אנו נוהגין כן דשמא בימיהן שהיו מקדשים על פי הראייה מסקינן דזמנין מלא זמנין חסר אבל לדידן טוב למלאות הראשון דהוא חדש העיבור שניתוסף על השנה אף על גב דאמרינן דשנה מתעברת בסופה ובירושלמי דמגילה איכא פלוגתא דקאמרינן התם עוקבא אשכח תרין איגרין בחדא כתיב ושפר באנפוי ובאנפי חברוי מוסיפין על שתא תלתין יומין ובחדא כתיב ושפר באנפי ובאנפי חברוי מוסיפין על שתא ירח יומין מאן דאמר תלתין יומין אדר הראשון תוספת מ"ד ירח יומין אדר השני תוספת ולבסוף דחו לה דקסבר רצו שלשים רצו ירח:

ראש השנה יט:

Navigate the library