Rosh Hashanah 7b

לֹא יִמְסְרֵם לַצִּבּוּר יָפֶה יָפֶה, קָא מַשְׁמַע לַן. וְתַנָּא דִּידַן? כֵּיוָן דְּקָתָנֵי: אִם הֵבִיא יָצָא — לָא פְּסִיקָא לֵיהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לִשְׂכִירוּת בָּתִּים. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ לְשָׁנָה — מוֹנֶה שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ מִיּוֹם לְיוֹם. וְאִם אָמַר ״לְשָׁנָה זוֹ״, אֲפִילּוּ לֹא עָמַד אֶלָּא בְּאֶחָד בַּאֲדָר, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם אֶחָד בְּנִיסָן — עָלְתָה לוֹ שָׁנָה. וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה — שָׁאנֵי הָכָא, דְּלָא טָרַח אִינִישׁ לְמֵיגַר בֵּיתָא לִבְצִיר מִתְּלָתִין יוֹמִין. וְאֵימָא תִּשְׁרִי? סְתָם כִּי אָגַר אִינִישׁ בֵּיתָא — לְכוּלְּהוּ יְמוֹת הַגְּשָׁמִים אָגַר. וְתַנָּא קַמָּא דְּבָרַיְיתָא, וְתַנָּא דִּידַן? בְּנִיסָן נָמֵי מִישְׁכָּח שְׁכִיחִי קִיטְרֵי. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. מַנִּי — רַבִּי מֵאִיר הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. וְלָרְגָלִים. מַנִּי — רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי. רֵישָׁא וְסֵיפָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, וּמְצִיעֲתָא רַבִּי מֵאִיר! אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי הִיא, וְנָסֵיב לַהּ אַלִּיבָּא דְּתַנָּאֵי. בִּרְגָלִים סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּבְמַעְשַׂר בְּהֵמָה סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר. אִי הָכִי, אַרְבָּעָה? חֲמִשָּׁה הָווּ! אָמַר רָבָא: אַרְבָּעָה לְדִבְרֵי הַכֹּל; לְרַבִּי מֵאִיר אַרְבָּעָה — דַּל רְגָלִים, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אַרְבָּעָה — דַּל מַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים וּבָהֶן כַּמָּה רָאשֵׁי שָׁנִים. מֵיתִיבִי: שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן — רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָעוֹמֶר. שִׁשָּׁה בְּסִיוָן — רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. לְרָבָא לִיתְנֵי שִׁשָּׁה, לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לִיתְנֵי חֲמִשָּׁה? אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי קָא חָשֵׁיב — מִידֵּי דְּחָיֵיל מֵאוּרְתָּא. מִידֵּי דְּלָא חָיֵיל מֵאוּרְתָּא — לָא קָא חָשֵׁיב. וַהֲרֵי רְגָלִים, דְּלָא חָיְילִי מֵאוּרְתָּא, וְקָחָשֵׁיב! כֵּיוָן שֶׁצָּרִיךְ לְאֵיתוֹיֵי מֵעִיקָּרָא, מִיחַיַּיב וְקָאֵי. וַהֲרֵי יוֹבְלוֹת, דְּלָא חָיְילִי מֵאוּרְתָּא, וְקָחָשֵׁיב! רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא הִיא, דְּאָמַר: מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה חָיֵיל יוֹבֵל. רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: כִּי קָא חָשֵׁיב — מִידֵּי דְּלָא תְּלֵי בְּמַעֲשֶׂה, מִידֵּי דִּתְלֵי בְּמַעֲשֶׂה — לָא קָא חָשֵׁיב. וַהֲרֵי רְגָלִים, מִידֵּי דִּתְלֵי בְּמַעֲשֶׂה, וְקָא חָשֵׁיב! ״בַּל תְּאַחֵר״ מִמֵּילָא חָיֵיל.

יפה יפה - בלב שלם: ותנא דידן - דלא תניא במתני': כיון דקתני אם הביא יצא לא פסיקא ליה - מילתא דליחשבה בראשי שנים: הכי גרסינן תנו רבנן המשכיר בית לחבירו כו' - ולא גרסינן מנלן דלאו מקראי יליף דמדרבנן הוא: אלא באחד באדר - אבל בבציר מהכי לא אמרינן עלתה לו שנה ודר בה שנה שלימה דליכא למימר דאדעתא דההיא שתא אגרה דלא טרח אינש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין: ואימא תשרי - ר"ה לשכירות בתים אם לא עמד אלא באחד באלול כיון שהגיע תשרי עלתה לו שנה: ומשני כי אגר איניש ביתא - סמוך לתשרי לכולהו ימי הגשמים אגר: ות"ק דברייתא - דלא אמר לשכירות בתים: קיטרי - עבים מתקשרין וגשמים יורדין והוי כימות הגשמים: ולרגלים מני ר"ש - דהא אליביה אוקימנא דאית ליה כסדרן לבל תאחר: סיפא ר' אלעזר ור"ש אומרים בא' בתשרי: רבי היא - הוא אמרה למתני' ונסיב מילתיה חדא כחד תנא וחדא כחד תנא: אי הכי - דחד גברא אמרה למתני' ונסיב מילתיה חדא כחד תנא חמשה ראשי השנים נינהו אחד בניסן וט"ו בניסן ואחד באלול ואחד בתשרי וט"ו בשבט הא ניחא אי מוקמת לה לרישא כר"ש שפיר דלדידיה ארבעה נינהו דלית ליה אחד באלול אלא אי חד תנא אמרינהו קשיא: אמר רבא - לעולם רבי היא והכי קאמר אנא חמשה סבירא לי ומיהו הכל מודים לי בארבעה: לר"מ - דאית ליה אחד באלול דל רגלים דלדידיה ברגל אחד עובר בבל תאחר כדתניא בברייתא דלעיל (ראש השנה ד' ד:): ולר' שמעון דל מעשר בהמה - דליתיה אלא באחד בתשרי ובלאו מעשר נמי ראש השנה הוא: ובהן כמה ראשי שנים - הלכך ניסן דאית ביה תרי חד קחשיב ליה: ר"ה לעומר - לאכול מן החדש מכאן ואילך: ר"ה לשתי הלחם - נתחדשה השנה להביא מנחות מן החדש שהעומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש: לרבא - דאמר ארבעה לדברי הכל ליתני מתניתין שיתא: לרב נחמן - דאמר חדשים קא חשיב ניתני ה' דהא לא תנן סיון במתני': מאורתא - משקדש היום: מידי דלא חייל מאורתא - כגון בט"ז בניסן לא נתחדשה שנה מן החדש מערב עד למחר לאחר שקרב העומר וכן בששה בסיון: והרי רגלים - דקתני מתניתין לענין בל תאחר דקס"ד זמן בל תאחר לאו מאורתא הוא כשקדש היום חייל [אלא] עד שתבא שעה שהיא ראויה להביא נדרים ונדבות ואין זאת עד שיקריב תמיד של שחר שאין קרבן קודם לו ומשנינן לאתויי מעיקרא מחייב וקאי להביא קרבן נדרו מחייב ועומד משעה שנדר והיה לו להקריבו מערב הרגל ולא הוקבעו רגלים לבל תאחר לענין הקרבת קרבן אלא לענין מיחל עליה בל תאחר ומאורתא נמי חייל: והרי יובלות - דקתני בראשי שנים דמתני' דלא חיילי אלא על ידי תקיעת שופר דב"ד ואינה אלא ביום דכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר (ויקרא כ״ה:ט׳): רבי ישמעאל כו' - לקמן בפירקין (ראש השנה דף ח:): מראש השנה חייל - ואינו תלוי בתקיעה הלכך מאורתא דר"ה חייל: דלא תלי במעשה - כניסת ראש השנה שלהן אינה תלוי במעשה אלא משהגיע היום הוה ראש השנה ומתחדשת השנה למילתיה: מידי דתלי במעשה - כגון ראש השנה דעומר ושתי הלחם אין השנה מתחדשת להתיר חדש במדינה או במקדש אלא בהקרבת העומר וכבשי עצרת: והרי רגלים - קא סלקא דעתך שאין בל תאחר חל עד שתבא שעה הראויה להבאת קרבן נדרו נמצא שהוא תלוי בתמיד של שחר: ממילא קא חייל - משקדש היום:

לא פסיקא ליה. צריך לדקדק אי הוה מצי לשנויי כדמשני לקמן כי קא חשיב מידי דלא תלי במעשה: עלתה לו שנה. ולא אמרינן הדמים מודיעים והרי המעות מתנה או פקדון: ולרגלים מני. פי' והא דאמרי' ברישא באחד בניסן ר"ה לרגלים דהיא נשנית סתמא ומני היא ומשני ר"ש היא ופריך רישא דאמר ארבעה ראשי שנים הן ראש השנה למלכים ולרגלים וסיפא הא דאמרי רבי אלעזר ור"ש אחד בתשרי ופריך רישא וסיפא ר' שמעון ומציעתא רבי מאיר רבי היא פי' רבי תנא מתני' ושנאה אליבא דתנאי וסתם לה כוותייהו אי הכי דחד תנא כמו רבי שנאה מתני' ונסיב לה אליבא דתנאי א"כ מה זה דאמר ארבעה ראשי שנים הן חמשה הוו דבשלמא אי ר"ש הוה תני בהדיא ברישא לא הוה רק ארבעה דאיהו ר"ש לא סבר אחד באלול ר"ה לבהמה אבל הא דאמרת דרבי נסיב לה אליבא דתנאי ותנא אחד באלול בשביל ר"ה א"כ חמשה ר"ה הוו ומשני אמר רבא ארבעה לד"ה לר"מ ארבעה דל רגלים לר"ש ארבעה דל מעשר בהמה: והרי רגלים דלא חיילי מאורתא. אפילו ביום לא חיילי עד יום שני למאן דאמר נדרים ונדבות אין מקריבין ביו"ט ומשני לאתויי מעיקרא מחייב וקאי בקונטרס פירש להביא קרבן מחויב ועומד הוא משעה שנדר והיה לו להקריבו מערב הרגל ולא הוקבעו רגלים לענין הקרבת הקרבן אלא לענין בל תאחר ומאורתא נמי חייל ולא פי' כן בשביל שיעבור בבל תאחר משנכנס רגל שלישי בתחלת הלילה דהא לר"מ דאמר לעיל ברגל אחד אינו עובר עד שיעבור כל הרגל וה"ה לרבנן עד שיעברו שלשה רגלים ובפרק ב' דביצה (ד' יט: ושם) אמר דאין מביאין תודה בחג המצות ובעצרת אלא בחג הסוכות משמע דאם הביא בחג הסוכות בחול המועד דלא עבר והא דפירש כאן בקונטרס דמאורתא חייל היינו לענין דאם מחויב ועומד לפני הרגל איכא כוליה רגל ואם נכנס רגל וקא נדר אפי' ליל ראשון ליכא כוליה רגל ואינו עולה למנין שלשה רגלים: מידי דתלי במעשה. ולמאן דאמר (במנחות דף סח.) אפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר מ"מ עד יום הביאכם למצוה כדאמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל (שם):

ראש השנה ז:

Navigate the library