Rosh Hashanah 28a

שָׁמַע מִקְצָת תְּקִיעָה בַּבּוֹר וּמִקְצָת תְּקִיעָה עַל שְׂפַת הַבּוֹר — יָצָא. מִקְצָת תְּקִיעָה קוֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר וּמִקְצָת תְּקִיעָה לְאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר — לֹא יָצָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי שְׁנָא הָתָם — דְּבָעֵינָא כּוּלַּהּ תְּקִיעָה בְּחִיּוּבָא, וְלֵיכָּא. הָכָא נָמֵי — בָּעֵינָא כּוּלַּהּ תְּקִיעָה בְּחִיּוּבָא, וְלֵיכָּא! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם — לַיְלָה לָאו זְמַן חִיּוּבָא הוּא כְּלָל, הָכָא — בּוֹר מְקוֹם חִיּוּבָא הוּא לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין בַּבּוֹר. לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַבָּה: שָׁמַע סוֹף תְּקִיעָה בְּלֹא תְּחִילַּת תְּקִיעָה — יָצָא, וּמִמֵּילָא: תְּחִילַּת תְּקִיעָה בְּלֹא סוֹף תְּקִיעָה — יָצָא. תָּא שְׁמַע: תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה, וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה כִּשְׁתַּיִם — אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אַחַת. וְאַמַּאי? תִּסְלַק לֵהּ בְּתַרְתֵּי! פַּסּוֹקֵי תְּקִיעָתָא מֵהֲדָדֵי לָא פָּסְקִינַן. תָּא שְׁמַע: הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּיטָס, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע — יָצָא, וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע — לֹא יָצָא. וְאַמַּאי? לִיפּוֹק בִּתְחִילַּת תְּקִיעָה מִקַּמֵּי דְּלִיעַרְבַּב קָלָא! כִּי קָאָמַר רַבָּה — בְּתוֹקֵעַ וְעוֹלֶה לְנַפְשֵׁיהּ. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: זִמְנִין דְּמַפֵּיק רֵישֵׁיהּ וְאַכַּתִּי שׁוֹפָר בְּבוֹר, וְקָא מִיעַרְבַּב קָלָא — קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּשׁוֹפָר שֶׁל עוֹלָה — לֹא יִתְקַע, וְאִם תָּקַע — יָצָא. בְּשׁוֹפָר שֶׁל שְׁלָמִים — לֹא יִתְקַע, וְאִם תָּקַע — לֹא יָצָא. מַאי טַעְמָא? עוֹלָה בַּת מְעִילָה הִיא, כֵּיוָן דְּמָעַל בַּהּ — נָפְקָא לַהּ לְחוּלִּין. שְׁלָמִים דְּלָאו בְּנֵי מְעִילָה נִינְהוּ — אִיסּוּרָא הוּא דְּרָכֵיב בְּהוּ, וְלָא נָפְקִי לְחוּלִּין. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: אֵימַת מָעַל — לְבָתַר דְּתָקַע, כִּי קָא תָּקַע — בְּאִיסּוּרָא תָּקַע. אֶלָּא אָמַר רָבָא: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — לֹא יָצָא. הֲדַר אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — יָצָא. מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּשׁוֹפָר שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — לֹא יִתְקַע, וְאִם תָּקַע — יָצָא. בְּשׁוֹפָר שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת — לֹא יִתְקַע, וְאִם תָּקַע — לֹא יָצָא. מַאי טַעְמָא: עִיר הַנִּדַּחַת כַּתּוֹתֵי מְיכַתַּת שִׁיעוּרֵיהּ. אָמַר רָבָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ — מוּתָּר לִתְקוֹעַ לוֹ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה. הַמּוּדָּר הֲנָאָה מִשּׁוֹפָר — מוּתָּר לִתְקוֹעַ בּוֹ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה. וְאָמַר רָבָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ — מַזֶּה עָלָיו מֵי חַטָּאת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה. הַמּוּדָּר הֲנָאָה מִמַּעְיָן — טוֹבֵל בּוֹ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה. שְׁלַחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: כְּפָאוֹ וְאָכַל מַצָּה — יָצָא. כְּפָאוֹ מַאן? אִילֵימָא כְּפָאוֹ שֵׁד, וְהָתַנְיָא: עִתִּים חָלִים עִתִּים שׁוֹטֶה, כְּשֶׁהוּא חָלִים — הֲרֵי הוּא כְּפִקֵּחַ לְכׇל דְּבָרָיו, כְּשֶׁהוּא שׁוֹטֶה — הֲרֵי הוּא כְּשׁוֹטֶה לְכׇל דְּבָרָיו! אָמַר רַב אָשֵׁי: שֶׁכְּפָאוּהוּ פָּרְסִיִּים. אָמַר רָבָא, זֹאת אוֹמֶרֶת: הַתּוֹקֵעַ לָשִׁיר — יָצָא. פְּשִׁיטָא, הַיְינוּ הָךְ! מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם, אֱכוֹל מַצָּה אָמַר רַחֲמָנָא — וְהָא אֲכַל,

שמע מקצת התקיעה בבור כו' - קא סלקא דעתך דהכי קאמר היה עומד הוא בשפת הבור וחבירו תוקע בבור ויצא לחוץ בחצי התקיעה ואשמעינן הכא דבקצת נמי יוצא: קודם עמוד השחר - לאו זמניה הוא כדאמרינן במסכת מגילה (דף כ:) כל היום כשר לתקיעת שופר ויליף טעמא מיום תרועה יהיה לכם יום ולא לילה: הכי גרסינן למימרא דסבר רבא דכי שמע איניש סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא וממילא כו': תקע בראשונה - פשוטה שלפני תרועת המלכיות: ומשך בשניה - בפשוטה של אחריה כשתים ונתכוין לצאת בה אף ידי פשוטה שלפני תרועת הזכרונות שעתיד עליו לתקוע תיכף לזו: אם קול שופר שמע - בלא קול הברה יצא: אם קול הברה שמע - עם קול השופר לא יצא: בתוקע ועולה לנפשיה - ואין אחר עמו לצאת בו אלא תוקע ועולה הוא דלדידיה תחילתה וסופה בהכשר דבתחילה הוא והשופר בבור ואמרן לעיל (דף כז:) אותן העומדים בבור יצאו: של עולה - ותלשו מחיים דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרינן במנחות (דף פג.) ובזבחים (דף פו.) נאמר לו יהיה בעולה ונאמר לו יהיה באשם מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיה מותרין: שלמים לאו בני מעילה נינהו - דאין מעילה בקדשים קלים אלא באימורים ולאחר זריקה כשהובררו לחלק גבוה: לא ליהנות ניתנו - לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צואריהם ניתנו: בשופר של ע"ז - ששימשו בו לע"ז ונאסר בהנאה כדתניא במסכת ע"ז (דף נא:) אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר: ואם תקע יצא - דמצות לאו הנאה נינהו: כתותי מיכתת שיעוריה - דהא לשריפה קאי וכשרוף דמי ושופר בעי שיעור כדאמרינן לעיל (ראש השנה דף כז:) כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן: מותר לתקוע לו - טעמא דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו: חבירו מזה עליו בימות הגשמים - שאין כאן אלא הנאת קיום המצוה ומצות לא ניתנו ליהנות: אבל לא בימות החמה - דאיכא הנאת הגוף: שכפאוהו פרסיים - ואע"ג שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח יצא: התוקע לשיר - לשורר ולזמר כך שמעתי מפי מורי הזקן וביסודו של מורי רבי יצחק בן יהודה ראיתי התוקע לשד להבריח רוח רעה מעליו: פשיטא - דזאת אומרת כן: מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא והא אכל - ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן (כריתות דף יט:) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה:

בשופר של עולה לא יתקע. כלומר במזיד ואם תקע כלומר בשוגג יצא דבשוגג מעל ונפיק לחולין אבל במזיד אין מעילה ולא נפיק לחולין וכשמחלק בין עולה לשלמים היה יכול לחלק בעולה גופה בין מזיד לשוגג אבל השתא מחלק בשוגג גופיה: אמר רב יהודה בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא. תימה מאי שנא משלמים דלא יצא משום דמצות ליהנות ניתנו ורבינו חננאל גריס הכא רבא ותימה דבסוף כסוי הדם (חולין דף פט. ושם) תניא תקע לא יצא וכן קשיא אההיא מהא דאמר רבא בפרק מצות חליצה (יבמות דף קנ: ושם) חלצה בסנדל שאינו שלו ובסנדל של ע"ז חליצתה כשרה ולא אמרינן מכתת שיעוריה ופרישית כולה בשלהי כסוי הדם ופ' לולב הגזול (סוכה דף לא: בד"ה באשרה): המודר הנאה משופר מותר לתקוע בשופר של מצוה. בפרק ב' דנדרים (דף טז:) מחלק אביי בין הנאת סוכה עלי לאומר שלא אהנה מן הסוכה דיכול לאסור הסוכה עליו שאינה משועבדת לו אבל אין יכול לאסור עצמו על הסוכה שהוא משועבד לה ופריך עלה רבא וכי מצות ליהנות ניתנו אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ולדברי רבא היה משמע דכאן נמי אי אמר הנאת שופר עלי מותר לתקוע בשופר של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל אם אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בשופר של מצוה אפי' לרבא כמו דאמר גבי סוכה אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה אבל שופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה דאינו מכוון לשיר ועל סוגיא דהתם קשיא דמשמע דוקא כשאמר שבועה שלא אשב בסוכה הוא דאינו יכול לאסור עצמו על סוכה לפי שהוא משועבד לה אבל אם אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה אסור כמו בקונם וא"כ מאי חומר בנדרים מבשבועות דקתני התם הא שניהם חלין בענין אחד ויש לומר דנדרים חלין בכל ענין דשייכי דהיינו האסרת חפץ כדאמרינן בריש מסכת נדרים (דף ב:) דנדרים וחרמים מידי דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא ולכן חלים הנדרים בכל ענין שיאמר חוץ מהיכא דהזכיר הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ומה שמחלק שם בין אמר ישיבת סוכה עלי לשבועה שלא אשב לא בא אלא לומר שיש חילוק בין נדר לשבועה לפי שהנדר בכל ענין שיאמר מיתסר חפציו עליה ובשבועה בכל ענין שיאמר קאסר נפשיה מן חפציו: המודר הנאה ממעיין. הא דאיצטריך לאשמועינן מודר הנאה מחבירו ומשופר וממעיין דס"ד אמינא דוקא במודר מחבירו הוא דשרינן לתקוע לו ולהזות משום דסתם מודר מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כשאין מפרש בהדיא אבל אם פירש בהדיא ממעיין ומשופר אסור קמ"ל: אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא. דמצות אינן צריכות כוונה בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קיד:) משמע דהוי פלוגתא גבי הביאו לפניו מטבל בחזרת דקתני בגמ' אכלו דמאי יצא אכלו בשלא מתכוין יצא ובאידך ברייתא תניא ר' יוסי אומר אע"פ שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו (מצה) חזרת וחרוסת ודייק התם ע"כ לאו משום היכרא הוא מדקתני מצוה אלא משום דמצות צריכות כוונה והשתא מה שהוצרך רבא לדקדק מכאן ולא הביא מברייתא דהתם דקתני בהדיא דהוה אמינא היינו בירקות דרבנן אבל מצות דאורייתא בעי כוונה ומה שמקשה עליו מברייתות דלקמן ולא פריך מרבי יוסי דהתם דהוה מצי לדחויי דלעולם מצוה משום היכרא:

ראש השנה כח.

Navigate the library