Rosh Hashanah 21a

תְּרֵי יַרְחֵי חַסִּירֵי קָלָא אִית לְהוּ. לֵוִי אִקְּלַע לְבָבֶל בְּחַדְסַר בְּתִשְׁרִי. אֲמַר: בְּסִים תַּבְשִׁילָא דְבַבְלָאֵי בְּיוֹמָא רַבָּה דְּמַעְרְבָא. אָמְרִי לֵיהּ: אַסְהֵיד! אֲמַר לְהוּ: לֹא שָׁמַעְתִּי מִפִּי בֵּית דִּין ״מְקוּדָּשׁ״. מַכְרִיז רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הֵיכָא דְּמָטוּ שְׁלוּחֵי נִיסָן, וְלָא מָטוּ שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי — לִיעְבְּדוּ תְּרֵי יוֹמֵי. גְּזֵירָה נִיסָן אַטּוּ תִּשְׁרֵי. רַבִּי אַיְיבוּ בַּר נַגָּרֵי וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אִיקְּלַעוּ לְהָהוּא אַתְרָא דַּהֲוָה מָטוּ שְׁלוּחֵי נִיסָן וְלָא מָטוּ שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי, וְעָבְדִי חַד יוֹמָא, וְלָא אֲמַרוּ לְהוּ וְלָא מִידֵּי. שְׁמַע רַבִּי יוֹחָנָן וְאִיקְּפַד. אֲמַר לְהוּ: לָאו אֲמַרִי לְכוּ הֵיכָא דְּמָטוּ שְׁלוּחֵי נִיסָן וְלָא מָטוּ שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי לִיעְבְּדוּ תְּרֵי יוֹמֵי, גְּזֵירָה נִיסָן אַטּוּ תִּשְׁרֵי! רָבָא הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה יָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא תְּרֵי יוֹמֵי. זִימְנָא חֲדָא אִשְׁתְּכַח כְּווֹתֵיהּ. רַב נַחְמָן יְתֵיב בְּתַעֲנִיתָא כּוּלֵּיהּ יוֹמֵי דְּכִיפּוּרֵי. לְאוּרְתָּא אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא, אֲמַר לֵיהּ: לִמְחַר יוֹמָא רַבָּה בְּמַעְרְבָא. אֲמַר לֵיהּ: מֵהֵיכָא אַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: מִדִּמְהַרְיָא. אֲמַר לֵיהּ: דָּם תְּהֵא אַחֲרִיתוֹ. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״קַלִּים הָיוּ רוֹדְפֵינוּ״. שְׁלַח לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר אָבִין לְרָבָא: כַּד חָזֵית דְּמָשְׁכָה תְּקוּפַת טֵבֵת עַד שִׁיתְּסַר בְּנִיסָן — עַבְּרַהּ לְהַהִיא שַׁתָּא וְלָא תְּחוּשׁ לַהּ, דִּכְתִיב: ״שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב״, שְׁמוֹר אָבִיב שֶׁל תְּקוּפָה שֶׁיְּהֵא בְּחֹדֶשׁ נִיסָן. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן לְהָנְהוּ נָחוֹתֵי יַמָּא: אַתּוּן דְּלָא יָדְעִיתוּ בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא, כִּי חָזֵיתוּ סֵיהֲרָא דְּמַשְׁלֵים לְיוֹמָא — בַּעִירוּ חֲמִירָא. אֵימַת מַשְׁלֵים — בַּחֲמֵיסַר. וְהָא אֲנַן מֵאַרְבֵּיסַר מְבַעֲרִינַן! לְדִידְהוּ דִּמְגַלּוּ לְהוּ עָלְמָא, מֵאַרְבֵּיסַר מַשְׁלֵים.

תרי ירחי חסירי קלא אית להו - דטבת חיסרו ממה נפשך כסדר הלבנה באחד מלא ואחד חסר ואם איתא דחסרוהו לשבט כבר יצא הקול לפני הפסח ובא אצלנו אף למקום שאין שלוחי ב"ד של ניסן מגיעין וכן בתשרי אם חסרו תמוז ואב שהרי תמוז תמיד חסר: בסים תבשילא דבבלאי - אכלו לחם למעדנים ביוה"כ שבא"י שהרי ב"ד עיברו את החדש והיו מתענים: אסהיד - ונקבל עלינו ולא נאכל: לא שמעתי מפי ב"ד מקודש - לא אעיד לכם דאמרי' לקמן בפרקין (ע"ב) על כולן שלוחים יוצאים מבערב כגון אם לא קדשוהו ביום ל' יוצאין השלוחים לערב לומר מעובר הוא אבל על ניסן ותשרי אע"פ שיודעין שיקדשוהו למחר ביום ל"א שהרי אין ר"ה נדחה לשלשים ושנים אפ"ה אין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש ואני לא שמעתי מפי ב"ד שלא הייתי במקום שישבו סנהדרין שם: דמטו שלוחי ניסן - שב"ד שולחין לגולה להודיע יום שקדשוהו וכל מה שהם יכולין לילך הם הולכין עד הפסח וכן בתשרי עד סוכות חוץ משבתות וימים טובים שלא ניתנו לחלל לשלוחין כדתניא בפרקין (לקמן ע"ב) על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומם לפיכך שלוחי ניסן מגיעין למקום שאין שלוחי תשרי מגיעין שהרי אין ימים טובים בינתים לעכבם ובתשרי יש ר"ה ויוה"כ שאין השלוחין הולכין בו: ליעבדו תרי יומי - טבי ואע"פ שהגידו להם השלוחים יום קביעתו: גזירה ניסן אטו תשרי - שאם תנהיגם לעשות בניסן יום אחד ינהגו כן בתשרי שלא ע"פ שלוחים ופעמים שיטעו: רבי אייבו ור' חייא בר אבא - תלמידי דר' יוחנן היו ושמעו מפיו לכך הקפיד כנגדם: עבדו יומא חדא - בני המקום: יתיב בתעניתא תרי יומי - עם לילותיהם שמא עיברו ב"ד את החדש ויום אחד עשר שלנו הוא עשירי שלהן: דם תהא אחריתו - הריני מת על ידך שתזקיקני להתענות ב' ימים וב' לילות דם תהא אחריתו נוטריקון של דמהריא: כי חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן - שאין תקופת ניסן נופלת עד יום ט"ז וקיימא לן דיום התקופה מתחיל כר' יוסי דאמר הכי בפ"ק דסנהדרין (ד' יג.) נמצאת תקופת טבת מושכת עד שיתסר בניסן ולא עד בכלל: עברה לההיא שתא - כאחרים דאית להו הא סברא בפ"ק דסנהדרין (שם:): ולא תחוש לה - למימר יחידאה היא ולא נעביד כוותייהו אלא ודאי כאחרים נעביד דמסייע להו קרא דכתיב את חדש האביב שיהא בחידוש ואביב הוא יום תקופת ניסן שניסן של חמה נכנס בו שניסן קרוי אביב על שם בישול התבואה ובישול התבואה אינו אלא לחשבונה של חמה שהקיץ והחורף אחר חשבון החמה הם והזהירך הכתוב לשומרו שיהא בחידוש ואין לשון חידוש נופל אלא בלבנה שהיא מתחדשת בתולדותיה ואשמעינן קרא שיהא ניסן של חמה בתוך י"ד יום למולד הלבנה שהוא עדיין מחידוש הלבנה דמיום י"ד ואילך ישנה היא ואילו היה תקופת ניסן ביום ט"ו לא היינו צריכין לעבר את השנה אלא נעבר אדר ונדחה את ניסן יום אחד ותפול התקופה ביום י"ד אבל כשהיא באה ביום ט"ז בניסן לא די לן בעיבורו של אדר וצריכה השנה להתעבר ותפול התקופה באדר שני נמצא ניסן של חמה מושך בתוך חדש ניסן הלבנה הכי מפרשינן לה בסנהדרין (שם) אליבא דאחרים דכי מטיא בט"ו מעברין את אדר וכי מטיא לט"ז מעברין את השנה: שמור אביב של תקופה - דהיינו ניסן של חמה שיהא בחידוש ניסן הלבנה: סיהרא דמשלים ליומא - שהירח משלים מאורו עם הנץ החמה שאינו מחשיך עד שעת זריחה:

לוי אקלע לבבל בחדסר בתשרי. אחד עשר היה לבני בבל ועשירי לבני ארץ ישראל דעברוה לאלול ומתוך התחום בא דהא יוה"כ הוה א"נ ביוה"כ של בני בבל בא סמוך לחשכה והוא היה ערב יוה"כ לבני א"י ואמרו לו אסהיד לן כלומר ונאסור לאכול גם עתה דיוה"כ הוא אמר להם לא שמעתי מפי ב"ד מקודש שיצא ביום ל' של אלול סמוך לחשכה שלא היה שהות ביום לבא ולקבל עדותן וידע שלא יקדשוהו עד למחר ביום ל"א אבל לא המתין עד למחר שישמע שיקדשוהו ואין מעידין עד שישמע מב"ד מקודש כדלקמן (ע"ב) אע"פ שידוע שלמחר יקדשוהו וא"ת והיאך יניחם לאכול ויש כאן ודאי איסור כרת דאורייתא וי"ל התנן לקמן בפרק שני (ראש השנה דף כה. ושם) אשר תקראו אתם מקראי קדש בין בזמנן בין שלא בזמנן ואמרינן בגמ' אתם אפי' שוגגים אתם אפי' מזידים ואפי' מוטעין והא דאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין דף קא: ושם) גבי שגג ביוה"כ פטור דגזירה הוה ויוה"כ דההיא שתא שבתא הוה ולא אמרינן אתם אפילו מזידין התם הוקבע להם החדש בזמנו ומפני הגזרה לא עשו יוה"כ בעשירי ועשאוהו ביום השבת שלא ישתכח ואין יוה"כ אלא בעשרה בתשרי אבל הכא להם היה עשירי ולא דמי נמי לההוא דפ"ק דסנהדרין (דף יב: ושם) שבקש חזקיה רחמים על עצמו דכתיב כי אכלו הפסח בלא ככתוב וגו' ומפרש שעיברו השנה ביום ל' של אדר ואסור הואיל וראוי לקובעו ניסן ולא אמרינן אתם אפי' שוגגים כו' משום דלא שייך אלא כגון יום ל' או יום ל"א כשקובעין באחד מהן ר"ח לחסרו או לעברו שלא כדין או על פי עדות שקר: כי חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן. שתקופת ניסן נופלת ביום ט"ז וקיימא לן (סנהדרין דף יג.) יום תקופה מתחיל נמצאת תקופת טבת מושכת עד שיתסר ולא שיתסר בכלל עברה לההיא שתא משום דכתיב שמור את חדש האביב אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן ומיום י"ד ואילך ישנה היא ואילו היתה תקופת ניסן נופלת ביום ט"ו לא היינו צריכין לעבר השנה אלא נעבר אדר ונדחה ניסן יום אחד ותפול התקופה בי"ד כך פי' בקונטרס (והתם בסנהדרין (דף יג:) בתקופת תשרי איירי דפליגי התם אי בעינן כולה אסיף בתקופה חדשה או מקצתו) ושמעתין דהכא אתיא כאחרים דאמרינן התם אחרים בתקופת ניסן (הוו) קיימי ומייתי דרשה דהכא וקשיא לפירוש הקונט' דבפ' היו בודקין (סנהדרין דף מא:) משמע דיום ט"ו של חדש הוי מן החדש דקאמר עד מתי מברכין על החדש נהרדעי אמרי עד י"ו לכך צריך לפרש דהכא קאמר עד דמשכה שיתסר אפילו ע"י עיבור אדר א"נ דמשכה עד שיתסר ושיתסר בכלל היינו כגון דנפלה תקופת ניסן בשבסר דכי מעברת נמי לאדר הרי היא נופלת בשיתסר ואין כאן אביב כלל בחדש ניסן ואין להקשות דלעבריה לאדר ולשבט דהתנן בפרק אין נערכין (ערכין ד' ח: ושם) אין פוחתין מד' חדשים מעוברין בשנה ולא יותר מח' ומפרש בגמ' (שם דף ט.) דלא נראה לעבר יתר על שמונה ומוקי לה בשנה מעוברת אבל בפשוטה יותר על שבעה: עברה לההיא שתא ולא תחוש לה. תימה דתניא בפ"ק דסנהדרין (דף יא: ושם) על ג' סימנין מעברין השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה על שנים מהן מעברין על אחד אין מעברין ורשב"ג דאמר התם על התקופה איבעי לן על התקופה שמחין או דילמא מעברין וקיימא בתיקו וי"ל דהתם בתקופת תשרי איירי אבל הכא בתקופת ניסן דעליה לבדה מעברין וצריך טעם כיון דמקרא קא דרשי הכא והכא מאי שנא:

ראש השנה כא.

Navigate the library