Sotah 16a · Talmud

שִׁילֹה נוֹב וְגִבְעוֹן וּבֵית עוֹלָמִים. אִיסִי בֶּן מְנַחֵם אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ: וּמָה בְּטוּמְאָה קַלָּה לֹא חָלַק הַכָּתוּב — בְּטוּמְאַת אֵשֶׁת אִישׁ חֲמוּרָה, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן״ — שֶׁלֹּא יָבִיא מִתּוֹךְ קוּפָּתוֹ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אֵין שָׁם עָפָר, מַהוּ שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר? אַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּאָמְרִי: לֹא מָצִינוּ אֵפֶר שֶׁקָּרוּי ״עָפָר״. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ, אַלִּיבָּא דְּבֵית הִלֵּל דְּאָמְרִי: מָצִינוּ אֵפֶר שֶׁקָּרוּי ״עָפָר״, מַאי? אַף עַל גַּב דְּאִיקְּרִי ״עָפָר״, הָכָא ״בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן״ כְּתִיב, אוֹ דִילְמָא הַאי ״בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן״ לְכִדְאִיסִי בֶּן יְהוּדָה וּלְכִדְאִיסִי בֶּן מְנַחֵם הוּא דְּאָתֵי? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הֲלָכָה עוֹקֶבֶת מִקְרָא. הַתּוֹרָה אָמְרָה בְּ״עָפָר״, וַהֲלָכָה בְּכׇל דָּבָר. הַתּוֹרָה אָמְרָה בְּ״תַעַר״, וַהֲלָכָה בְּכׇל דָּבָר. הַתּוֹרָה אָמְרָה ״סֵפֶר״, וַהֲלָכָה בְּכׇל דָּבָר. וְאִם אִיתָא — לִיחְשׁוֹב נָמֵי הַאי! תְּנָא וְשַׁיַּיר. וּמַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר? שַׁיַּיר מְצוֹרָע, דְּתַנְיָא: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כׇּל שְׂעָרוֹ״ — כְּלָל, ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו״ — פְּרָט, ״וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ״ — חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל — אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט. מָה פְּרָט מְפוֹרָשׁ: מְקוֹם כִּינּוּס שֵׂעָר וְנִרְאֶה — אַף כׇּל מָקוֹם כִּינּוּס שֵׂעָר וְנִרְאֶה. מָה רַבִּי — רַבִּי שְׂעַר הָרַגְלַיִם. מַאי מִיעֵט — מִיעֵט דְּבֵית הַשֶּׁחִי וּדְכוּלֵּיהּ גּוּפֵיהּ. וְהִלְכְתָא: מְגַלֵּחַ כְּדַלַּעַת. דִּתְנַן: בָּא לוֹ לְהַקִּיף אֶת הַמְצוֹרָע — מַעֲבִיר תַּעַר עַל כׇּל בְּשָׂרוֹ, וְקָתָנֵי סֵיפָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלְּחוֹ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כְּתִגְלַחַת רִאשׁוֹנָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כִּי קָא חָשֵׁיב, הֲלָכָה עוֹקֶבֶת מִקְרָא, הָא עוֹקֶבֶת מִדְּרַבָּנַן הִיא. רַב פָּפָּא אָמַר: כִּי קָא חָשֵׁיב הֲלָכָה עוֹקֶבֶת וְעוֹקֶרֶת, הָא עוֹקֶבֶת וּמוֹסֶפֶת הִיא. רַב אָשֵׁי אָמַר: הָא מַתְנִיתָא מַנִּי — רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּדָרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי.

אינו צריך - לרבות בית העולמים: ומה טומאה קלה - ליכנס בטומאת הגוף למקדש שאינה במיתת ב"ד אלא כרת לא חלק הכתוב בין מקדש למשכן שנאמרו בפרשת פרה אדומה שני פסוקים כי את מקדש ה' טמא (כי) את משכן ה' טמא (במדבר יט): לא כל שכן - שהושוו מקדש ומשכן לבודקה ולבערה מתוכן: א"כ מה ת"ל בקרקע שלא יביא מתוך קופתו - לתוך כלי ויכניס להיכל אלא מקרקעיתו יטול ואם אין שם יביא ויניח שם ואח"כ יטלנו ונתקיים אשר יהיה ונתקיים בקרקע כדדרשינן לעיל ובספרי לא תני הכי להך ברייתא ואומר אני מדרש שני הוא בפנים אחרים: פלוגתא דב"ש וב"ה בשחיטת חולין (דף פח:) גבי כיסוי הדם אליבא דב"ה דאמרי אפר קרוי עפר דכתיב (במדבר י״ט:י״ז) ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וב"ש אומרים עפר שריפה נקרא עפר סתמא לא אקרי: הכא בקרקע המשכן כתיב - וקרא יתירא הוא דהא אתרבי מאשר יהיה דאין צריך לחופרו משם הילכך למעוטי אפר אתא ולמידרש דבעינן דומיא דקרקע המשכן: עוקבת - מקפחת את עקבו מעמדו ועוקרת בג' מקומות הלכה למשה מסיני באה ועוקרת את הפסוק: התורה אמרה בעפר - לענין כסוי הדם ולא הכשיר דבר אחר: והלכה בכל דבר - שכתבו עליו על עלה של זית על הנייר ועל הלוח: התורה אמרה תער - לא יעבור על ראשו בנזיר: והלכה בכל דבר - דתנן (נזיר דף לט.) נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או שספסף כל שהוא חייב וא"ת אין זו עקירה אלא תוספת איברא עקירה היא שמלקין אותו על כך ואסור להכות את ישראל בחנם שהרי אמרה תורה (דברים כ״ה:ג׳) לא יוסיף פן יוסיף ואע"ג דבכולהו קראי דרשי' בשחיטת חולין (דף פח:) ובגיטין (דף כא:) ובנזיר (דף לט:) לר' ישמעאל לא משמע ליה קראי דוכתב לה דמרבינן מיניה לרבות כל דבר דריש ליה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף כדדרשינן לה התם וכן כולן אלא אהלכה למשה מסיני סמכינן וקראי אסמכתא בעלמא הוא הלכך שאר מדרשים ריבויין דכל התורה כולה לא חשיב להו ר' ישמעאל כהלכה עוקבת מקרא אלא הני תלת ובמסכת קידושין ירושלמי מצאתי משנה זו דר' ישמעאל ואין תער מן השלשה אלא מרצע והכי תניא התם התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר התלוש התורה אמרה עפר והלכה בכל דבר המגדל צמחים התורה אמרה מרצע והלכה אמרה אפי' סול וסירה והוא נראה בעיני מאד דהך דתער מוספת הוא: התורה אמרה ספר - לענין גט כריתות: והלכה בכל דבר - המגדל צמחים כגון (הגיר) והזרניך והסיד וחרסית ולבינה שכתשה: ואם איתא - דאפר נמי כשר ליחשב נמי דבהא הלכה עוקבת מקרא דהתורה אמרה עפר והלכה אמרה אף אפר וממשמעותיה לא משמע לן דהא לרבי ישמעאל. עפר לאו ממשמעותיה ממש נפקא ליה לענין כיסוי הדם: תנא ושייר - לא חשבינהו לכולהו מקומות: שייר מצורע - בתגלחת שניה שהוא צריך שני תגלחות דכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגו' והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' בתגלחת ראשונה לא כתב כלל ופרט אלא את כל שערו סתם דמשמע כל גופו זרועותיו ושוקיו ובית השחי שיהא כל גופו חלק כדלעת ובתגלחת שניה כתוב בכלל ופרט דמשמע מקום כינוס שיער שיהא שם קיבוץ שיער הרבה למעוטי זרועותיו ושוקיו שאינו מכונס ונראה למעוטי בית השחי: שיער הרגלים - דאותו מקום ולישנא מעלייתא נקט: והלכה מגלח כולו כדלעת - אף בתגלחת שניה קתני דמגלח כל גופו: כדתנן - במסכת נגעים (פי"ד מ"ב): להקיף - לגלחו כולו לשון לא תקיפו פאת ראשכם (ויקרא י״ט:כ״ז): מעביר תער על כל בשרו - ובתגלחת ראשונה קאי: ה"ג וקתני סיפא וביום השביעי מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה ולא גרסינן יגלחנו שתהא תגלחת וכו' דלאו אקרא קאי אלא לשון המשנה ומגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה תנן בה אלמא שניה נמי כדלעת דהא תנא ליה בתגלחת ראשונה מעביר תער על כל בשרו: אמר רב נחמן בר יצחק - מצורע לא שיורא הוא דכי קא חשיב הלכה עוקבת מקרא כגון ספר תער עפר דכתיב בהדיא והלכה עוקבת מוספת על המקרא: רב אשי אמר הא מתניתא - דקתני מקום כינוס שיער ונראה: דדריש - כל התורה כולה בכלל ופרט כדאמרינן בשבועות בפ"ג (דף כו.) רבי ישמעאל שימש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה בכללי ופרטי ור"ע שימש את נחום איש גם זו שהיה דורש כל התורה בריבויי ומיעוטי וכבר פירשתי כל משמעות כלל ופרט וריבוי ומיעוט וחילוקן במס' סוכה בפ' החליל (סוכה דף נ:):

לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים - רש"י גורס להביא קרקע בית עולמים ושיבש הגירסא שילה נוב וגבעון משום דנוב וגבעון אין משקין בהן סוטות משום דהויא מנחת יחיד שאין קבוע לה זמן ותימה ששיבשה משום קושיא זו דילמא קסבר איסי בן יהודה כרבי יהודה דאמר בפרק בתרא דשחיטת קדשים (זבחים ד' קיז.) כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל ואין חילוק ביחיד אלא במתו שבראש גגו והשתא הוצרך לרבות נוב וגבעון משום דבמה הוו: ובית העולמים - מקשינן אמאי איצטריך לרבות בית העולמים והאמר בפ"ב דשבועות (דף טז:) דמשכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן ואי לא הוה כתיב אלא (כי) את משכן ה' טמא הוה נמי מקדש בכלל הכא נמי נימא הכי ובריש מסכת עירובין (דף ב.) דנפקא לן שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולים במקדש משום דמקדש אקרי משכן ואע"ג דושחטו פתח אהל מועד במשכן כתיב ולפי גירסת הספר הזה אתי שפיר דהוי מצי למימר עיקר ריבויא לא הוה צריך אלא משום נוב וגבעון ובית עולמים נקט אגב שיטפיה אבל ר"י פירש האי דאיצטריך הכא לרבות בית עולמים משום דכתיב קרקע משמע היכא דאיכא קרקע לאפוקי בית העולמים דהואי ריצפה ולא מסתברא משום דמריבויא דקרקע מרבינן בית העולמים דאי לא הוה כתיב קרקע לא הוה בית העולמים בכלל ולפירושו לא הוה צריך למיכתב קרקע כלל ועוד קשיא מפ' טרף בקלפי (יומא דף מד.) דמייתי ברייתא וכל אדם לא יהיה באהל מועד אין לי אלא אהל מועד שבמדבר שילה ובית העולמים מנין אלמא דשילה לא הוה בכלל אהל מועד וכן בית העולמים ובפ"ק דעירובין (דף ב.) אמר דבית העולמים הוה בכלל אהל מועד ושחטו פתח אהל מועד הואיל ומקדש איקרי משכן וכן בפרק הוציאו לו (יומא דף נג.) רב ששת אמר אין לי אלא אהל מועד שבמדבר שילה ובית עולמים מנין ת"ל וכסה: ואם איתא ליחשב נמי הא - תימה היכי מצי למיפשט מדר' ישמעאל והא סבירא ליה כבית שמאי דאפר לא איקרי עפר ואליבא דבית שמאי לא קמיבעי' ליה אלא אליביה דב"ה א"כ ה"נ אפר בכלל משמעותא דעפר משום דהכא בקרקע כתיב: תנא ושייר - ואי קשיא היכי מצי למימר תנא ושייר והא שלשה קתני ואמר בפ"ק דקידושין (דף טז:) גבי הענקה וכי תימא הכא נמי תנא ושייר והא ארבעה קתני ונראה דהתם דוקא כיון דנחת למניינא דוקא הוא משום דקתני בסיפא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן כו' ואם איתא דמיתת האב נמי מוציאה היה יכול לומר ארבעה באשה:

סוטה טז.

Navigate the library