סוטה יט.

פרק ג׳ · היה נוטל

Sotah 19a · Chapter 3: Hayah Notel

דִּכְתִיב: ״זֹאת״. בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים וּשְׁנֵי בּוֹעֲלִין — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּהָאִשָּׁה שׁוֹתָה וְשׁוֹנָה, דִּכְתִיב: ״תּוֹרַת״. כִּי פְּלִיגִי בְּאִישׁ אֶחָד וּשְׁנֵי בּוֹעֲלִין, בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים וּבוֹעֵל אֶחָד. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: ״תּוֹרַת״ — לְרַבּוֹיֵי כּוּלְּהִי, ״זֹאת״ — לְמַעוֹטֵי אִישׁ אֶחָד וּבוֹעֵל אֶחָד. וְרַבָּנַן בָּתְרָאֵי סָבְרִי: ״זֹאת״ — לְמַעוֹטֵי כּוּלְּהִי, ״תּוֹרַת״ — לְרַבּוֹיֵי שְׁנֵי אֲנָשִׁים וּשְׁנֵי בּוֹעֲלִין. וְרַבִּי יְהוּדָה: ״זֹאת״ — לְמַעוֹטֵי תַּרְתֵּי, ״תּוֹרַת״ — לְרַבּוֹת תַּרְתֵּי. ״זֹאת״ לְמַעוֹטֵי תַּרְתֵּי — אִישׁ אֶחָד וּבוֹעֵל אֶחָד, אִישׁ אֶחָד וּשְׁנֵי בּוֹעֲלִין, ״תּוֹרַת״ — לְרַבּוֹיֵי תַּרְתֵּי, שְׁנֵי אֲנָשִׁים וּבוֹעֵל אֶחָד, שְׁנֵי אֲנָשִׁים וּשְׁנֵי בּוֹעֲלִין. הֲדַרַן עֲלָךְ הָיָה מֵבִיא הָיָה נוֹטֵל אֶת מִנְחָתָהּ מִתּוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית, וְנוֹתְנָהּ לְתוֹךְ כְּלִי שָׁרֵת, וְנוֹתְנָהּ עַל יָדָהּ, וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ מִתַּחְתֶּיהָ וּמְנִיפָהּ. הֵנִיף וְהִגִּישׁ, קָמַץ וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. הָיָה מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ הָיָה מַשְׁקָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם״. אִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ — כְּשֵׁרָה. גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה דְּדָרֵיהּ: לָא תֵּיתֵב אַכַּרְעָךְ עַד דִּמְפָרְשַׁתְּ לָהּ לְהָא מִילְּתָא: מִנַּיִן לְמִנְחַת סוֹטָה שֶׁטְּעוּנָה תְּנוּפָה? מְנָא לַן?! ״וְהֵנִיף״ כְּתִיב בַּהּ! בִּבְעָלִים, מְנָלַן? אָתְיָא ״יָד״ ״יָד״ מִשְּׁלָמִים. כְּתִיב הָכָא: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה״, וּכְתִיב הָתָם: ״יָדָיו תְּבִיאֶינָה״. מָה כָּאן כֹּהֵן — אַף לְהַלָּן כֹּהֵן, וּמָה לְהַלָּן בְּעָלִים — אַף כָּאן בְּעָלִים. הָא כֵּיצַד? מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחַת יְדֵי הַבְּעָלִים וּמֵנִיף. הֵנִיף וְהִגִּישׁ קָמַץ וְכוּ׳. הָיָה מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ. הָא אַקְרְבַהּ! הָכִי קָאָמַר: סֵדֶר מְנָחוֹת כֵּיצַד? הֵנִיף וְהִגִּישׁ, קָמַץ וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. וּבְהַשְׁקָאָה גּוּפַהּ פְּלִיגִי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן. דְּרַבָּנַן סָבְרִי: מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַחַר יַשְׁקֶה״. וְאִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ — כְּשֵׁרָה.

דכתיב זאת - ומסתברא דהא מיהת קממעט שלא יקנא לה בעל זה פעם אחרת: שני אנשים ושני בועלים - לאחר שהשקה זה מת ונישאת לאחר וקינא לה מבועל אחר: דכתיב תורת - והא מיהת אתא לרבויי: ור' יהודה - סבירא ליה וכו' דאחר שריבה הכתוב ומיעט ולא פירש מה ריבה ומה מיעט על כרחך לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לפרש לך לפי חכמתם מה ריבה ומה מיעט ומסתברא דריבויא אשני אנשים קאי ואפילו בבועל אחד ולא אשני בועלים ובעל אחד כיון דקינא לה כבר ונמצאת נקיה נראה הדבר שאדם קנטרן הוא ומתכוין להקניטה הילכך לא שנא מחשד ראשון ולא שנא מאחר: מתני' היה נוטל את מנחתה - הבעל דהא אמרינן דאין מצות כהונה במנחות אלא מקמיצה ואילך והגשה נמי תחילת קמיצה היא שאין זר קרב למזבח אבל קידוש כלי ויציקה ובלילה שטעונות שמן כשר בזר: ונותנה על ידה - להניף: וכהן מניח ידו מתחתיה - ובגמרא יליף דתנופה צריכי יד בעלים ויד כהן ובעלים דמנחת סוטה היא האשה: והגיש - לקרן מערבית דרומית כדתניא בפרק ג' בסדר מנחות (דף יט:) וכולהו הנך כתיבי במנחת סוטה תנופה והקרבה קמיצה והקטרה: והשאר נאכל - שכל הנקמצות שיריהן נאכלין דכתיב תורת בסתם מנחה (ויקרא ו׳:ז׳) וזאת תורת המנחה כו' עד והנותרת ממנה וגו': ואח"כ מקריב - בגמרא פריך הא תנא ליה והקטיר ומה יקריב עוד לאחר הקטרה: פלוגתא דרבנן ור' שמעון בגמרא ילפינן לה מקראי: גמ' לר' יאשיה דדריה - אמורא הוא ובדורו של ר"א בן פדת ועוד היה ר' יאשיה שהיה תנא בר פלוגתא דר' יונתן בכוליה גמרא והיינו דקאמר לר' יאשיה דדריה דלא תימא לרבי יאשיה הזקן דלאו אורח ארעא למימרא ליה הכי שגדול וזקן ממנו היה: בבעלים מנא לן - שתהא האשה מניפה עם הכהן דהא קרא בכהן לחודיה כתיב ולקח הכהן מיד האשה וגו': משלמים - מתנופת חזה ושוק ואימורין דשלמים: ידיו תביאנה - בבעלים כתיב וגבי תנופה כתיב: מה כאן כהן - בסוטה כתיב כהן בתנופת מנחתה: הא אקרבה - קודם השקאה דקתני קמץ והקטיר והדר תניא היה משקה: הכי קאמר כו' - הא דתנא רישא הניף והגיש קמץ והקטיר לאו דוקא קודם השקאה נקט ולא איירי בהשקאה כלל אלא איירי בסדר הקרבת מנחת סוטה שכן הוא תנופה והגשה קמיצה והקטרה והכי קאמר כשבא להקריבה היה נוטלה מתוך כפיפה כו' והדר איירי מי קודם או השקאה קודם כל אלה או אם כל אלה קודמין להשקאה ופליגי בה רבי שמעון ורבנן:

מתני' היה נוטל - בירושלמי כתיב ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות וכי על ידו הוא מניף ולא על ידה הוא מניף אלא מכאן שהוא נוטלה מתוך כלי חול ונותנה בכלי שרת היינו משמע דלא כפירוש רש"י דפירש דבעל היה נוטל ומצינו למימר דקידוש המנחה כשירה בהן מיהו מצוה בכהן ליטול המנחה מידה ומאחר שהיה נוטלה היה נותנה כמו כן לתוך כלי שרת: וכהן מניח את ידו תחתיה - האי דאיצטריך תו למיתני וכהן מניח את ידו תחתיה ולא קתני בסתם ומכניס את ידו לאשמועינן דתנופה בכהן ירושלמי וכהן מניח את ידו תחתיה ואין הדבר כיעור מניח מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפילו תימא כהן ילד שאין יצר הרע מצויה לשעה תני ר' חייא סוטה גידמת שני כהנים מניפין על ידיה אבל בגמרא דידן אמרינן בסוף פרק ארוסה (לקמן סוטה דף כז.) דגידמת לא היתה שותה וי"ל דפליגי אי בעינן קרא כדכתיב: הניף והגיש - בירושלמי יליף הא דאמר בפרק כל המנחות (מנחות דף ס:) והבאת לרבות מנחת העומר להגשה והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה וכתיב בתריה והרים והיכן הוא תנופה כבר קדמה ומהתם יליף נמי דשיריה נאכלין דכתיב בתריה והנותרת מן המנחה לאהרן וגו':