Sotah 28a · Talmud

דְּאִי אִית בֵּיהּ עָוֹן בָּדְקִי לֵיהּ מַיָּא, כִּי אִית בֵּיהּ עָוֹן בְּדִידֵיהּ מִי בָּדְקִי לַהּ מַיָּא לְדִידַהּ? וְהָא תַּנְיָא: ״וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִיא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ״. בִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן — הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵין הָאִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן — אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ! וְאֶלָּא לְבוֹעֵל, לִיתְנֵי כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא: כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל! לְעוֹלָם לַבּוֹעֵל, וְרֵישָׁא — אַיְּידֵי דִּתְנָא ״אוֹתָהּ״, תָּנֵי ״אוֹתוֹ״. סֵיפָא — אַיְּידֵי דִּתְנָא ״בַּעַל״, תְּנָא ״בּוֹעֵל״. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבָאוּ״ ״וּבָאוּ״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״בָּאוּ״ ״וּבָאוּ״ קָאָמַר, אוֹ ״וּבָאוּ״ ״וּבָאוּ״ קָאָמַר? תָּא שְׁמַע: כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִטְמָאָה״ ״וְנִטְמָאָה״. וַעֲדַיִין תִּיבְּעֵי: ״נִטְמָאָה״ ״נִטְמָאָה״ קָאָמַר, אוֹ ״נִטְמָאָה״ ״וְנִטְמָאָה״ קָאָמַר? תָּא שְׁמַע מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא, רַבִּי אוֹמֵר: שְׁנֵי פְּעָמִים הָאֲמוּרִין בַּפָּרָשָׁה ״וְנִטְמָאָה״ ״וְנִטְמָאָה״ — אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל. מִכְּלָל דְּרַבִּי עֲקִיבָא וָוֵי קָדָרֵישׁ. הִלְכָּךְ לְרַבִּי עֲקִיבָא שִׁיתָּא קְרָאֵי כְּתִיבִי: חַד לְצַוָּאָה דִּידַהּ, וְחַד לְצַוָּאָה דִּידֵיהּ. חַד לַעֲשִׂיָּיה דִּידַהּ, וְחַד לַעֲשִׂיָּיה דִּידֵיהּ. חַד לִידִיעָה דִּידַהּ, וְחַד לִידִיעָה דִּידֵיהּ. וְרַבִּי, תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבִי: חַד — לְצַוָּאָה, וְחַד — לַעֲשִׂיָּיה, וְחַד — לִידִיעָה. וְרַבִּי, כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ כָּךְ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתַנְיָא: ״לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ״, בִּטְנוֹ וִירֵיכוֹ שֶׁל בּוֹעֵל. אַתָּה אוֹמֵר בִּטְנוֹ וִירֵיכוֹ שֶׁל בּוֹעֵל, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִּטְנָהּ וִירֵיכָהּ שֶׁל נִבְעֶלֶת? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ״, הֲרֵי בִּטְנָהּ וִירֵיכָהּ שֶׁל נִבְעֶלֶת אָמוּר, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ״ — בִּטְנוֹ וִירֵיכוֹ שֶׁל בּוֹעֵל. וְאִידַּךְ, הַהוּא דְּמוֹדַע לַהּ כֹּהֵן דְּבֶטֶן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר יָרֵךְ, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הַמַּיִם הַמָּרִים. וְאִידַּךְ: אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא ״בִּטְנָהּ וִירֵכָהּ״, מַאי ״בֶּטֶן״ וְ״יָרֵךְ״? שְׁמַע מִינַּהּ לְבוֹעֵל. וְאֵימָא (כולי) [כּוּלֵּיהּ] לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? אִם כֵּן, לִכְתּוֹב ״בִּטְנוֹ״ וִ״ירֵכוֹ״. מַאי ״בֶּטֶן״ וְ״יָרֵךְ״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כָּךְ הָיָה דּוֹרֵשׁ זְכַרְיָה כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הָאֲמוּרִין בַּפָּרָשָׁה ״אִם נִטְמְאָה״, ״נִטְמָאָה״, ״וְנִטְמָאָה״, לָמָּה? אֶחָד לַבַּעַל, וְאֶחָד לַבּוֹעֵל, וְאֶחָד לִתְרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, קַל וָחוֹמֶר: וּמָה גְּרוּשָׁה שֶׁמּוּתֶּרֶת לִתְרוּמָה — אֲסוּרָה לִכְהוּנָּה, זוֹ שֶׁאֲסוּרָה בִּתְרוּמָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁאֲסוּרָה לִכְהוּנָּה? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִיא נִטְמָאָה״, ״וְהִיא לֹא נִטְמָאָה״ — אִם נִטְמְאָה לָמָּה שׁוֹתָה? אִם לֹא נִטְמְאָה לָמָּה מַשְׁקָהּ? מַגִּיד לְךָ הַכָּתוּב שֶׁהַסָּפֵק אֲסוּרָה. מִכָּאן אַתָּה דָּן לְשֶׁרֶץ: וּמָה סוֹטָה, שֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהּ שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְאוֹנֶס כְּרָצוֹן — עָשָׂה בָּהּ סָפֵק כְּוַדַּאי, שֶׁרֶץ, שֶׁעָשָׂה בּוֹ שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְאוֹנֶס כְּרָצוֹן — אֵינוֹ דִּין שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ סָפֵק

גמ' דאי אית ביה עון - שבא עליה לאחר שנסתרה: בזמן שהאיש מנוקה מעון - שלא בא עליה משנאסרה עליו האשה ההיא תשא עונה שיבדקוה המים: אלא לבועל ליתני - כך בודקין את הבועל בהדיא כדתני סיפא בהדיא כך אסורה לבועל ולא תנא כך אסורה לו: באו ובאו קאמר - מרבויא דוי"ו או ובאו ובאו הכפולים בפרשה דריש: שנאמר נטמאה ונטמאה - ש"מ רבי עקיבא וו"י דריש: ועדיין - בהא גופא מיבעיא לי נטמאה ונטמאה דריש מרבויא וו"י או חד נטמאה וחד ונטמאה קדריש: שיתא קראי - שלשה ובאו כתובים שם ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן להודיע לנו דבטן והדר ירך שלא להוציא לעז כדאמרי' בפ"ק (לעיל סוטה ט:) וחד והשקה את האשה את מי המרים המאררים ובאו בה המים וגו' לצואה שהקב"ה גוזר שיבואו בה המים למרים וחד לעשייה והשקה את המים והיתה אם נטמאה וגו' לעשייה כאן הודיע הכתוב את ישראל דמבטיח להן שיבדקוה המים ובכולם כתיב וו"י יתירי הרי שית: דידיה - דבועל: דידה - דאשה ידיעה וצוואה ועשייה כדפרישית: ורבי - דלא דריש וו"י תלתא קראי הוא דכתיבי וכולהו לדידה ידיעה ועשייה וצוואה: שלא להוציא לעז - משום דהוא אמר לה בקללה ברישא את יריכך נופלת וגו' וסוף המים לבדוק כדרך כניסתן דכתיב וצבתה בטנה והדר ונפלה יריכה לכך הוצרך להודיע תחילה שהמים כדרך כניסתן יבדקוה: ואימא כוליה להכי הוא דאתא - לבועל להודיע דבטן לקה ברישא מנלן: מאי בטן וירך - סתם הכא והכא דריש ליה: שלשה פעמים - וקינא את אשתו והיא נטמאה והיתה אם נטמאה תחת אישה ונטמאה: ואחד לתרומה - שאפילו היא בת כהן ובעלה כהן נפסלה מן התרומה: קל וחומר - אינו צריך להביא מן המקרא לפוסלה מן הכהונה מלינשא לכהן דמקל וחומר אתי: מה גרושה - בת כהן שנתגרשה מישראל וזרע אין לה שמותרת בתרומה כדכתיב מלחם אביה תאכל (ויקרא כב) פסולה לכהונה: זו שפסולה מתרומה - מרבויא דנטמאה כדקאמרת אינו דין שפסולה לכהונה ולקמן פריך והא לא איירי רבי עקיבא בפסול כהונה כלל דלא אצרכה קרא ומאי קאמר ליה רבי ישמעאל: מה ת"ל והיא נטמאה כו' - גרסינן ולא גרס א"כ דמילתא באנפי נפשה היא ולא נטמאה יתירא קמיבעיא ליה דהא דרשינן ולאו רבי ישמעאל לחודיה קאמר לה אלא סתמא היא וקראי דעניינא קדריש ואזיל: מה תלמוד לומר וקנא את אשתו והיא נטמאה - דמשמע דודאי נטמאה ומה תלמוד לומר או עבר עליו וגו' והיא לא נטמאה אי פשיטא ליה דנטמאה למה שותה ואי פשיטא דלא נטמאה למה משקה: מגיד לך הכתוב שעל הספק אסורה - והכי קאמר קרא אשה זו שמא נטמאה ושמא לא נטמאה וקאמר לך דישקנה לברר הספיקא ואי לא משקה לה אסורה: ומכאן אתה - למד ק"ו לשרץ ספק נגע בטהרות ספק לא נגע דמחזקינן לה בטומאה מספק: סוטה לא עשה בה כו' - דכתיב והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת והוא הדין לשוגג אשתו ואשת איש עמו בבית ונתכוון לאשתו ונזדמנה לו זו ואף היא שגגה כסבורה שהוא בעלה:

ההוא דמודע לה כהן - פירוש הכהן צריך להודיע שלא להוציא לעז וכיון דגלי לן קרא דהוא נבדק כמותה וכתיב בה צואה ידיעה ועשייה לא צריך למכתב תו ביה: זו שאסורה בתרומה אינה דין שאסורה לכהונה - וליכא למימר בת ישראל יוכיח שאסורה בתרומה ומותרת לכהונה דה"פ ומה גרושה שמותרת לתרומה אסורה לכהונה ע"י מעשה שנעשה בה דהיינו גירושין זו וכו' אינו דין שאסורה לכהונה ע"י זנות שנעשה בה אבל בת ישראל מה שפסולה בתרומה אינו ע"י מעשה ועוד אם תנשא בת ישראל לכהן תהא מותרת לתרומה מה שאין כן באלו שאין להם היתר לעולם בספרי מתני הכי ומה גרושה קלה שמותרת לחזור למגרשה בישראל פסולה מן הכהונה סוטה חמורה דין הוא שפסולה מן הכהונה: מה ת"ל היא נטמאה וכו' - כגירסת רש"י וכך סיומא ללמדך שלעולם אין משקין אלא על הספק וא"ת וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא יש לומר הכתוב אוסרה קודם שתיה כאילו היא ודאי ואע"ג דליכא מלקות כדמוכח בפ"ק דיבמות (דף יא:) מיהו לאו הבא מכלל עשה איכא ואפי' אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עליה כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות כגון ספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהוא שומן אע"ג דצריך כפרה וסליחה מיהו לא חמיר כחייבי עשה: אינו דין שעשה בו ספק כודאי - ליכא למיפרך נזיר ועושה פסח יוכיחו שעשה בהן אונס כרצון דנפקא לן מכי ימות מת עליו בפתע פתאום בספרי ובפרק ב' דכריתות (דף ט.) ואפ"ה לא עשה בהן ספק טומאת התהום כודאי לפי שטומאת התהום הלכה הוא ולא סתרינן ק"ו מהלכה וה"ה דאין להוכיח משם דהכי אמר בהוכחה אף אני אביא זה והלא אין ללמוד הימנו אבל הא איכא למתמה אמאי לא פרכינן מה לסוטה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה כדפרכינן לעיל בריש פ"ק (סוטה דף ב:) ואין לומר משום דלעיל מיירי בטומאה דבתר קינוי וסתירה דמהימן עד א' התם ודאי איכא רגלים אבל הכא ילפינן מסתירה דבתר קנויא גרידא דליכא למיפרך שכן קינא לה דקנויא לא חשיב רגלים בלא סתירה דהא בריש מסכת נדה (דף ב:) דמייתי התם מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גביו בין ברה"ר בין ברה"י טמא ר"ש אומר ברה"ר טהור ברה"י תולין ושניהם לא למדוה אלא מסוטה רבנן סברי כסוטה מה סוטה ספק הוא ועשאוה כודאי אף כו' ופריך אי מסוטה נימא מה סוטה ברה"י טמא ודאי הכא נמי טמא ודאי הכי השתא התם יש רגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה הכא מאי רגלים לדבר איכא אלמא אע"ג דמסתירה דבתר קנויא יליף כי הכא פריך והכא אמאי לא פריך הכי ויש לומר דסתירה על ידי קנויא בסוטה הוי כספק מגע שרץ שהרי בלא קנויא לא היה שום ספק בסתירה גרידא דלא נחשדו על העריות הלכך הקנויא גורם הספק וה"פ במס' נדה התם גבי סוטה וספק שרץ הרי ריעותא דהיינו השרץ והבועל קמן אצל הטהרות והאשה אבל גבי מקוה קודם טבילה לא ראינו שום ריעותא דאיכא לספוקי על ידה ולעיל בפ"ק קודם העדאת עדים לא הואי שום ריעותא:

סוטה כח.

Navigate the library