Sotah 9b · Talmud

וְכֵן מָצִינוּ בְּנָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ — מַה שֶּׁבִּיקֵּשׁ לֹא נָתְנוּ לוֹ, וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ נְטָלוּהוּ מִמֶּנּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֵא מֶלֶךְ עַל כׇּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְעַכְשָׁיו ״אָרוּר הוּא מִכׇּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה״. אֲנִי אָמַרְתִּי יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, עַכְשָׁיו — ״עַל גְּחוֹנוֹ יֵלֵךְ״. אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֵא מַאֲכָלוֹ מַאֲכַל אָדָם, עַכְשָׁיו — ״עָפָר יֹאכַל״. הוּא אָמַר אֶהֱרוֹג אֶת אָדָם וְאֶשָּׂא אֶת חַוָּה, עַכְשָׁיו — ״אֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ״. וְכֵן מָצִינוּ בְּקַיִן וְקֹרַח וּבִלְעָם וְדוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל וְגֵחֲזִי וְאַבְשָׁלוֹם וַאֲדוֹנִיָּהוּ וְעוּזִּיָּהוּ וְהָמָן — שֶׁנָּתְנוּ עֵינֵיהֶם בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לָהֶם. מַה שֶּׁבִּיקְּשׁוּ — לֹא נִיתַּן לָהֶם, וּמַה שֶּׁבְּיָדָם — נְטָלוּהוּ מֵהֶם. בַּיָּרֵךְ הִתְחִילָּה בַּעֲבֵירָה וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״בְּתֵת ה׳ אֶת יְרֵכֵךְ נוֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה״ — וְהָכְתִיב: ״וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ״? אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי לָיֵיט — לָיֵיט תְּחִילָּה יָרֵךְ, וַהֲדַר בֶּטֶן לָיֵיט, וּמַיָּא כִּי בָּדְקִי — כִּי אוֹרְחַיְיהוּ בָּדְקִי, בֶּטֶן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר יָרֵךְ. בִּקְלָלָה נָמֵי כְּתִיב: ״לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ״! הָהוּא דְּמוֹדַע לַהּ כֹּהֵן דְּבֶטֶן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר יָרֵךְ, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל מַיִם הַמָּרִים. מַתְנִי׳ שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו — לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו״. אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִּשְׂעָרוֹ — לְפִיכָךְ נִתְלָה בִּשְׂעָרוֹ. וּלְפִי שֶׁבָּא עַל עֶשֶׂר פִּלַגְשֵׁי אָבִיו — לְפִיכָךְ נִתְּנוּ בּוֹ עֶשֶׂר לוֹנְבִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נוֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב״. וּלְפִי שֶׁגָּנַב שָׁלֹשׁ גְּנֵבוֹת: לֵב אָבִיו, וְלֵב בֵּית דִּין, וְלֵב יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל״ — לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם״. וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה: מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמֹשֶׁה שָׁעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק״ — לְפִיכָךְ נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה יָמִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם״. יוֹסֵף זָכָה לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו, וְאֵין בְּאֶחָיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים״. מִי לָנוּ גָּדוֹל מִיּוֹסֵף, שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא מֹשֶׁה. מֹשֶׁה זָכָה בְּעַצְמוֹת יוֹסֵף, וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ״ — מִי גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״. לֹא עַל מֹשֶׁה בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא עַל כׇּל הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה׳ יַאַסְפֶךָ״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁמְשׁוֹן בְּעֵינָיו מָרַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי״ — לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו״. אִינִי? וְהָכְתִיב: ״וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה׳ הִיא״. כִּי אֲזַל מִיהָא — בָּתַר יַשְׁרוּתֵיהּ אֲזַל. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: תְּחִילַּת קִלְקוּלוֹ בְּעַזָּה, לְפִיכָךְ לָקָה בְּעַזָּה. תְּחִילַּת קִלְקוּלוֹ בְּעַזָּה, דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וְגוֹ׳״, לְפִיכָךְ לָקָה בְּעַזָּה דִּכְתִיב: ״וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָהּ״. וְהָכְתִיב: ״וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה״? תְּחִלַּת קִלְקוּלוֹ מִיהָא בְּעַזָּה הֲוָה. ״וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה״. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אִילְמָלֵא לֹא נִקְרָא שְׁמָהּ ״דְּלִילָה״ — רְאוּיָה הָיְתָה שֶׁתִּקָּרֵא דְּלִילָה: דִּילְדְּלָה אֶת כֹּחוֹ, דִּילְדְּלָה אֶת לִבּוֹ, דִּילְדְּלָה אֶת מַעֲשָׂיו. דִּילְדְּלָה אֶת כֹּחוֹ — דִּכְתִיב: ״וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו״. דִּילְדְּלָה אֶת לִבּוֹ — דִּכְתִיב: ״וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כׇּל לִבּוֹ״. דִּילְדְּלָה אֶת מַעֲשָׂיו — דְּאִיסְתַּלַּק שְׁכִינָה מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה׳ סָר מֵעָלָיו״. ״וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כׇּל לִבּוֹ״. מְנָא יָדְעָה? אָמַר רַבִּי חָנִין אָמַר רַב: נִיכָּרִין דִּבְרֵי אֱמֶת. אַבָּיֵי אָמַר: יָדְעָה בּוֹ בְּאוֹתוֹ צַדִּיק דְּלָא מַפֵּיק שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. כֵּיוָן דַּאֲמַר ״נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי״, אֲמַרָה: הַשְׁתָּא וַדַּאי קוּשְׁטָא קָאָמַר. ״וַיְהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כׇּל הַיָּמִים וַתְּאַלְצֵהוּ״. מַאי ״וַתְּאַלְצֵהוּ״? אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: בִּשְׁעַת גְּמַר בִּיאָה נִשְׁמְטָה מִתַּחְתָּיו. ״וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כׇּל טָמֵא״. מַאי ״כׇּל טָמֵא״? וְתוּ: עַד הַשְׁתָּא דְּבָרִים טְמֵאִים קָאָכְלָה?! אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: דְּבָרִים הָאֲסוּרִים בְּנָזִיר. ״וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: הוּא אִיוָּה לְדָבָר טָמֵא — לְפִיכָךְ נִתְלוּ חַיָּיו בְּדָבָר טָמֵא. ״וַתָּחֵל רוּחַ ה׳ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: חָלְתָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ, דִּכְתִיב: ״יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ״. ״לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג. כְּתִיב הָכָא: ״לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן״, וּכְתִיב הָתָם: ״פַּעֲמֹן וְרִמֹּן״. ״בֵּין צׇרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאוֹל״, אָמַר רַבִּי אַסִּי: צׇרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים הָיוּ, וַעֲקָרָן שִׁמְשׁוֹן וּטְחָנָן זֶה בָּזֶה. ״וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל״, אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא:

נחש הקדמוני - נתן עיניו בחוה ובא עליה והיינו דכתיב (בראשית ג׳:י״ג) הנחש השיאני לשון תשמיש ונשואין הוא: נטלו הימנו - קומה זקופה: יהא מלך - שלכך עשאו ערום מכל: אני אמרתי יהלך בקומה זקופה - מקללתו אתה למד וכן כל אלה אתה למד מקללתן: קין - נתן עיניו בתאומה יתירה שנולדה עם הבל ששתי תאומות נולדו עמו והיינו דכתיב (בראשית ד׳:ב׳) את אחיו את הבל שני אתים שני ריבויים: קרח - על הכהונה ונבלע: בלעם - בממונו של בלק לקלל את ישראל ונהרג במדין שהלך ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שנפלו מישראל בעצתו: דואג - אביר הרועים וגדול שבתלמידים היה ונתקנא בדוד שראהו נבון דבר ואיש תואר ומראה פנים בהלכה כדכתיב (שמואל א ט״ז:י״ח) הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי וגו' ואמר באגדה דחלק (דף צג:) דכל הפסוק הזה דואג אמרו בלשון הרע: ואחיתופל - נתן עיניו במלוכה כדאמר בחלק (דף קא:) ראה אש יוצא מאמתו וכסבור שעתיד למלוך. ומה שבידו נטלו הימנו לא יחצו ימיהם: גחזי - בממונו של נעמן ונצטרע: ואדוניה - באבישג ונהרג: ועוזיה - בכהונה והצרעת זרחה על מצחו (דברי הימים ב כ״ו:י״ט): כי לייט כו' - וקללה היא תחלת הפורענות: מיהו כי בדקי מיא כי אורחייהו בדקי - שבמעיים נכנסו תחילה ומקלקלות אותן ואח"כ נופלות לירך: שלא להוציא לעז - שיאמרו לא עשו כסדר האלה ואין פורענות זו על ידן: מתני' שמשון הלך אחר עיניו - כדיליף לקמן: על עשר פלגשי אביו - כדכתיב בספר שמואל (ב טו) ויעזוב עשר נשים פלגשים לשמור הבית: לונביות - חניתות: לב אביו ולב ב"ד - דכתיב (שם) אלכה נא ואשלמה את נדרי וגו' וכתיב את אבשלום הלכו מאתים איש קרואים והולכים לתומם ואמרינן בסוטה דירושלמי קרואים מדוד שעל ידי מצות דוד הלכו עמו אמר לו כתוב לי שילכו עמי אותן שנים שאבחר וכתב לו והיה מראה חותמו של דוד לשנים והולכים אחריו וכן לשנים אחרים עד שכינס מאתים וכולן ראשי סנהדראות הרי לב אביו ולב ב"ד ולב אנשי ישראל דכתיב בקרב איש להשתחוות וגו' וכתיב מי ישימני שופט בארץ וכתיב ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל: ואין באחיו גדול ממנו - שהיה מלך הרי מדה שמדד שנקבר אביו בגדולים ובו במדה מדדו לו שנקבר הוא בגדולים: מי לנו - לענין כבוד קבורה לקבר בגדולים גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהוא גדול מישראל ואין בישראל גדול ממנו הרי שבמדה שמדד לקבור את יוסף ע"י גדול בה מדדו לו שאין גדול בכבודו קבור ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה: גמ' בעיניו מרד - ע"י עיניו מרד בבוראו: כי מה' הוא - שחשק באותה אשה כדי להתגרות בפלשתים: והכתיב וירד שמשון תמנתה - וירא שם אשה מבנות פלשתים ותיטב בעיני שמשון ומעשה של זו שבתמנת קודם למעשה של זו שבעזה: תחילת קלקולו מיהא בעזה הוה - דההיא דתמנת לאו קילקול הוא כולי האי שלקחה לו לאשה ולא בא עליה בזנות: שדילדלה - עקרה כמו אבני הר שנדלדלו: מנא ידעה - הלא כמה כזבים אמר לה קודם לכן ומצאתו שקרן: נכרין דברי אמת - מתקבלין ומיושבין ודבורים על אופניהם ראתה שערו גדול ולא היה שותה יין והבינה שהדברים האחרונים שאמר לה שבדבר הזה היה כחו גדול אמת הן: ותאלצהו - לשון דוחק ומצוקה: בשעת גמר ביאה - תאות האדם מרובה: דברים האסורים לנזיר - משרת ענבים כגון נזיר ששרה ענבים במים ויש בהם טעם יין דלא נפקא מכל אשר יעשה מגפן היין (במדבר ו׳:ד׳): מכתש - מקום קביעות השן: איוה לדבר טמא - לישא בת אל נכר: בדבר טמא - לחי החמור שאלמלא הוא היה מת בצמא: רוח ה' - רוח נבואה ששרתה על יעקב: מקשקשת לפניו - ללוותו באשר הולך:

מרים המתינה למשה שעה אחת - לאו דוקא נקט שעה אלא שליש שעה או רביע דקתני בתוספתא מדה טובה מרובה ממדת פורענות על אחת חמש מאות אבל קשיא לרבי והא במרגלים נפרע מהם יום לשנה יום לשנה אם כן היתה מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים ועוד בפ"ק דחגיגה (דף ה:) דדרש רבי יוחנן אותי יום יום ידרושון שכל העוסק בתורה אפילו יום אחד כאילו עוסק כל השנה כולה וכן במדת פורענות כתיב (במדבר י״ד:ל״ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ מ' יום וגו' אלמא דכי הדדי נינהו:

סוטה ט:

Navigate the library