Sotah 48a · Talmud

וַאֲנַן קָא יָהֲבִינַן לְכֹהֲנִים. וְלוֹדֵי אַשְּׁאָר מַעַשְׂרוֹת? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל בַּיִת שֶׁאֵין מִתְוַדֶּה עַל מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן — שׁוּב אֵין מִתְוַדֶּה עַל שְׁאָר מַעַשְׂרוֹת. מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבָּיֵי: הוֹאִיל וּפָתַח בּוֹ הַכָּתוּב תְּחִילָּה. מִכְלָל דְּאַפְרוֹשֵׁי הֲווֹ מַפְרְשִׁי? וְהָא תַּנְיָא: אַף הוּא בִּיטֵּל אֶת הַוִּידּוּי, וְגָזַר עַל הַדְּמַאי. לְפִי שֶׁשָּׁלַח בְּכׇל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְרָאָה שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין אֶלָּא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה בִּלְבַד, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי — מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָן אֵין מְעַשְּׂרִין. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, בּוֹאוּ וְאוֹמַר לָכֶם: כְּשֵׁם שֶׁתְּרוּמָה גְּדוֹלָה יֵשׁ בָּהּ עֲוֹן מִיתָה — כָּךְ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְטֶבֶל יֵשׁ בָּהֶן עֲוֹן מִיתָה. עָמַד וְהִתְקִין לָהֶם: הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מֵעַם הָאָרֶץ — מַפְרִישׁ מֵהֶן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן — מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָהּ לְכֹהֵן, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי עוֹלֶה וְאוֹכְלוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעְשַׂר עָנִי — הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה! תַּרְתֵּי תַּקֵּן: בִּיטֵּל וִידּוּי דַּחֲבֵירִים, וְגָזַר עַל דְּמַאי שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאַף הוּא בִּיטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִים. מַאי מְעוֹרְרִים? אָמַר רַחֲבָה: בְּכׇל יוֹם וָיוֹם שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים לְוִיִּם עַל דּוּכָן וְאוֹמְרִים ״עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה׳״, אָמַר לָהֶן: וְכִי יֵשׁ שֵׁינָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל״! אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וְאוּמּוֹת הָעוֹלָם בְּנַחַת וְשַׁלְוָה, לְכָךְ נֶאֱמַר ״עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה׳״. וְאֶת הַנּוֹקְפִים. מַאי ״נוֹקְפִים״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שֶׁהָיוּ מְסָרְטִין לָעֵגֶל בֵּין קַרְנָיו, כְּדֵי שֶׁיִּפּוֹל דָּם בְּעֵינָיו. אֲתָא אִיהוּ בַּטֵּיל, מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כִּי מוּמָא. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: שֶׁהָיוּ חוֹבְטִין אוֹתוֹ בְּמַקְלוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לָהֶם: עַד מָתַי אַתֶּם מַאֲכִילִין נְבֵילוֹת לַמִּזְבֵּחַ! נְבֵילוֹת?! הָא שָׁחֵיט לְהוּ! אֶלָּא טְרֵיפוֹת — שֶׁמָּא נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ. עָמַד וְהִתְקִין לָהֶם טַבָּעוֹת בַּקַּרְקַע. עַד יָמָיו הָיָה פַּטִּישׁ מַכֶּה בִּירוּשָׁלַיִם. בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. כׇּל יָמָיו לֹא הָיָה אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי. כְּדַאֲמַרַן. מַתְנִי׳ מִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין — בָּטַל הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּשְׁתָּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן וְגוֹ׳״. מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים — בָּטְלוּ אוּרִים וְתוּמִּים. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ — בָּטַל הַשָּׁמִיר וְנוֹפֶת צוּפִים, וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹשִׁיעָה ה׳ כִּי גָמַר חָסִיד וְגוֹ׳״. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה, וְלֹא יָרַד הַטַּל לִבְרָכָה, וְנִיטַּל טַעַם הַפֵּירוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף נִיטַּל שׁוֹמֶן הַפֵּירוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַטׇּהֳרָה נָטְלָה אֶת הַטַּעַם וְאֶת הָרֵיחַ, הַמַּעַשְׂרוֹת נָטְלוּ אֶת שׁוֹמֶן הַדָּגָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַזְּנוּת וְהַכְּשָׁפִים כִּילוּ אֶת הַכֹּל. גְּמָ׳ וּמִמַּאי דְּמִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִי כְּתִיב? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, דְּאָמַר קְרָא: ״זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם״. אָמַר רַב: אוּדְנָא דְּשָׁמְעָא זִמְרָא — תִּעֲקַר. אָמַר רָבָא: זִמְרָא בְּבֵיתָא — חוּרְבָּא בְּסִיפָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן חֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָה עֵרָה״. מַאי ״כִּי אַרְזָה עֵרָה״? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בַּיִת הַמְסוּבָּךְ בַּאֲרָזִים עִיר הוּא! אֶלָּא: אֲפִילּוּ בַּיִת הַמְסוּבָּךְ בַּאֲרָזִים מִתְרוֹעֵעַ. אָמַר רַב אָשֵׁי: שְׁמַע מִינַּהּ כִּי מַתְחֵיל חוּרְבָּא — בְּסִיפָּא מַתְחֵיל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֹרֶב בַּסַּף״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר״. אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: לְדִידִי חֲזֵי לִי וּמְנַגַּח כִּי תוֹרָא. אָמַר רַב הוּנָא: זִמְרָא דְּנַגָּדֵי וּדְבַקָּרֵי — שְׁרֵי. דְּגַרְדָּאֵי — אֲסִיר. רַב הוּנָא בַּטֵּיל זִמְרָא, קָם מְאָה אֲווֹזֵי בְּזוּזָא וּמְאָה סָאֵה חִיטֵּי בְּזוּזָא וְלָא אִיבְּעִי. אֲתָא רַב חִסְדָּא זַלְזֵיל בֵּיהּ, אִיבְּעַאי אֲווֹזָא בְּזוּזָא וְלָא אִשְׁתְּכַח. אָמַר רַב יוֹסֵף: זָמְרִי גַּבְרֵי וְעׇנְיָ[ין] נְשֵׁי — פְּרִיצוּתָא. (זָמְרִי) [זָמְרָן] נְשֵׁי וְעָנַיִ[ין] גַּבְרֵי — כְּאֵשׁ בִּנְעוֹרֶת. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְבַטּוֹלֵי הָא מִקַּמֵּי הָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַשּׁוֹתֶה בְּאַרְבָּעָה מִינֵי זֶמֶר, מֵבִיא חָמֵשׁ פּוּרְעָנִיּוֹת לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל ה׳ לֹא יַבִּיטוּ״, מָה כְּתִיב אַחֲרָיו: ״לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת״ — שֶׁגּוֹרְמִין גָּלוּת לָעוֹלָם, ״וּכְבוֹדוֹ מֵתֵי רָעָב״ — שֶׁמְּבִיאִין רָעָב לְעוֹלָם, ״וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא״ — שֶׁגּוֹרְמִין לַתּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִלּוֹמְדֶיהָ, ״וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ״ — שֶׁגּוֹרְמִין שִׁפְלוּת לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאֵין ״אִישׁ״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה״, ״וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה״ — שֶׁגּוֹרְמִין שִׁפְלוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וּמָה כְּתִיב אַחֲרָיו — ״לָכֵן

ואנן יהבי ליה לכהנים - דקנסינהו עזרא כדאמרי' ביבמות (דף פו:) וכיון דאינן נותנין כתקנן אין יכולין לומר וגם נתתיו ללוי ככל מצותך: תחילה - ונתת ללוי זה מעשר ראשון לגר זה מעשר עני בשעריך זה מעשר שני דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז): אף הוא - יוחנן כהן גדול: טבל ותרומת מעשר עון מיתה - באלו הן הנשרפין (סנהדרין פג.) ילפי' לה וכשאתם לוקחין מעם הארץ והם לא הפרישו אלא תרומה עודנו טבל למעשרות ואתם נענשים מיתה: מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן - מפריש כל המעשרות ממנה להוציא מידי טבל ואחר כך מפריש מתוך מעשר ראשון תרומת מעשר מה שעל הלוי להפריש ונותנו לכהן משום דאית ביה עון מיתה אחמור עלייהו שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן כשם שהוא מעכב אצלו מעשר ראשון ומעשר עני ואומר המוציא מחבירו עליו הראיה גזירה דלמא כי משהי ליה גביה אכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרים לזרים ואין בהן אלא גזל כהן הלכך המוציא מחבירו עליו הראיה אלמא אפרושי נמי לא הוו מפרשי ואת אמרת לפי שאין נותנין אותו כתקנן הא אפרושי מפרשי ליה: תרתי תקון - לעולם העברת הודאות מעשר משום שאינם נותנין אותו ללוים הוא והא דתניא לפי ששלח כו' לאו אביטל את הוידוי קאי אלא אגזר על הדמאי קאי ותרתי תקנות תקן ביטל וידוי של חברים אע"פ שמפרישין אותו לפי שאין נותנין אותו כתקונו וגזר על הדמאי על לוקח מעם הארץ לפי ששלח כו': מסרטין - כשהיו רוצין להפילו לארץ לשוחטו: שיפול דם בעיניו - ואינו רואה ואינו מתחזק כל כך על רגליו ונוקפין לשון ונקף סבכי היער (ישעיהו י): חובטין - להפילו לארץ ונוקפין לשון חבטה ומכה כדאמרי' אין אדם מנקף אפי' אצבעו דם ניקוף מרצה כדם עולה (חולין דף ז:): טבעות - להכניס צואר בהמה לתוכו: כדאמרינן - שתיקן שיהו כל הלוקחין מפרישין ולא היה אדם צריך לישאל לחבירו חבר שלקח מעם הארץ הפרשת דמאי: מתני' בשיר לא ישתו יין - ובגמ' מפרש מנא לן דמשבטלה סנהדרין הוא: נביאים הראשונים - בגמרא מפרש: נופת צופים - מפרש בגמ': אנשי אמנה - בוטחים בהקב"ה וסומכין עליו לעשות טוב ואין דואגין לחסרון: גמ' אמר רב יוסף - הכי קאמר וכי בית המסובך בארזים עיר הוא שלא יהא נוח ליחרב: מתרועע - לשון ערה כמו ערו ערו (תהלים קלז): בסיפא מתחיל - מאיסקופת הבית ופתחיו מתחיל: ושאיה - לשון בית השאה מאין יושב ומתוך כך שעירים מרקדים שם ומנגחין וכותתין את שעריו: זמרי דנגדי - מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם: ודבקרי - שמזמרין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר דערב עליהם: דגרדאי - אינו אלא לשחוק: בטל זמרא - גזר על דורו שלא יזמרו בביתם ובבית משתאות: ולא איבעי - ולא היו רוצים לקנותם בכך: זלזל בה - ולא הקפיד למחות בידם: כאש בנעורת - לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים וקול באשה ערוה כדכתיב השמיעני את קולך (שיר השירים ב׳:י״ד) ומבעיר את יצרו כאש בנעורת אבל זמרי גברי ועניין נשי קצת פריצות יש דקול באשה ערוה אבל אינו מבעיר יצרו כל כך שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים: לבטולי האי מקמי האי - אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת: צחה צמא - צמא (שמות יז) מתרגם צחותא:

סוטה מח.

Navigate the library