Sotah 41a · Talmud

״וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם״! אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּעֶזְרַת נָשִׁים. וְקוֹרֵא ״אַחֲרֵי מוֹת״ וְ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר״. ורְמִינְהִי: מְדַלְּגִין בְּנָבִיא וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה! אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בִּכְדֵי שֶׁיִּפְסוֹק הַתּוּרְגְּמָן, כָּאן — בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַתּוּרְגְּמָן. וְהָא עֲלַהּ קָתָנֵי: מְדַלְּגִין בְּנָבִיא וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה. וְעַד כַּמָּה מְדַלְּגִין — עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַתּוּרְגְּמָן. מִכְלָל דְּבַתּוֹרָה כְּלָל כְּלָל לָא! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּעִנְיָן אֶחָד, כָּאן בִּשְׁנֵי עִנְיָינִין. וְהָתַנְיָא: מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה בְּעִנְיָן אֶחָד, וּבְנָבִיא בִּשְׁנֵי עִנְיָינִין. וְכָאן וְכָאן בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַתּוּרְגְּמָן. וְאֵין מְדַלְּגִין מִנָּבִיא לְנָבִיא. וּבְנָבִיא שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מְדַלְּגִין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְדַלֵּג מִסּוֹף הַסֵּפֶר לִתְחִילָּתוֹ. וְגוֹלֵל אֶת הַתּוֹרָה וּמַנִּיחָהּ בְּחֵיקוֹ כּוּ׳. וְכׇל כָּךְ לָמָּה — שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל סֵפֶר תּוֹרָה. ״וּבֶעָשׂוֹר שֶׁבְּחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים קוֹרֵא עַל פֶּה״. וְלִיכְרְכֵיהּ לְסֵפֶר וְלִיקְרֵי! אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְפִי שֶׁאֵין גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בַּצִּבּוּר. וְלַיְתֵי סֵפֶר תּוֹרָה אַחֲרִינָא וְלִיקְרֵי! רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר: מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין מְבָרְכִין בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה. וּמִי חָיְישִׁינַן לִפְגָמָא? וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא: רֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מֵבִיא שָׁלֹשׁ תּוֹרוֹת וְקוֹרֵא: אַחַת מֵעִנְיָינוֹ שֶׁל יוֹם, וְאַחַת שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְאַחַת בְּשֶׁל חֲנוּכָּה! תְּלָתָא גַּבְרֵי בִּתְלָתָא סִיפְרֵי — לֵיכָּא פְּגָמָא, חַד גַּבְרָא בִּתְרֵי סִיפְרֵי — אִיכָּא פְּגָמָא. וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמֹנֶה בְּרָכוֹת כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: [מְבָרְכִין] עַל הַתּוֹרָה כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל הַהוֹדָאָה, וְעַל מְחִילַת עָוֹן — כְּתִיקְנָן. עַל הַמִּקְדָּשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הַכֹּהֲנִים בִּפְנֵי עַצְמָן, עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְהַשְּׁאָר תְּפִלָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: הַשְּׁאָר תְּפִלָּה תְּחִנָּה רִנָּה וּבַקָּשָׁה שֶׁעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לִיוּוֹשֵׁעַ. וְחוֹתֵם בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. מִכָּאן וְאֵילָךְ — כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מֵבִיא סֵפֶר תּוֹרָה מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ. וְכׇל כָּךְ לָמָּה — כְּדֵי לְהַרְאוֹת חָזוּתוֹ לְרַבִּים. מַתְנִי׳ פָּרָשַׁת הַמֶּלֶךְ כֵּיצַד? מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, בַּשְּׁמִינִי בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, עוֹשִׂין לוֹ בִּימָה שֶׁל עֵץ בָּעֲזָרָה וְהוּא יוֹשֵׁב עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד וְגוֹ׳״. חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל נוֹתְנָהּ לַמֶּלֶךְ. וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל, וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב. אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְ״לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נׇכְרִי״, זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּתְיָרֵא אַגְרִיפַּס, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה! וְקוֹרֵא מִתְּחִילַּת ״אֵלֶּה הַדְּבָרִים״, עַד ״שְׁמַע״, וּ״שְׁמַע״, ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ״, ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״, ״כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר״, וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ, וּבְרָכוֹת וּקְלָלוֹת, עַד שֶׁגּוֹמֵר כׇּל הַפָּרָשָׁה. בְּרָכוֹת שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מְבָרֵךְ אוֹתָן — הַמֶּלֶךְ מְבָרֵךְ אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁנּוֹתֵן שֶׁל רְגָלִים תַּחַת מְחִילַת הֶעָוֹן. גְּמָ׳ בַּשְּׁמִינִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֵימָא: בַּשְּׁמִינִית. וְכׇל הָנֵי לְמָה לִי? צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״מִקֵּץ״ — הֲוָה אָמֵינָא נִימְנוֹ מֵהַשְׁתָּא, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מִתְרְמֵי בִּשְׁמִיטָּה, כְּתַב רַחֲמָנָא ״שְׁמִטָּה״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״שְׁמִטָּה״ — הֲוָה אָמֵינָא בְּסוֹף שְׁמִיטָּה, כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּמֹעֵד״. וְאִי כְּתַב ״בְּמֹעֵד״ — הֲוָה אָמֵינָא מֵרֵישׁ שַׁתָּא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּחַג הַסֻּכּוֹת״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּחַג הַסֻּכּוֹת״ — הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ יוֹם טוֹב אַחֲרוֹן, כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּבוֹא כׇל יִשְׂרָאֵל״.

ויקרא כו' - בספר עזרא כתיב קתני מיהא לרבנן בעזרה היו קוראים: מתני' בכדי שלא יפסוק המתורגמן הוא - שפרשת שור או כשב קרובה לפרשת אחרי מות ולא גמר התורגמן לתרגם עד שזה רואה אך בעשור ומתחיל כשמפסיק זה: ועד כמה מדלגין - בנביא: כאן בענין אחד - מדלגין בתורה כגון מתני' דתרוייהו בעניינא דיה"כ נינהו הילכך מדלגין בכדי שלא יפסוק וברייתא דקתני דאפי' בכדי שלא יפסוק תורגמן אין מדלגין בשני ענינין שזה בענין יום הכפורים וזה בצו את אהרן או בפרשה אחרת שאין הלב שהוא נמשך אחר ענין אחד ממהר לצאת ממנו לשמוע ולהבין דברי ענין אחר הלכך תורה שהמצות תלויות בה ומשמיעין אותה לצבור ופסוק אחד שלא יבין בו הוא שוכחו ועובר עליו ואינו מקיימו ובאה חורבה על כך לכן אין מדלגין מענין לענין ואפילו אין התורגמן מפסיק אבל בנביא שפיר דמי: והתניא - בניחותא: ובנביא בשני ענינין - וכל שכן בענין אחד: ובנביא של שנים עשר מדלגין - מנבואה לחברתה דכוליה חד ספרא הוא: מסוף הספר לתחלתו - למפרע: וכל כך למה - לו לומר להם: שלא להוציא לעז - שלא יאמרו פרשה שהוא קורא על פה אינה כתובה בו וספר משובש הוא: משום פגמו - של ספר תורה ראשון שלא יאמרו מצא בו פסול: בעניינו של יום - פרשה של אותה שבת לפי סדר פרשיות התורה: ת"ר השאר תפלה - זו היא שיש ברכה אחת ובו תפלה תחנה רנה ובקשה שעמך כו': מכאן ואילך - לאחר שגמר כהן גדול לקרוא פרשה בברכותיה כל אחד מן הצבור מביא ספר תורה מביתו לעזרה דקסבר אין עירוב והוצאה ליום הכפורים אי נמי ירושלים דלתותיה נעולות בלילה ומערבין את כולה: להראות חזותו - של ס"ת ונויו דאמר מר (נזיר דף ב:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות בס"ת נאה בציצית נאה: מתני' בשמיני - בגמרא פריך בשמיני ס"ד הא אמרת במוצאי יו"ט הראשון ומשנינן אימא בשמינית במוצאי שביעית בסוכות שבתחילת שנה שמינית: בימה - אלמבר"א: שנאמר מקץ שבע שנים - בסוף שבע שנים ואותה קרייה על יד מלך היא כדתניא בספרי בפרשת המלך את משנה התורה הזאת אין קורין ביום הקהל אלא במשנה תורה: וקורא יושב - וקורא בישיבה: אגריפס המלך - מלך ישראל היה מזרעו של הורדוס והוא שנחרב בהמ"ק בימיו: זלגו עיניו דמעות - שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות: אחינו אתה - שאמו מישראל: וקורא מתחילת אלה הדברים עד שמע - שבואתחנן: ושמע והיה אם שמוע - ע"י דילוג ומשם מדלג לעשר תעשר ומשם מדלג וקורא כי תכלה לעשר וברכות וקללות ומשם חוזר למפרע וקורא אשימה עלי מלך שמע קבלת מלכות שמים והיה אם שמוע קבלת עול מצות כדאמר בפ' שני דברכות (דף יג.) וכן ברכות וקללות קבלת בריתות של תורה ומשמיע לרבים עשר תעשר כי תכלה לעשר מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים והפרשת תרומות ומעשרות ואע"פ שפרשת המלך מפסקת בין עשר לכי תכלה קורא את אלה יחד שלא להפסיק במעשרות ואח"כ קורא פרשת המלך ואי משום דיש כאן דילוג בתורה בכדי (שלא) יפסיק התורגמן אין למלך תורגמן ואין מתרגמין אחריו: ברכות שכ"ג מברך - ביוה"כ אחר מקרא פרשה כדאמרן (יומא סח.) מברך עליה שמונה ברכות: המלך מברך - אחר קריאתו: של רגלים - מקדש ישראל והזמנים מברך תחת ברכות של מחילת העון שביו"כ: גמ' צריכי - כל הסימנין הללו מקץ שנת השמיטה ובחג הסוכות ובמועד: נימנוהו מהשתא - משנת ארבעים והלאה שבערבות מואב נאמרה פרשה זו ואע"ג דלא מתרמי בשמיטה שלא מנו שמיטין עד לאחר. שבע שכיבשו ושבע שחילקו כדאמרי' (בקידושין) (דף מ:) [ערכין] (דף יב:): בסוף שמיטה - קודם ר"ה של שמינית דהא מקץ שבע בסוף שנה משמע: מריש שתא - שכולן נקראו מועד כדכתיב (ויקרא כ״ג:ד׳) אלה מועדי ה' וקחשיב נמי ר"ה:

כתב רחמנא בחג הסוכות - תימה השתא דכתיב בחג הסוכות במועד למה לי ועוד לא ליכתוב אלא מקץ שבע שנים שנת השמיטה בבא כל ישראל ליראות ואנא ידענא דלאו היינו מר"ה דאז אינם באים ליראות וי"ל אם כן הוה אמינא בחג המצות להכי איצטריך בחג הסוכות מיהו במועד לא הוה צריך ונראה דלהכי איצטריך משום דבבא כל ישראל ליראות משמע מאתחלתא דמועד ביום ראשון קמ"ל במועד דמשמע בתוך המועד ואהני בבא כל ישראל דמשמע מאתחלתא דמועד לא ביום ב' או ביום ג' אלא במוצאי יו"ט הראשון אבל פי' רש"י תמוה דפי' דמהאי טעמא ביום טוב ראשון לא דתיקון בימה אינה דוחה יו"ט כיון דגזירת הכתוב לקרות מאתחלתא דמועד יקראו בלא בימה מנלן דבימה מעכבת להכי מסתבר כדפי' ונראה דהיו בונין הבימה מעי"ט בנין של פרקים ובחולו של מועד לא היו עושין שום בנין אלא מקימין אותה ומחברין הפרקים יחד ואם לא בנו אותה מערב יו"ט נראה דבניינה לא היה דוחה אפילו חולו של מועד:

סוטה מא.

Navigate the library