Sotah 4a · Talmud

וְכַמָּה שִׁיעוּר סְתִירָה? כְּדֵי טוּמְאָה, כְּדֵי בִיאָה, כְּדֵי הַעֲרָאָה. כְּדֵי הַקָּפַת דֶּקֶל, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּדֵי לִשְׁתּוֹתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי לְגוֹמְעָהּ. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: כְּדֵי לִגְמוֹעַ שָׁלֹשׁ בֵּיצִים זוֹ אַחַר זוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יִרְמְיָה אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְשׁוֹר גַּרְדִּי נִימָא. חָנִין בֶּן פִּנְחָס אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁתּוֹשִׁיט יָדָהּ לְתוֹךְ פִּיהָ לִיטּוֹל קֵיסָם. פְּלֵימוֹ אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁתּוֹשִׁיט יָדָהּ לַסַּל לִיטּוֹל כִּכָּר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: ״כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם״. וְכׇל הָנֵי לְמָה לִי? צְרִיכִי, דְּאִי תְּנָא כְּדֵי טוּמְאָה, הֲוָה אָמֵינָא: כְּדֵי טוּמְאָתָהּ וְאַרְצוּתָהּ, קָא מַשְׁמַע לַן כְּדֵי בִיאָה. וְאִי תְּנָא כְּדֵי בִיאָה, הֲוָה אָמֵינָא: כְּדֵי גְּמַר בִּיאָה, קָא מַשְׁמַע לַן כְּדֵי הַעֲרָאָה. וְאִי אַשְׁמְעִינַן כְּדֵי הַעֲרָאָה, הֲוָה אָמֵינָא: כְּדֵי הַעֲרָאָה וְאַרְצוּתָהּ, קָא מַשְׁמַע לַן כְּדֵי טוּמְאָה. וְכַמָּה כְּדֵי [הַעֲרָאָה] — כְּדֵי הַקָּפַת דֶּקֶל. וּרְמִינְהִי ״וְנִסְתְּרָה״, וְכַמָּה שִׁיעוּר סְתִירָה לֹא שָׁמַעְנוּ. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהִיא נִטְמָאָה״, הֱוֵי אוֹמֵר — כְּדֵי טוּמְאָה, כְּדֵי בִיאָה, כְּדֵי הַעֲרָאָה, כְּדֵי חֲזָרַת דֶּקֶל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כְּדֵי לִשְׁתּוֹתוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: כְּדֵי לְגוֹמְעָהּ. קָא סָלְקָא דַּעְתִּין: הַיְינוּ הַקָּפַת דֶּקֶל, הַיְינוּ חֲזָרַת דֶּקֶל. הָתָם אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּדֵי הַקָּפַת דֶּקֶל, וּפְלִיג רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עֲלֵיהּ. הָכָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּדֵי חֲזָרַת דֶּקֶל! אָמַר אַבָּיֵי: הַקָּפָה בָּרֶגֶל, חֲזָרָה בָּרוּחַ. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: חֲזָרָה בָּרוּחַ כִּי הֵיכִי דְּאָזֵיל וַהֲדַר אָתֵי, אוֹ דִילְמָא כִּי הֵיכִי דְּאָזֵיל וְאָתֵי וַהֲדַר קָאֵי בְּדוּכְתֵּיהּ. תֵּיקוּ. הָתָם אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס, הָכָא: כְּדֵי חֲזָרַת דֶּקֶל! אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא. הָתָם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כְּדֵי לִשְׁתּוֹתוֹ, הָכָא אָמַר: כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס! אֵימָא כְּדֵי לִמְזוֹג וְלִשְׁתּוֹת. וְלֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא! אִם כֵּן, הַיְינוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. הָתָם אָמַר בֶּן עַזַּאי: כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה, הָכָא אָמַר: כְּדֵי לִשְׁתּוֹתוֹ. אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא. הָתָם אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּדֵי לְגוֹמְעָהּ, הָכָא אָמַר: כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה! אֵימָא כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה וּלְגוֹמְעָהּ. וְלֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא! אִם כֵּן, הַיְינוּ בֶּן עַזַּאי. הָתָם אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: כְּדֵי לִגְמוֹעַ שָׁלֹשׁ בֵּיצִים זוֹ אַחַר זוֹ, הָכָא אָמַר: כְּדֵי לְגוֹמְעָהּ! לִדְבָרָיו דְּרַבִּי עֲקִיבָא קָאָמַר, דְּקָאָמַר מְשַׁעֲרִין בִּצְלִיאָה וּבִגְמִיעָה: אֵימָא שִׁיעוּר גְּמִיעָה לְחוֹדַהּ כְּדֵי לִגְמֹעַ שָׁלֹשׁ בֵּיצִים זוֹ אַחַר זוֹ, דְּהַיְינוּ צְלִיאָה וּגְמִיעָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יִרְמְיָה אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּקְשׁוֹר גַּרְדִּי נִימָא. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: דִּמְרַחַק, אוֹ דִּמְקָרַב? תֵּיקוּ. חָנִין בֶּן פִּנְחָס אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁתּוֹשִׁיט יָדָהּ לְתוֹךְ פִּיהָ לִיטּוֹל קֵיסָם. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: דִּמְהַדַּק אוֹ דְּלָא מְהַדַּק? תֵּיקוּ. פְּלֵימוֹ אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁתּוֹשִׁיט יָדָהּ לַסַּל לִיטּוֹל כִּכָּר. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: דִּמְהַדַּק אוֹ דְּלָא מְהַדַּק? בְּחַדְתָּא אוֹ בְּעַתִּיקָא? בְּחַמִּימָא אוֹ בְּקָרִירָא?

כדי טומאה - ומהו כדי טומאה כדי ביאה ומהו כדי ביאה כדי העראה דהיינו נשיקת אבר באותו מקום וכמה שיעורה כדי הקפת דקל שיוכל האדם לילך סביבות הדקל ולקמן מפרש למה לי למיתני כולהון: כדי מזיגת כוס - למוזגו במים וסתם כוס רביעית ולקמן אמרי' כל אחד ואחד מן החכמים הללו בעצמו שיער כמה שהוא שוהה בהעראתו: ליטל קיסם - מבין שיניה: ואף ע"פ שאין ראיה - גמורה לדבר דקרא לאו הושטת יד לסל כתב ביה יש זכר ורמז מקצת דהוקשה אשה זונה לככר לחם: וכל הני למה לי - למיתני ברישא ליתני שיעור סתירה כדי טומאה כדי הקפת דקל: דאי תנא כדי טומאה הוה אמינא - בכל שיעור הצריך לבא לידי כך דהיינו טומאה וארצותה שיפתה אותה וידבר על לבה עד שתתרצה: קמ"ל - דמאי טומאה ביאה לחודה דאיכא למימר קודם הסתירה נתרצית לו: קמ"ל כדי העראה - דקי"ל בפרק הבא על יבמתו (יבמות נד.) העראה כגמר ביאה לכל העריות: ואי תנא כדי העראה - ולא תנא ברישא כדי טומאה הוה אמינא כדי העראה וארצותה ואפי' תנא כדי ביאה כדי העראה לא הוה מימעיט ארצותה דאנא אמינא העראה למעוטי גמר ביאה ומיהו ארצותה בעינן דהכי הוי משמע כמה שיעור סתירה כדי ביאה ואנא אמינא כל צרכי ביאה דהיינו ארצותה וגמר ביאה והדר מפרש מה היא ביאה העראה אכתי ארצותה לא אימעיט הילכך תנא ברישא כדי טומאה דמשמע טומאה וארצותה והדר פריש ומה היא טומאה כדי ביאה ועל כרחיך אימעיט ארצותה דהא ביאה כולה גמר ביאה משמע ולא מיעט אלא ארצותה והדר תנא ומה היא ביאה העראה למעוטי דלא בעינן גמר ביאה וממילא שמעי' מינה נמי (דאי) לא תנא כדי ביאה אכתי לא הוה ממעטא ארצותה דכדי טומאה גמר ביאה וארצותה משמע והעראה דפריש בתרה לא ממעטא אלא גמר ביאה הילכך איצטריכו כולהו: וכמה - הוא שיעור העראה לחודה כדי הקפת דקל והא ליכא לאקשויי הואיל וסוף סוף שיעורא כדי הקפת דקל הוא ליתני כמה שיעור סתירה כדי הקפת דקל דאיבעי ליה לתנא לפרושי איסור סתירה משום מאי או גמר ביאה או העראה משום הכי תנא כדי טומאה כדי ביאה כדפרישית: כדי חזרת דקל - קס"ד השתא דהיינו הקפה: ברוח - שהרוח דוחפתו להענף והוא חוזר למקומו: קאי בדוכתיה - נח מניענועו: אימא כדי למזוג ולשתות - והאי כדי לשתותו דקאמר לעיל אמזיגה דקאמר רבי אליעזר קא מוסיף ר' יהושע ואמר שתיה נמי בעינן עם המזיגה וכדי מזיגה דתנא הכא בבתריתא מזיגה ושתיה קאמר דסתם מזיגה למשתייה מיד הוא שאחר שמזגו מתקלקל אם משהה אותו: א"כ היינו רבי אליעזר - דהא ר' אליעזר בקמייתא כדי מזיגת הכוס קאמר וקא פליג ר' יהושע ואמר כדי לשתותו ובבתרייתא (נמי) אמר רבי אליעזר חזרת דקל ואוקימנא דהיינו כדי מזיגה ואי מזיגה דקאמר ר' יהושע בתריה בלא שתיה קאמר היינו רבי אליעזר: הכא אמר כדי לשתותו - לכוס: חד שיעורא הוא - וליכא לאקשויי א"כ היינו ר' יהושע דבקמייתא אמר כדי לשתותו לכוס ואמר בן עזאי בתריה כדי לצלות ביצה דהוא כדי שתיה לאו קושיא היא דהא אוקימנא כדי לשתותו דר' יהושע כדי למזוג ולשתות וקאמר ליה בן עזאי כדי לצלות ביצה דהוא כדי שתיה לחודה דכוס: אימא כדי לצלות ולגומעה - גמיעה דקאמר ר"ע בקמייתא אצלייה דבן עזאי דלעיל מיניה קא מוסיף לה ובבתרייתא דקאמר כדי לצלות ביצה לצלות ולגמע קאמר דסתם צלייה גמיעה בתרה שגומעו חם שלא יצטנן: לדבריו דר"ע קאמר לה - דאמר לצלות ולגמוע לדידך אדקמשערת בצלייה וגמיעה בחדא (שפיר) בגמיעה דשלש דהוא כצליאה וגמיעה בחדא: דמרחק - שני ראשי הנימא הנפסקות מרוחקות זה מזה דאיכא שהייה טפי: דמהדק - הקיסם בדוחק בין השינים: דמהדק - הככר בדוחק בתוך הסל: בחדתא או בעתיקא - סל ישן חלק הוא ונוח להשתמש מן החדש שהחדש יוצאין לתוכו ראשי קיסמין של אריגה: בקרירא או בחמימא - לחם חם נמעך ונשמט מן היד וצריך להוציאו בנחת ושוהה בהוצאתו:

כמה שיעור סתירה - בירושלימי כל אלין שיעורין אחר [התרת סינר]: בן עזאי אומר - האי דמקדים בן עזאי לרבי עקיבא אע"ג דרבי עקיבא היה רבו כדאמר בפרק הרואה (ברכות סב.) בן עזאי עד כאן העזת פניך ברבך משום דצלייה קודמת לגמיעה והאי דמקדים ליה באידך ברייתא משום דמסיק שיעורין דשייכי בכוס אבל תימה אמאי מקדים רבי ישמעאל למילתייהו דרבי אליעזר ורבי יהושע מיהו י"ל דסדר אכילה ושתיה סמיך: אי הכי היינו רבי אליעזר - ה"ה דהוה מצי למימר אי הכי היינו בן עזאי אלא ברייתא קמייתא נקט א"נ יתרץ בבן עזאי כדי למזוג ולשתותו: אם כן היינו בן עזאי - ה"ה דהוה מצי למימר היינו רבי יהודה בן בתירא אלא ברייתא קמייתא נקט: דמרחק או דמקרב - בחזרת דקל לא קמבעי ליה בגדול או בקטן משום דידע שיעוריה דהיינו כדי מזיגת הכוס וכן בצליית ביצה במדורה גדולה או קטנה משום דפי' כבר דהיינו כדי שתיית הכוס אבל בהקפת דקל תימה אמאי לא קמיבעי ליה:

סוטה ד.

Navigate the library