Sotah 9a · Talmud

פָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת. הִיא כָּחֲלָה לוֹ עֵינֶיהָ — לְפִיכָךְ עֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת. הִיא קָלְעָה לוֹ אֶת שְׂעָרָהּ — לְפִיכָךְ כֹּהֵן סוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ. הִיא הֶרְאֲתָה לוֹ בְּאֶצְבַּע — לְפִיכָךְ צִיפּוֹרְנֶיהָ נוֹשְׁרוֹת. הִיא חָגְרָה לוֹ בְּצִילְצוֹל — לְפִיכָךְ כֹּהֵן מֵבִיא חֶבֶל הַמִּצְרִי וְקוֹשֵׁר לָהּ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. הִיא פָּשְׁטָה לוֹ אֶת יְרֵיכָהּ — לְפִיכָךְ יְרֵיכָהּ נוֹפֶלֶת. הִיא קִיבְּלַתּוּ עַל כְּרֵיסָהּ — לְפִיכָךְ בִּטְנָהּ צָבָה. הִיא הֶאֱכִילַתּוּ מַעֲדַנֵּי עוֹלָם — לְפִיכָךְ קׇרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה. הִיא הִשְׁקַתְהוּ יַיִן מְשׁוּבָּח בְּכוֹסוֹת מְשׁוּבָּחִים — לְפִיכָךְ כֹּהֵן מַשְׁקֶה מַיִם הַמָּרִים בִּמְקִידָּה שֶׁל חֶרֶשׂ. הִיא עָשְׂתָה בַּסֵּתֶר — ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״ שָׂם בָּהּ פָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן וְגוֹ׳״. דָּבָר אַחֵר: הִיא עָשְׂתָה בַּסֵּתֶר — הַמָּקוֹם פִּירְסְמָה בַּגָּלוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל (וְגוֹ׳)״. וּמֵאַחַר דְּנָפְקָא לֵיהּ מֵ״אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן״, ״כִּי כׇל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ״ לְמָה לִי? לְכַמִּדָּה. וּמֵאַחַר דְּנָפְקָא לֵיהּ מִ״כִּי כׇל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ״, ״בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה״ לְמָה לִי? לְכִדְרַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא. דְּאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע מִן הָאוּמָּה עַד שְׁעַת שִׁילּוּחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ וְגוֹ׳״. אִינִי? וְהָאָמַר רָבָא: שָׁלֹשׁ(ה) כּוֹסוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּמִצְרַיִם, לָמָּה? אַחַת שֶׁשָּׁתָת בִּימֵי מֹשֶׁה, וְאַחַת שֶׁשָּׁתָת בִּימֵי פַּרְעֹה נְכֹה, וְאַחַת שֶׁעֲתִידָה לִשְׁתּוֹת עִם חַבְרוֹתֶיהָ! וְכִי תֵּימָא הָנָךְ אֲזַדוּ וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ — וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִנְיָמִין גֵּר הַמִּצְרִי הָיָה לִי חָבֵר מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר מִנְיָמִין גֵּר הַמִּצְרִי: אֲנִי מִצְרִי רִאשׁוֹן, וְנָשָׂאתִי מִצְרִית רִאשׁוֹנָה, אַשִּׂיא לִבְנֵי מִצְרִית שְׁנִיָּה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בֶּן בְּנִי מוּתָּר לָבֹא בַּקָּהָל! אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע מִן הַמֶּלֶךְ עַד שְׁעַת שִׁילּוּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה וְגוֹ׳״. אַמֵּימָר מַתְנֵי לְהָא דְּרַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא אַהָא, מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אֲנִי ה׳ לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם״? ״אֲנִי ה׳ לֹא שָׁנִיתִי״ — לֹא הִכֵּיתִי לְאוּמָּהּ וְשָׁנִיתִי לָהּ. ״וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם״ — הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם״. חִצַּי כָּלִין, וְהֵן אֵינָן כָּלִין. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע מִן הָאָדָם עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּמְלֹאות שִׂפְקוֹ יֵצֶר לוֹ וְגוֹ׳״. דָּרֵשׁ רַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא, מַאי דִּכְתִיב: ״רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה׳ לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה״? אַל תִּקְרֵי ״נָאוָה תְהִלָּה״, אֶלָּא ״נָוֶה תְהִלָּה״, זֶה מֹשֶׁה וְדָוִד, שֶׁלֹּא שָׁלְטוּ שׂוֹנְאֵיהֶם בְּמַעֲשֵׂיהֶם. דָּוִד — דִּכְתִיב: ״טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ״. מֹשֶׁה — דְּאָמַר מָר: מִשֶּׁנִּבְנָה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן נִגְנַז אֹהֶל מוֹעֵד, קְרָשָׁיו קְרָסָיו וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו. הֵיכָא? אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: תַּחַת מְחִילּוֹת שֶׁל הֵיכָל. תָּנוּ רַבָּנַן: סוֹטָה נָתְנָה עֵינֶיהָ בְּמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהּ, מַה שֶּׁבִּיקְּשָׁה — לֹא נִיתַּן לָהּ, וּמַה שֶּׁבְּיָדָהּ — נְטָלוּהוּ מִמֶּנָּה. שֶׁכׇּל הַנּוֹתֵן עֵינָיו בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ — מַה שֶּׁמְבַקֵּשׁ אֵין נוֹתְנִין לוֹ, וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ — נוֹטְלִין הֵימֶנּוּ.

פניה מוריקות - הכי תני לקמן. אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות: הראתה לו באצבעותיה - רמזה לו לבא אצלה: מאכל בהמה - שעורים: במקידה של חרש - פחותה ומגונה שבכוסות: שם בה פנים - פנאי ליפרע ממנה ושמתי אני את פני (ויקרא כ׳:ה׳) ונתתי (את) פני (שם יז) כולן לשון פונה אני מכל עסקי ועוסקני בהן: תכסה שנאה במשאון (שנאמר במשאון) המכסה דבר השנוי למקום במשאון בחשך כמו שואה (איוב ל) שעושה מעשיו בחושך: כי כל סאון - שבא ללמדנו שאף עבירות קטנות נפרעות הימנו: למה לי - מאחת לאחת נפקא: לכמדה - שבמדה שמודד מודדין לו הפרעון מעין החטא: שילוחה - איבודה מן העולם: ג' כוסות - בחלומו של שר המשקים: בימי פרעה נכה - לבא נבוכדנצר מלך בבל להכות את ארץ מצרים: עם חברותיה - לימות המשיח אלמא לא נטרדה במכה ראשונה: וכי תימא הנך אזדו - הראשונים כלו כולן ואלו מאומות אחרות היו שנתישבו בארץ מצרים: מצרי ראשון - הוא עצמו נתגייר: אשיא לבני מצרית שניה - בת מצרית גיורת וגר מצרי שתהא היא שניה לגירות כדי שיהא בן בני שלישי וראוי לישא בת ישראל דכתיב (דברים כ״ג:ט׳) בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה' שאם הייתי משיא לבני מצרית ראשונה היה בן בני שני מצד האם דאמר ביבמות (דף עח.) ובקידושין (דף סז.) [בנים אשר יולדו] להם הלך אחר פסולן אלמא עדיין מצרים הם דאילו שאר אומות מותרין לבא בקהל מיד מנימין לית ליה הא דאמר בברכות (דף כח.) שהעמונים והמצרים מותרין לבא בקהל שכבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות והכי נמי קתני בתר דהך מילתא בתוספתא דקדושין אמר לו ר"ע מנימין טעית שכבר עלה סנחריב ובלבל כו': אהא - מן המקרא הזה: חצי כלים - מכותי כלות: במלאות ספקו - כל רצונו: יצר לו - תבואנו צרה: אלא נוה תהלה - על עסקי נוה בתים שבנו יהללוהו: שלא שלטו שונאיהם במעשה ידיהם - להיות נהנים מהם: דוד דכתיב טבעו בארץ שעריה - לעיל מיניה כתיב חשב ה' להשחית חומת בת ציון ועלה כתיב טבעו בארץ ומצודת ציון היא עיר דוד וביתו כדכתיב בספר שמואל (בה) וכשבאו צרים בימי צדקיהו טבעו השערים דלתות השערים שהיו של נחושת או של זהב כדי שלא ישאום אויבים ועצים לא נשאו אתם: מה שבקשה לא ניתן לה - שאסורה לבועל: ומה שבידה נטלו הימנה - אם שותה מים מתה ואם הודתה נאסרה לבעלה והפסידה כתובתה:

מנימין גר המצרי וכו' - מקשים מפרק תפלת השחר (ברכות דף כח.) דאמר בו ביום עמד יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש ואמר להם מה אני לבא בקהל אמר לו ר"ג אסור אתה א"ל ר' יהושע מותר אתה א"ל ר"ג והלא כתיב לא יבא עמוני ומואבי אמר לו ר"י וכי עמון ומואב במקומם הן יושבין והלא כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל העולם כולו א"כ אפילו מנימין היה מותר לבא בקהל ועוד מקשינן אההיא דתפלת השחר דאמר פ"ק דמגילה (דף יב:) זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו כחמרא אדורדיא שנאמר שאנן מואב מנעוריו וגו' מיהו הכא בשמעתין לא קשיא מידי כמו שפרש"י דמנימין היה טועה וסבור שלא נתבלבלו כדקתני סיפא בתוספתא דפ' בתרא דקדושין אמר לו רבי עקיבא מנימין טעית הלכה כבר עלה סנחריב ובלבל את האומות לא מצרים במקומם ולא עמונים ומואבים במקומם אלא עמון נושא מצרית ומצרי נושא עמונית ואחד מן אלו מותר בכל משפחות האדמה ואחד מכל משפחות האדמה נושא את אלו והכא הכי פירושא עד כאן ל"פ אלא אם נתבלבלו אי לאו אבל כולי עלמא מודו דישנן בעולם אבל ההיא דמגילה תיקשה ופר"ת דסנחריב אע"פ שבלבל את כל העולם כולו ארץ מצרים לא בלבל כדכתיב (מלכים ב כד) בפרעה נכה ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת אלמא סנחריב לא בלבל והכי תנא בסדר עולם מיום שעלה מלך בבל על ארץ מצרים עוד לא זקפה ראש אבל עמון (ומואב) בלבל דכל הנהו לא אשכחן בהדיא שלא בלבלן כדכתיב (ישעיהו לו) מי בכל אלהי הארצות וגו' ובמצרים אשכחן בהדיא שלא בלבלן אלא שטפן כדאמרי' בסדר עולם כשהלך לתרהקה מלך כוש ועל אותה שעה אמר בתוספתא אמר לו רבי עקיבא מנימין טעית וכו' וגמרא שלנו לא חש להזכיר לפי שלא היה כיבוש גמור אלא כשטיפת שבנא וסיעתו וגם מואב שטף כדאמרינן בסדר עולם שלש שנים ונקלה כבוד מואב (ישעיהו טז) שסנחריב שטפן אבל כיבוש ובלבול לא הוה ובמואב אשכחן בהדיא דלא בלבל כדכתיב שאנן מואב מנעוריו וכי אמר ירמיה להאי קרא הוה שאנן מכלל דלא בלבל ובמגילה גרסינן זיל גבי מואב דיתיב אדוכתיה ול"ג עמון דעמון לא יתבי אדוכתייהו [ובברכות (דף כח.) אמרינן] וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין ל"ג ומואב וחורבן נבוכדנצר לא חשיב בלבול דכי היה מחריב נבוכדנצר היה מניח דלת הארץ במקומם אבל סנחריב היה מעביר לארץ ומבלבלן והכי אמרינן בפ' בתרא (לקמן סוטה מו:) גבי לוז היא לוז שלא בלבלה סנחריב ולא החריבה נבוכדנצר ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור שם ובכ"מ תולה בלבול בסנחריב וחורבן בנבוכדנצר ולפום רהיטא גרס עמון בהדי מואב וליתא כדפרישית ותו לא מידי ע"כ פירושו וקשה לפירושו מן התוספתא דקתני לא מצרים במקומם הם יושבין ויש לנו לשבש כמו כן לפירושו הא דקתני לא מואבים במקומם ואי ל"ג מואבים בתוספתא ועמון במגילה לא קשיא מידי: לא הכיתי לאומה ושניתי - ה"ה דאהא הוה מצי למיפרך הא דרבא והא דמנימין ותימה מאי הוה מצי לתרץ דלא הוי מצי לתרץ למלך של אומה מדקאמר ואתם בני יעקב דמשמע אכל בני יעקב קאמר ובאומה שלימה מיירי:

סוטה ט.

Navigate the library