Sotah 3b · Talmud

וְרַבִּי עֲקִיבָא — אִם כֵּן, לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לָהּ״ וְלִישְׁתּוֹק, ״יִטַּמָּא״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אַיְּידֵי דִּכְתַב ״לָהּ״, כְּתַב נָמֵי ״יִטַּמָּא״. לְכִדְתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה וְנִישְׁנֵית, לֹא נִישְׁנֵית אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בָּהּ. ״לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ״ — רְשׁוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חוֹבָה. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל — אַיְּידֵי דִּכְתִיב ״לֹא תְחַיֶּה כׇּל נְשָׁמָה״, אִיצְטְרִיךְ נָמֵי לְמִיכְתַּב ״לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ״, לְמִישְׁרֵי אֶחָד מִכׇּל הָאוּמּוֹת שֶׁבָּא עַל הַכְּנַעֲנִית וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן, שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ. דְּתַנְיָא: מִנַּיִן לְאֶחָד מִן הָאוּמּוֹת שֶׁבָּא עַל הַכְּנַעֲנִית וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן, שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ בְּעֶבֶד, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ״. יָכוֹל אַף הַכְּנַעֲנִי שֶׁבָּא עַל אַחַת מִן הָאוּמּוֹת וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן, שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ בְּעֶבֶד, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם״, מִן הַנּוֹלָדִים בְּאַרְצְכֶם, וְלֹא מִן הַגָּרִים בְּאַרְצְכֶם. וְרַבִּי עֲקִיבָא מִ״מֵּהֶם תִּקְנוּ״ נָפְקָא, ״לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ״ לְמָה לִי — לְחוֹבָה. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״בָּהֶם״ — וְלֹא בְּאַחֵיכֶם. וְרַבִּי עֲקִיבָא: בְּאַחֵיכֶם — מִסֵּיפָא דִּקְרָא נָפְקָא: ״וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ״. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אַיְּידֵי דִּכְתִיב ״וּבְאַחֵיכֶם״, כְּתִיב נָמֵי ״בָּהֶם״. לְכִדְתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה וְנִישְׁנֵית, לֹא נִישְׁנֵית אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בָּהּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: זְנוּתָא בְּבֵיתָא כִּי קַרְיָא לְשׁוּמְשְׁמָא. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: תּוּקְפָּא בְּבֵיתָא כִּי קַרְיָא לְשׁוּמְשְׁמָא. אִידֵּי וְאִידֵּי בְּאִיתְּתָא, אֲבָל בְּגַבְרָא לֵית לַן בַּהּ. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: בַּתְּחִילָּה, קוֹדֶם שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה עִם כׇּל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ״. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה — מְקַדַּמְתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ״. וְכׇל הָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה — מְלַפַּפְתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לְיוֹם הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִלָּפְתוּ אׇרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ״. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: קְשׁוּרָה בּוֹ כְּכֶלֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ״. ״לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ״ — בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״לִהְיוֹת עִמָּהּ״ — לָעוֹלָם הַבָּא. תְּנַן הָתָם, שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁאֵין אוֹסַרְתָּהּ אִיסּוּר עוֹלָם — אֵינָהּ מִתְקַיֶּימֶת בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם, עֵדוּת הָאַחֲרוֹנָה, שֶׁאוֹסַרְתָּהּ אִיסּוּר עוֹלָם — אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּים בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעֵד אֵין בָּהּ״, כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ. וְקַל וָחוֹמֶר לְעֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה מֵעַתָּה: וּמָה עֵדוּת הָאַחֲרוֹנָה, שֶׁאוֹסַרְתָּהּ אִיסּוּר עוֹלָם — מִתְקַיֶּימֶת בְּעֵד אֶחָד, עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁאֵין אוֹסַרְתָּהּ אִיסּוּר עוֹלָם — אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּתְקַיֵּים בְּעֵד אֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר ״עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר״. מָה ״דָּבָר״ הָאָמוּר לְהַלָּן — עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אַף כָּאן — עַל פִּי שְׁנַיִם. הַאי מִ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״ נָפְקָא? מִ״בָּהּ״ נָפְקָא: בָּהּ — וְלֹא בְּקִינּוּי, בָּהּ — וְלֹא בִּסְתִירָה מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָכִי נָמֵי קָאָמַר: תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָּהּ״: בָּהּ — וְלֹא בְּקִינּוּי, בָּהּ — וְלֹא בִּסְתִירָה. וְטוּמְאָה בְּעָלְמָא בְּלֹא קִינּוּי וּבְלֹא סְתִירָה, דְּלָא מְהֵימַן עֵד אֶחָד, מְנָלַן? נֶאֱמַר כָּאן: ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר״. מָה ״דָּבָר״ הָאָמוּר לְהַלָּן — עֵדִים שְׁנַיִם, אַף כָּאן — עֵדִים שְׁנַיִם. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵי זוֹ הִיא עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה — זוֹ עֵדוּת סְתִירָה, עֵדוּת אַחֲרוֹנָה — זוֹ עֵדוּת טוּמְאָה.

אם כן - דלאו לחובה אתא אלא להך דרשא: לכתוב רחמנא לה ולשתוק - דמשמע לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו' ולאחותו הבתולה לה כלומר לגופה שלם ולא לאיבריה: לא תחיה כל נשמה - בשבעה אומות כתיב החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי: למשרי אחד מן האומות - משאר שבעים אומות: שבא על הכנענית - כל ז' אומות נקראו על שם כנען: והוליד בן - דהלך אחר האב ומותר להחיותו לך לעבד: דתניא - דלהכי אתא קרא: בעבד - גרסי' בבי"ת: וגם מבני התושבים וגו' - לעיל מיניה כתיב מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה אשר סביבות ארצכם ולא מבני ארצכם דשבעה אומות וגם מבני התושבים כל תושב היינו שבא ממקום אחר ונתיישב כאן וקאמר קרא שמותר לקנות מבניהם אשר יהיו להם מבנות ארצך: מן הנולדים בארצכם - בנים הנולדים בארצכם והם בני התושבים דהיינו אחרים שנשאו בארצכם נשים אתה רשאי לקנות: ולא מן הגרים בארצכם - ולא מן הבנים הנולדים לבני ארצכם במקום אחר מבנות שאר אומות והביאום לבניהם לגור שם: ולא באחיכם - עבודת עבד: ה"ג ורבי ישמעאל איידי דכתיב ובאחיכם כתיב נמי בהם כדתניא כו': קריא - תולעת של שומשמין האוכלתן כך הזנות מחרבת את הבית: תוקפא - כעס: אידי ואידי - תוקפא וזנותא דאמרינן דמחרבת את הבית: באיתתא - כשהאשה מזנה או כעסנית לפי שהאשה מתעסקת בזנוניה ואינה עושה מלאכתה ולא משמרת ביתה ומפקרת את של בעלה למנאפים: קודם שחטאו ישראל - בעריות: עם כל אחד ואחד - בביתו: נסתלקה מהם - מלבא לביתם דאינו יכול לראות בעבירות שבביתו: מקדמתו - לפני מיתתו מכרזת לפניו: מלפפתו - כורכתו: תנן התם - בפ' מי שקינא (לקמן סוטה לא.) אמאי דקתני אמר עד אחד ראיתיה שנטמאה לא היתה שותה: שהיה בדין - שלא להאמינו אי לאו דכתיב קרא: הראשונה - סתירה: אין אוסרתה איסור עולם - שאם תשתה ותמצא טהורה מותרת לבעלה ולתרומה: אין מתקיימת בפחות משנים - כדבעינן למיגמר דבר דבר מממון: האחרונה - טומאה שהיא אחר הסתירה: כל שיש בה - כל עדות שיש בה נאמן כדדרשינן לעיל ועד אין בה תרי אלא חד וקא אמר אסורה ואטומאה קאי דהא מינה סליק והיא נטמאה ועד אין בה: קל וחומר - שתתקיים בעד אחד: תלמוד לומר - באשה מקלקלת כי מצא בה ערות דבר ולהלן כו': ופרכינן למה לי למיכתב למילפה בגזירה שוה: בה ולא בקינוי כו' מיבעי ליה - דכיון דכתיב בה מיעוטא הוא ולא גמרי' שאר עדיות דאשה מינה וקמו להו במלתייהו ככל עדיות שבתורה: הכי נמי קאמר - וגזירה שוה למילתא אחריתי נקט ומתניתין חסורי מיחסרא והכי תנא ליה ת"ל בה ולא בקינוי וסתירה וגזירה שוה לטומאת אשה דעלמא שלא קינא לה בעלה ובא עד אחד ואמר אני ראיתיה שנטמאה דלא מהימן והכא הוא דמהימן משום דרגלים לדבר:

ורבי עקיבא א"כ לכתוב לה - תימה לרב חסדא דאמר בפרק שלשה מינין (נזיר דף מג:) לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא לאיברים לדידיה לא איצטריך לה לאיברים מאי הוי דריש בלה יטמא ויש לומר הוה דריש לחובה כדרבי עקיבא ואיידי דכתב יטמא כתב לה: למשרי אחד מכל האומות - מהכא נפקא לן דבאומות הלך אחר הזכר: כתיב נמי (ובאחיכם) לכדתנא דבי רבי ישמעאל - וא"ת הא אצטריך דדרשינן בפרק איזהו נשך (ב"מ דף עג:) מנין אם ראיתו נוהג שלא כשורה שאתה רשאי להשתעבד בו וכו' וי"ל אסמכתא בעלמא הוא וקנס חכמים הוא כדי לייסרן: ת"ל ועד אין בה כל שיש בה - תימה כיון דהוא קינא לה ונסתרה והשתא אתי עד א' דטומאה מסתמא בעל שתיק ולא מכחיש ליה א"כ מאי צריך קרא דעד אחד נאמן אפילו טומאה בעלמא בלא קנוי וסתירה בכי האי גוונא היה מהימן כדאיתא בפרק האומר (קידושין דף סו.) אשתו זינתה בעד אחד וכו' תינח לרבא דאמר התם הוה דבר שבערוה אלא לאביי דאמר מהימן מאי איכא למימר אלא ע"כ אית לן למימר דלאביי לא איצטריך קרא אלא היכא דמכחיש אע"ג דקינא לה: מה עדות אחרונה שאוסרתה איסור עולם - תימה דהוה מצי למפרך מה לעדות האחרונה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה: נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר - תימה למה לי ג"ש אפילו בלא ג"ש מהיכא תיתי ליה דלית הימן בה עד אחד מעדות אחרונה ליכא למילף דאיכא פירכא:

סוטה ג:

Navigate the library