Sotah 16b · Talmud

כְּדַלַּעַת, מַנִּי — רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּדָרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי. דְּתַנְיָא: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כׇּל שְׂעָרוֹ״ — רִיבָּה, ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו״ — מִיעֵט, ״וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ״ — חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה — רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רִיבָּה — רִיבָּה דְּכוּלֵּיהּ גּוּפֵיהּ, וּמַאי מִיעֵט — מִיעֵט שֵׂיעָר שֶׁבְּתוֹךְ הַחוֹטֶם. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב הוּנָא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: אֵין שָׁם עָפָר — מֵבִיא רַקְבּוּבִית יָרָק, וּמְקַדֵּשׁ. וְלָא הִיא: רַקְבּוּבִית יָרָק הוּא דַּהֲוַאי עָפָר, אֵפֶר לָא הֲוַאי עָפָר. כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל הַמַּיִם. תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין שֶׁיֵּרָאוּ: עֲפַר סוֹטָה, וְאֵפֶר פָּרָה, וְרוֹק יְבָמָה. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף דַּם צִפּוֹר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דִּכְתִיב: ״וְטָבַל אוֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר וְגוֹ׳״, וְתַנְיָא: ״בְּדַם״, יָכוֹל בַּדָּם וְלֹא בַּמַּיִם — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּמַּיִם״. אִי מַיִם, יָכוֹל בַּמַּיִם וְלֹא בַּדָּם — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּדָּם״. הָא כֵּיצַד? מֵבִיא מַיִם שֶׁדַּם צִיפּוֹר נִיכָּר בָּהֶן, וְכַמָּה — רְבִיעִית. וְרַבָּנַן: הַהוּא לְגוּפֵיהּ, דְּהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: אַטְבֵּיל בְּדָם וּבְמַיִם. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״וְטָבַל בָּהֶם״, ״בְּדַם וּבַמַּיִם״ לְמָה לִי — לְנִיכָּר. וְרַבָּנַן: אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְטָבַל בָּהֶם״, הֲוָה אָמֵינָא: הַאי לְחוֹדֵיהּ וְהַאי לְחוֹדֵיהּ, כְּתַב רַחֲמָנָא: ״בְּדַם וּבַמַּיִם״ — לְעָרְבָן. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, לְעָרְבָן קְרָא אַחֲרִינָא כְּתִיב: ״וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת וְגוֹ׳״. וְרַבָּנַן: אִי מֵהָהוּא הֲוָה אָמֵינָא: לִישְׁחֲטֵיהּ סָמוּךְ לְמָנָא וְנִינְקְטִינְהוּ לִוְורִידִין, וּלְקַבְּלֵיהּ לְדָם בְּמָנָא אַחֲרִינָא, קָא מַשְׁמַע לַן. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: גְּדוֹלָה וּמַדְחֵת אֶת הַמַּיִם, קְטַנָּה וְנִדְחֵית מִפְּנֵי הַמַּיִם, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמֵינָא לָךְ לָא תַּפֵּיק נַפְשָׁךְ לְבַר מֵהִילְכְתָא, בְּצִפּוֹר דְּרוֹר שִׁיעֲרוּ רַבָּנַן. אֵין לְךָ גְּדוֹלָה שֶׁמַּדְחֵת אֶת הַמַּיִם, וְאֵין לְךָ קְטַנָּה שֶׁנִּדְחֵית מִפְּנֵי הַמַּיִם. תָּנוּ רַבָּנַן: הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם — פָּסוּל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן — דִּכְתִיב: ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵיפַת הַחַטָּאת״, וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי עָפָר הוּא? וַהֲלֹא אֵפֶר הוּא! שִׁינָּה הַכָּתוּב בְּמַשְׁמָעוֹ לָדוּן הֵימֶנּוּ גְּזֵירָה שָׁוָה. נֶאֱמַר כָּאן ״עָפָר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עָפָר״. מָה לְהַלָּן עָפָר עַל גַּבֵּי מַיִם — אַף כָּאן עָפָר עַל גַּבֵּי מַיִם. וּמָה כָּאן הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם — כָּשֵׁר, אַף לְהַלָּן הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם — כָּשֵׁר. וְהָתָם מְנָלַן? תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי. כְּתִיב ״עָלָיו״, אַלְמָא אֵפֶר בְּרֵישָׁא, וּכְתִיב ״מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״, אַלְמָא מַיִם בְּרֵישָׁא. הָא כֵּיצַד? רָצָה — זֶה נוֹתֵן, רָצָה — זֶה נוֹתֵן. וְרַבָּנַן: ״אֶל כֶּלִי״ — דַּוְקָא, ״עָלָיו״ — לְעָרְבָן. וְאֵימָא: ״עָלָיו״ — דַּוְקָא, ״אֶל כֶּלִי״ — שֶׁתְּהֵא חִיּוּתָן בִּכְלִי! מָה מָצִינוּ בְּכׇל מָקוֹם מַכְשִׁיר לְמַעְלָה, אַף כָּאן מַכְשִׁיר לְמַעְלָה.

כדלעת מני - הא דקתני מגלחו תגלחת שניה כראשונה רבי עקיבא היא: מאי הוה עלה - דבעיין דלעיל אם אין שם עפר מהו שיתן שם אפר: ה"ג מביא רקבובית ירק ומקדש רקבובית ירק הוא דהוי עפר וכו' ולא גרס ולא היא: ומקדש - נותנו במקום והמקום מקדשו וחוזרו ונוטלו ונותנו למים: עפר סוטה - דכתיב (במדבר ה) אל המים שיראה עליהן מדלא כתיב במים: ורוק יבמה - לעיני הזקנים דכתיב לעיני הזקנים וחלצה וירקה (דברים כ״ה:ט׳): ואפר פרה - דגזירה שוה גמירי מהדדי עפר סוטה ואפר פרה כדלקמן: אף דם צפור - של מצורע ששוחטו אל כלי חרס על מים חיים וצריך שלא יתן מים אלא כשיעור שיהא דם צפור ניכר בהן: ת"ל מים - גרס ולא גרס במים דהא על המים החיים כתיב בקרא: וכמה הן רביעית - כדמפרש לקמן: אטביל בדם ובמים - ואפי' אין ניכר: קרא אחרינא כתיב - ששוחט לתוך המים והרי הן מעורבין מעיקרא: ולינקטינהו לוורידים - יאחזם בין אצבעותיו שלא יצא מהן דם: גדולה ומדחת את המים - שאין מים ניכר מפני רוב הדם: לא תפיק נפשך לבר מהילכתא - כל דברי חכמים שנקבעו אל תהרהר אחריהן: בצפור דרור - שיערו חכמים שאין במינה גדולה שמדחה את המים ולא קטנה שנדחת מפני המים שהן רביעית: הקדים עפר למים בסוטה פסול - כדכתיב ונתן אל המים אלמא מים ברישא וכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת דבעינן כסדר הכתוב בפרשה: מה להלן - בסוטה מצותו לכתחילה עפר אל המים כדכתיב בה אף כאן בפרה עפר אל המים מצותו כן לכתחילה ולא תימא ונתן עליו דוקא דמשמע עפר לכתחילה: ומה כאן - בפרה הקדים עפר למים כשר כדמפרש ואזיל: והתם מנלן - גבי פרה דאם הקדים עפר למים כשר: מים חיים אל כלי - משמע מים לצד הכלי ולא עפר חוצץ בינתיים: ורבנן - דאמרי לעיל בסוטה הקדים עפר למים פסול אמרי לך בפרה נמי פסול דאל כלי דוקא דמשמע מים ברישא והא דכתיב ונתן עליו מים לערבן לאחר שנתן אפר אל המים צריך להפך המים עליו ולערבן: ה"ג ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי - ואימא עליו דוקא שיהא עפר תחילה והא דכתיב מים חיים אל כלי לאו למימרא שיהו המים לצד הכלי אלא למימר שיהא חיותן בכלי שלא יטול מן המעיין בכלי אחר ויתן לתוך זה אלא בכלי זה ישאבם מן המעיין: מה מצינו בכל מקום - בסוטה: מכשיר למעלה - עפר הוא המכשיר את המים לבדוק אותה וכן דם צפור של מצורע שמכשיר את המים להזאה אף כאן עפר מכשיר את המים:

מאי הוי עלה - תימה מאי קא בעי כיון דלאו שיורא הוה אם כן תפשוט וי"ל דלא איתבריר להו האי דשיירא אי משום טעמא כדפרי' ולאו שיורא הוא אי משום דתנא נחת לשיורא: מביא מים שדם צפור ניכר בהם וכמה רביעית ורבנן ההוא לגופיה - קשיא לרבי הכא אמר דרבנן פליגי עלה ובפ' ג' מינין (נזיר דף לח.) קא חשיב ליה בהדי עשר רביעיות מחמש חיוריתא וקא פריך התם ותו ליכא והא איכא ומייתי מתניתין דהכא היה מביא פיילי של חרס וכו' ומשני בפלוגתא לא קא מיירי והא דמצורע נמי פלוגתא היא וקא חשיב ליה ונראה דהא פלוגתא דהכא לא דמיא לפלוגתא דמייתי התם כגון נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ור' יוסי דפליג התם בפ"ק דמסכת ידים (מ"א) ואמר לא סגי ליה לשנים ברביעית דבעי לאחרון נמי רביעית וכן במתניתין היה מביא פיילי של חרס דת"ק דרבי יהודה לא סגי ליה ברביעית וכן גבי ביטול מי רגלים דקאמר תנא קמא כל שהוא אבל הכא רבנן מודו בפחות מרביעית לא אפשר ואי בעי סגי ברביעית מיהו לכתחילה מביא חצי לוג כדתנן בריש פרק י"ד דמסכת נגעים כיצד מטהרין את המצורע היה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכה חצי לוג מים חיים והא דתנן בפ' שתי מדות (מנחות דף פח.) רביעית מה היתה משמשת רביעית מים למצורע ר' ישמעאל היא: מביא מים שדם ניכר בהם וכמה רביעית - וא"ת וכי אינו ניכר ביותר מרביעית והא תנן בפ"ז דמסכת מקואות (מ"ה) ומייתי לה בגמרא בכמה דוכתי בשילהי פ"ק דשחיטת חולין (דף כו.) ובפ"ק דמכות (דף ג:) ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין אלמא דאפילו יין ניכר בג' לוגין וכ"ש דם דסומק טפי י"ל ניכר דקאמר ממשותו של דם ולאו בשינוי מראה דעלמא (מ"ר) והשתא לא תיקשה מה שהיה תמיה רבי נמי מהא דקאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף כב.) ופרק גיד הנשה (חולין דף צח:) לרבי יהודה דיליף למין במינו דאינו בטל ממאי דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה משל שעיר אלמא דמין במינו לא בטיל ורבנן אמרי עולין אין מבטלין זה את זה והא הכא דהוה מין שלא במינו והדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפילו הכי כתיב בדם וי"ל כיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין: קטנה ונדחית מפני המים מהו - תימה אליבא דמאן קא מיבעיא ליה אי לרבי ישמעאל פשיטא דפסול דהא בעי שיהא דם צפור ניכר אי לרבנן הא לא קפדי אהיכר מים ונראה דהא בעיא לא לשון ספיקא אלא שהיה תמיה על דברי ר' ישמעאל דאמר רביעית לעולם דם צפור ניכר בהן והא פעמים שאינו ניכר שהמים מדחין אותו כגון קטנה ופעמים שאין המים ניכרין כגון גדולה והיכי קים לרבנן לשעוריה בצפור שיהא דמה ניכר לעולם ברביעית דומיא דפ"ק דר"ה (דף יג.) דאמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא מי קים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש אמר ליה לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא וכו': שינה הכתוב במשמעו - תימה לרבי וכי שינוי הוא שנקרא אפר עפר והכתיב (מלכים ב כ״ג:ו׳) וישרוף אותה בנחל קדרון וידק לעפר וכן ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר (דברים ט׳:כ״א) וי"ל אותן שלא נעשית אפר ע"י שריפה אלא צריכין כתישה נקראין עפר אבל פרה עיקר מצות שריפתה לאפר אע"פ שאם היו שם אודין היו כותשין אותם כדאיתא בספרי וכדתנן בפ"ג דפרה נשרפה חובטין אותה במקלות משום אודין שלא נעשו אפר מיהו עיקר מצות שריפתה לאפר הוא: שינה הכתוב במשמעו - תימה וכי מפני כך שינה והאמר בפרק כיסוי הדם (חולין דף פח:) דלכך שינה אליבא דב"ה ללמד שאפר נקרא עפר וי"ל תרתי שמע מינה:

סוטה טז:

Navigate the library