Sotah 36b · Talmud

לֹא כְּדֶרֶךְ שֶׁחֲלוּקִין בְּחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים, חֲלוּקִין בְּאַבְנֵי אֵפוֹד, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁחֲלוּקִין בְּחוֹמֶשׁ שֵׁנִי. כֵּיצַד? בְּנֵי לֵאָה כְּסִידְרָן, בְּנֵי רָחֵל אֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד מִכָּאן, וּבְנֵי שְׁפָחוֹת בָּאֶמְצַע. וְאֶלָּא מַאי אֲנִי מְקַיֵּים ״כְּתוֹלְדֹתָם״ — כִּשְׁמוֹתָן שֶׁקָּרָא לָהֶן אֲבִיהֶן, וְלֹא כְּשֵׁמוֹת שֶׁקָּרָא לָהֶן מֹשֶׁה. ״רְאוּבֵן״, וְלֹא ״רְאוּבֵנִי״, ״שִׁמְעוֹן״, וְלֹא ״שִׁמְעוֹנִי״, ״דָּן״ וְלֹא ״הַדָּנִי״, ״גָּד״ וְלֹא ״הַגָּדִי״. תְּיוּבְתָּא דְּרַב כָּהֲנָא! תְּיוּבְתָּא. וְאֶלָּא מַאי ״וְהַחֶצְיוֹ״? תָּנָא: — חֶצְיוֹ שֶׁל מוּל הַר גְּרִיזִים מְרוּבֶּה מֵחֶצְיוֹ שֶׁל הַר עֵיבָל, מִפְּנֵי שֶׁלֵּוִי לְמַטָּה. אַדְּרַבָּה, מִפְּנֵי שֶׁלֵּוִי לְמַטָּה בָּצְרִי לְהוּ! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֵּוִי לְמַטָּה — בְּנֵי יוֹסֵף עִמָּהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד וַאֲנִי עַם רָב ... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אִם עַם רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה״. אָמַר לָהֶן: לְכוּ וְהַחְבִּיאוּ עַצְמְכֶם בַּיְּעָרִים, שֶׁלֹּא תִּשְׁלוֹט בָּכֶם עַיִן הָרָע. אֲמַרוּ לֵיהּ: זַרְעֵיהּ דְּיוֹסֵף לָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִיב: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן״, וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אַל תְּהִי קוֹרֵא ״עֲלֵי עָיִן״, אֶלָּא ״עוֹלֵי עָיִן״. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אֲמַר, מֵהָכָא: ״וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״, מָה דָּגִים שֶׁבַּיָּם — מַיִם מְכַסִּין עֲלֵיהֶן וְאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף — אֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן. הָנֵי חֲמִשִּׁים אוֹתִיּוֹת? חֲמִשִּׁים נְכֵי חֲדָא הָוְיָין! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: יוֹסֵף הוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם״. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ״כְּתוֹלְדֹתָם״ בָּעֵינַן! אֶלָּא: כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ ״בִּנְיָמִן״ כְּתִיב, וְהָכָא ״בִּנְיָמִין״ שָׁלֵם, כְּדִכְתִיב: ״וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין״. אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: יוֹסֵף שֶׁקִּידֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר — הוֹסִיפוּ עָלָיו אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יְהוּדָה שֶׁקִּידֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא — נִקְרָא כּוּלּוֹ עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. יוֹסֵף מַאי הִיא — דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵירָה נִתְכַּוְּונוּ. ״וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר: לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס. ״וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת וְגוֹ׳״, אֶפְשָׁר בַּיִת גָּדוֹל כְּבֵיתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לֹא הָיָה בּוֹ אִישׁ?! תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם חַגָּם הָיָה, וְהָלְכוּ כּוּלָּן לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם, וְהִיא אָמְרָה לָהֶן חוֹלָה הִיא, אָמְרָה: אֵין לִי יוֹם שֶׁנִּיזְקָק לִי יוֹסֵף כַּיּוֹם הַזֶּה. ״וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר וְגוֹ׳״, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאתָה דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִרְאֲתָה לוֹ בַּחַלּוֹן, אָמַר לוֹ יוֹסֵף! עֲתִידִין אַחֶיךָ שֶׁיִּכָּתְבוּ עַל אַבְנֵי אֵפוֹד וְאַתָּה בֵּינֵיהֶם, רְצוֹנְךָ שֶׁיִּמָּחֶה שִׁמְךָ מִבֵּינֵיהֶם, וְתִקָּרֵא רוֹעֶה זוֹנוֹת? דִּכְתִיב: ״וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן״. מִיָּד — ״וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: שֶׁשָּׁבָה קַשְׁתּוֹ לְאֵיתָנָהּ. ״וַיָּפֹזּוּ זְרוֹעֵי יָדָיו״ — נָעַץ יָדָיו בַּקַּרְקַע וְיָצְאָה שִׁכְבַת זַרְעוֹ מִבֵּין צִיפּוֹרְנֵי יָדָיו. ״מִידֵּי אֲבִיר יַעֲקֹב״, מִי גָּרַם לוֹ שֶׁיֵּחָקֵק עַל אַבְנֵי אֵפוֹד — אֶלָּא אֲבִיר יַעֲקֹב. ״מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל״, מִשָּׁם זָכָה וְנַעֲשָׂה רוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף״. תַּנְיָא: הָיָה רָאוּי יוֹסֵף לָצֵאת מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים כְּדֶרֶךְ שֶׁיָּצְאוּ מִיַּעֲקֹב אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף״, אֶלָּא שֶׁיָּצָא שִׁכְבַת זַרְעוֹ מִבֵּין צִיפּוֹרְנֵי יָדָיו. וְאַף עַל פִּי כֵן, יָצְאוּ מִבִּנְיָמִין אָחִיו, וְכוּלָּן נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל וְגוֹ׳״. ״בֶּלַע״ — שֶׁנִּבְלַע בֵּין הָאוּמּוֹת, ״וּבֶכֶר״ — בְּכוֹר לְאִמּוֹ הָיָה, ״וְאַשְׁבֵּל״ — שֶׁשְּׁבָאוֹ אֵל, ״גֵּרָא״ — שֶׁגָּר בְּאַכְסַנְיוֹת, ״וְנַעֲמָן״ — שֶׁנָּעִים בְּיוֹתֵר, ״אֵחִי וָרֹאשׁ״ — אָחִי הוּא וְרֹאשִׁי הוּא, ״מֻפִּים וְחֻפִּים״ — הוּא לֹא רָאָה בְּחוּפָּתִי וַאֲנִי לֹא רָאִיתִי בְּחוּפָּתוֹ, ״וָאָרְדְּ״ — שֶׁיָּרַד לְבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם. אִיכָּא דְּאָמְרִי: ״וָאָרְדְּ״ — שֶׁפָּנָיו דּוֹמִין לְוֶורֶד. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ פַּרְעֹה לְיוֹסֵף ״וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְגוֹ׳״, אָמְרוּ אִיצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה: עֶבֶד שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף תַּמְשִׁילֵהוּ עָלֵינוּ? אָמַר לָהֶן: גִּנּוּנֵי מַלְכוּת אֲנִי רוֹאֶה בּוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, יְהֵא יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן! בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִימְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. לָא הֲוָה קָגָמַר. הוֹסִיף לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלָמַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע״. וּלְמָחָר, כֹּל לִישָּׁנָא דְּאִישְׁתַּעִי פַּרְעֹה בַּהֲדֵיהּ, אַהְדַּר לֵיהּ. אִישְׁתַּעִי אִיהוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, לָא הֲוָה קָא יָדַע מַאי הֲוָה אָמַר. אֲמַר לֵיהּ: אַגְמַרִי. אַגְמְרֵיהּ וְלָא גְּמַר. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתְּבַע לִי דְּלָא מְגַלֵּית. אִישְׁתְּבַע לוֹ. כִּי אֲמַר לֵיהּ ״אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר״, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אִיתְּשִׁיל אַשְּׁבוּעֲתָךְ. אֲמַר לֵיהּ: וְאִיתְּשִׁיל נָמֵי אַדִּידָךְ. וְאַף עַל גַּב דְּלָא נִיחָא לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: ״עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ״. יְהוּדָה מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם הָיוּ שְׁבָטִים מְנַצְּחִים זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, קָפַץ

לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים - כלומר לא כדרך שסדורים בחומש הפקודים הוא ספר וידבר שנסדרו בראשו אלה שמות האנשים אשר יעמדו וגו' (במדבר א׳:ה׳): בחומש שני - בתחילת ואלה שמות ראובן שמעון לוי ויהודה ויששכר וזבולון באחד מהן בשני בנימין דן ונפתלי גד ואשר ויוסף: א"כ מה ת"ל כתולדותם - הואיל ולא כדרך לידתן נסדרו: תיובתא דרב כהנא - דלכולי עלמא אין זה סדר הר גריזים והר עיבל דאילו סדר הר גריזים שמעון ולוי ויהודה יששכר ויוסף ובנימין ודהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי: מרובה מחציו כו' - והיינו דקאמר והחציו אל מול הר עיבל החציו ממועט שבחציו: מפני שלוי למטה - זקני כהונה ולויה היו עם הארון בין שני ההרים כדלקמן: כל שכן דבצרי להו - חציו של הר גריזים שהרי שבט לוי מהן היה: אלא הכי קאמר אע"פ ששבט לוי למטה - אפ"ה חציו של הר גריזים מרובה מפני שיוסף עמהן ומרובין היו: וידברו בני יוסף וגו' - סופו דקרא ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה': עולי עין - עולין על העין ואין העין עולה עליהם: וידגו לרוב - כן ברכן יעקב למנשה ואפרים: בציר חדא הוו - אאבן השניה קאי: כתולדותם בעינן - כשמות אשר קרא להם אביהם: בסתר - שנתייחד עם הערוה והעמיד על עצמו וכבש את יצרו: יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא - על הים כדלקמן: נקרא כולו - שם בן ארבעה אותיות כלול בשמו של יהודה: לדבר עבירה - והאי מלאכתו תשמיש: מלאכתו ממש - מלאכה: צרכיו - תשמיש: יאבד הון - שם טוב שהוא יקר מכל הון: קשתו - שכבת זרעו על שם שיורה כחץ: ויפוזו - לשון ויפוצו שהזיי"ן והצד"י מתחלפין כמו זעקת צעקת: שנעץ אצבעותיו בקרקע - ונסמך עליהן כדי שיתייסר ויטרד בצערו ויעבור תוקף יצרו: מידי אבירותיו של יעקב - משם זכה להיות רועה ומשם זכה להיות באבן מאבני ישראל: רועה ישראל האזינה - כלפי שכינה נאמר: נוהג כצאן יוסף - קרי כצאן יוסף המנהיגים כצאנו של יוסף אלמא מיקרו ישראל צאנו של . יוסף והוא הרועה: אלה תולדות יעקב יוסף - תולדות שיצאו מיעקב כנגדן ראוי לצאת מיוסף: ואף על פי כן יצאו מבנימין אחיו - אותן עשרה שפיחתו מיוסף בעשר אצבעותיו: שגר באכסניא - בארץ נכריה: מופים - מפורש במדרש רבי תנחומא שהיה פיו כפי יעקב אבינו בהלכות שקיבל משם ועבר: אצטגנינות - חכמים וחוזים בכוכבים ויודעים בחכמת המזלות: גנוני מלכות - גווני מלכות בחכמה גבורה ויופי: עדות ביהוסף שמו - סיפיה דקרא שפת לא ידעתי אשמע: איתשיל אשבועתך - השאל לחכמים שיתירוה לך:

מאי והחציו חציו של מול הר גריזים מרובה מחציו של הר עיבל - לשון הירושלמי מיושב יותר דגרסינן התם מה תלמוד לומר והחציו מלמד שמעוטין בהר גריזים ומרובין בהר עיבל למה שאין שבטו של לוי כולו שם שאם היה כל שבט לוי שם היו שוין ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן אמר אילו היה כל שבטו של לוי שם לא היו שוין למה שכבר נפלו משבטו של שמעון עשרים וארבעה אלף בשטים א"ר יוסי בר בון אילו היה שם כל שבטו של לוי היו שוין למה שלא בא משבט ראובן וגד אלא מ' אלף חלוצי צבא והשתא אתי שפיר והחציו אל מול הר עיבל חציו המבורר שהוא הרוב דהוי חציו בשבטים ורובא בגברי ומיהו כשתדקדק במנין אחרון שנאמר בו לאלה תחלק הארץ (במדבר כ״ו:נ״ג) לאחר שמתו מרגלים כדכתיב ובאלה לא היה איש וגו' והיה בשנת הארבעים לאחר פטירת אהרן דכתיב ביה ויעל אהרן הכהן וגו' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי (שם לג) והכי מוכח בסדר עולם תמצא במנין שבטים שעמדו על הר גריזים עודף על אותן שעמדו בהר עיבל תשע אלף חסר ק"ל ואפילו אם עמדו לוים למטה שמנה אלף עדיין היו מרובין של הר גריזים קרוב לאלף שהרי אתה מוצא בפרטן של אותן שבטים שעמדו על הר עיבל שלש מאות ושבעת אלפים ותתק"ל ובפרטן של הר גריזים ג' מאות וששה עשר אלף ות"ת וי"ל הא דאמרינן בירושלמי שאם היה שם כל שבט לוי היו שוין לאו דוקא שוין שהרי מרובין היו אלא כלומר לא היו של הר גריזים פחותין [והשתא שלא היו כל שבט לוי שם צריך לומר] שעמדו לוים למטה תשע אלף או יותר אבל הא דאמר רבי שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן אילו היה שם כל שבטו של לוי לא היו שוין למה שכבר נפלו משבטו של שמעון עשרים וארבעה אלף קשיא שהרי המנין היה אחרי כן כדכתיב ויהי אחרי המגפה וגו' (שם כה) ומה שחלק עליו ר' יוסי בר בון לפי שלא בא משבט ראובן וגד אלא מ' אלף חלוצי צבא א"כ לא נשארו משבט ראובן אלא ג' אלף ותש"ל שהרי כל פקודי שבט [ראובן] לא היו כי אם מ"ג אלף ותש"ל והיאך היו אותן ג' אלף ותש"ל של ראובן שנשארו מעבר לירדן ממלאין לכ"ד אלף שנפלו משמעון שהיה בשנת הארבעים מיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דהכי קאמר מחמת חסרון משבט שמעון שנפלו במגפה אפילו היה שם שבטו של לוי לא היו שוין דמתוך כך היו של הר גריזים מועטין ולא שיחסרו מהן עשרים וארבעה אלף משמעון [אלא ג' אלפים או פחות] ועלה קאי רבי יוסי בר בון אפילו לדבריך כשאתה מחסר כנגדו ג' אלף ותש"ל משבט ראובן שנשארו מעבר לירדן והיו שוין שמחמת חסרון משבט שמעון אין חסר יותר מג' אלף ותש"ל אבל ההיא דר' שמואל בר נחמני תיקשי כדפרישית שהמגפה היתה קודם למנין: לעשות צרכיו - נראה משום דהוציאו בלשון ביאה ויבא הביתה קא דייק נמי דלעשות צרכיו נכנס: באותה שעה באתה דיוקנו של אביו - כתב רבינו משה הדרשן ואין איש מאנשי הבית [שם בבית דמשמע דוקא מאנשי הבית] לא היה שם מכלל דאיש אחר שלא מאנשי הבית כלומר חלוק ומופלג מתורת אנשי הבית היה שם וזהו דמות דיוקנו של אביו ותימה קצת מנלן דנראית לו בחלון ושמא מדכתיב בבית דמשמע בבית לא: איתשיל נמי אדידך ואע"ג דלא ניחא ליה - ותימה הלא לא היה יכול לישאל על נדרו כי אם מדעתו של פרעה כמו ההוא מעשה דצדקיהו ונבוכדנצר דמייתי התם מיהו מהכא משמע דהוה בפניו דאמר בפ' ר' אליעזר בנדרים (דף סה.) המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו פי' בפניו ואפילו בעל כרחו ומיהו תימה לומר דהנודר על דעת חבירו מתירים לו שלא מדעת חבירו ושמא אוקמיה במלתא דגיזום בעלמא שגיזמו כך מיהו לא היה יכול לישאל עליו אי לא ניחא ליה לפרעה:

סוטה לו:

Navigate the library