Sotah 26b · Talmud

מַהוּ דְּתֵימָא: ״נִטְמָאָה״ ״נִטְמָאָה״ שְׁנֵי פְּעָמִים: אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל. הֵיכָא דְּקָא מִיתַּסְרָא בְּהָא זְנוּת, אֲבָל הָא הוֹאִיל וַאֲסוּרָה וְקָיְימָא, אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. חוּץ מִן הַקָּטָן וְכוּ׳. ״אִישׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא קָטָן וְשֶׁאֵינוֹ אִישׁ. לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי שָׁחוּף, וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחוּף מְקַנִּין עַל יָדוֹ, וּפוֹסֵל בִּתְרוּמָה! מְקַנִּין עַל יָדוֹ, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: ״וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לָאו בַּר הָכִי הוּא, קָא מַשְׁמַע לַן. וּפוֹסֵל בִּתְרוּמָה. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: ״לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא: דְּאִית לֵיהּ זֶרַע — לִיחַלֵּל, דְּלֵית לֵיהּ זֶרַע — לָא לִיחַלֵּל, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֶלָּא לְמַעוֹטֵי נׇכְרִי? וְהָאָמַר רַב הַמְנוּנָא: נׇכְרִי מְקַנִּין עַל יָדוֹ וּפוֹסֵל בִּתְרוּמָה. מְקַנִּין עַל יָדוֹ — פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא ״נִטְמָאָה״ ״נִטְמָאָה״ שְׁתֵּי פְּעָמִים: אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל, הֵיכָא דְּקָמִיתַּסְרָא בְּהָא זְנוּת, אֲבָל הָא הוֹאִיל וַאֲסִירָא וְקָיְימָא, אֵימָא לָא, קָמַשְׁמַע לַן. וּפוֹסֵל בִּתְרוּמָה — פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר״ אָמַר רַחֲמָנָא: דְּבַר הֲוָיָה — אִין, דְּלָאו בַּר הֲוָיָה — לָא, קָמַשְׁמַע לַן דְּפָסֵיל מִדְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִנַּיִן לְנׇכְרִי וְעֶבֶד שֶׁבָּאוּ עַל הַכֹּהֶנֶת וְעַל הַלְּוִיָּיה וְעַל בַּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁפְּסָלוּהָ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה״. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַלְמְנוּת וְגֵירוּשִׁין בָּהּ, יָצְאוּ נׇכְרִי וְעֶבֶד, שֶׁאֵין לוֹ אַלְמְנוּת וְגֵירוּשִׁין בָּהּ. וְאֶלָּא לְמַעוֹטֵי מַאי? אָמַר רַב פָּפָּא: לְמַעוֹטֵי בְּהֵמָה, דְּאֵין זְנוּת בִּבְהֵמָה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִפַּרְזִקְיָא לְרַב אָשֵׁי: מְנַָא הָא מִילְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן אֵין זְנוּת בִּבְהֵמָה, דִּכְתִיב: ״לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב וְגוֹ׳״. וְתַנְיָא: אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה — מוּתָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם שְׁנֵיהֶם״, שְׁנַיִם וְלֹא אַרְבָּעָה. וְאֶלָּא ״שִׁכְבַת זֶרַע״, לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״שִׁכְבַת זֶרַע״ — פְּרָט לְדָבָר אַחֵר. מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: פְּרָט לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, ״מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״ כְּתִיב! אֶלָּא אָמַר רָבָא: פְּרָט לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ דֶּרֶךְ אֵבָרִים. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: פְּרִיצוּתָא בְּעָלְמָא הִיא, וּפְרִיצוּתָא מִי אָסַר רַחֲמָנָא. אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: פְּרָט לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ בִּנְשִׁיקָה. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר הַעֲרָאָה זוֹ הַכְנָסַת עֲטָרָה, אֲבָל נְשִׁיקָה — וְלֹא כְּלוּם הִיא, הַיְינוּ דְּאָתֵי קְרָא לְמַעוֹטֵי נְשִׁיקָה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הַעֲרָאָה זוֹ נְשִׁיקָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? לְעוֹלָם — לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ דֶּרֶךְ אֵבָרִים. וּמַהוּ דְּתֵימָא בִּקְפִידָא דְבַעַל תַּלְיָא רַחֲמָנָא, וּבַעַל הָא קָא קָפֵיד, קָמַשְׁמַע לַן. אָמַר שְׁמוּאֵל: יִשָּׂא אָדָם

מהו דתימא נטמאה נטמאה שני פעמים - אמורים בפרשה ודרשינן ליה לקמן (סוטה דף כז:) אחד לבעל ואחד לבועל היכא דמיתסרא אבועל בהא סתירה משתעי קרא דנוהג בה דין סוטה אבל הא דאסורה כו': קמ"ל - דכי אתא קרא לגופיה אתא דהיכא דאינו קרוב לה נאסר עליה על ידי קינוי זה ולאו למעוטי קרובים אתא: איש אמר רחמנא - ושכב איש אותה: שחוף - שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח ובתורת כהנים בקללות שנינו דוגמתו יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה אבל בשרו שמור עליו תלמוד לומר את השחפת מלמד שבשרו נשחף: מקנין על ידו כו' - כמו והוינן בה מקנין על ידו פשיטא: ופוסל בתרומה פשיטא - אם הוא אחד מן הפסולים המחללין את האשה כגון עובד כוכבים עבד חלל נתין וממזר דקיימא לן בקדושין וביבמות דפסולין האשה בביאתן מובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה למי שזר אצלה פסלה: לא יחלל זרעו - מדלא כתיב לא יחל דרשינן שני חילולין אחד לה ואחד לזרעה: דאית ליה זרע מחלל את האשה בביאתו דלית ליה זרע לא יחלל: קא משמע לן - שמואל דפוסל שמעינן ליה מהא דאמר מקנין על ידי שחוף: ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו' - ומיניה נפקא לן דפסולין פסלי לאשה בביאתן ומדאפקיה בלשון הויה נדרוש דאית ליה הויה מי שקידושין תופסין בה כגון ממזר נתין וחלל פסלי אבל עובד כוכבים ועבד הרי הן כבהמה וכיון דלית להו הויה לא נפסלו עובד כוכבים אין לו קידושין בישראל דכתיב (ויקרא כ) איש אשר ינאף את אשת רעהו ותניא בסנהדרין (דף נב:) פרט לאשת אחרים אלמא לית להו אישות עבד עם החמור כתיב בהו עם הדומה לחמור: מי שיש לו אלמנות וגירושין בה - הוא דכי אין לה זרע ממנו ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל דלא פסלה בביאתו יצא עובד כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה שלא תפסו לו בה קידושין וכשמת אין שם אלמנות עליה וביבמות פריך אימא לקולא דמי שיש לו אלמנות וגירושין הוא דכי אית לה זרע לא תיכול אבל עובד כוכבים ועבד אפי' אית לה זרע מיניה תיכול והתם משני לה. בהבא על יבמתו ומיהו שמעינן [ליה מהא] דמקנין ע"י עובד כוכבים: ואלא - מי שאינו איש דמתני' למעוטי בהמה: דאין זנות לבהמה - אינה נעשית זונה בבעילת בהמה ואינה נאסרת על בעלה: אתנן זונה - נתן טלה באתננה: מחיר כלב - החליף כלב בטלה: אתנן כלב - שאם אדם אומר לזונה היליך טלה והבעלי לכלבי: מחיר זונה - היתה לו שפחה זונה והחליפה בטלה ומדקאמר אתנן כלב מותר מכלל דלאו זנות הוא דאי זנות הוא הוה חייל עלה שם אתנן: ואלא שכבת זרע למה לי - כיון דאמרת מקנין ע"י שחוף: לשקינא לה שלא כדרכה - אל תסתרי עמו להבעל שלא כדרכה: משכבי אשה כתיב - הוקשו שני משכבותיה לכל דברים וכיון דנאסרת עליו אמאי לא הוי קינוי: דרך אברים פריצותא בעלמא הוא - שוכב עמה בקירוב בשר: פריצותא מי קאסר רחמנא - אשה על בעלה בהכי וכיון דלא מתסרא עליה בהכי פשיטא דלאו קינוי הוא: בנשיקה - משיק השמש באותו מקום: היינו דאתא קרא למעוטיה - דלא תימא העראה היא: אלא למאן דאמר - ביבמות (דף נה:) העראה האמורה בתורה שהיא כגמר ביאה בכל העריות כדכתיב (ויקרא כ׳:י״ט) את מקורה הערה את שארו הערה זו נשיקה מאי איכא למימר היכי מצית למימר דאתא קרא למעוטה הלא כגמר ביאה היא לכל דבר חוץ משפחה חרופה: בקפידה דבעל תליא - דכתיב וקינא ובעל הא חזינן ליה דקפיד שהרי קינא לה על כך:

אבל הא הואיל ואסורה וקיימא אימא לא קא משמע לן - תימה הא שמעינן לה מאלמנה לכהן גדול דאסירה וקיימא לבעל ואפי' הכי איצטריך קרא דכי תשטה אשתו למעוטי הא לאו הכי הוה שותה וכן על מה שאמר איש אמר רחמנא ולא קטן נראה דדוקא משתיה ממעט לה קרא אבל נאסרה על ידי בן תשע שנים ויום אחד אע"פ שאינו איש שהרי ביאתו פוסלת בתרומה כדאיתא בפרק אלמנה (יבמות דף סח.) ונסקלת הערוה על ידו כדאיתא בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נה:) ומקומו בפרק יוצא דופן (נדה דף מה.) דומיא דכל עריות מקנא על ידן דלא איצטריך לאשמועינן אלא דשותות אבל דנאסרו פשיטא וכי משום דעריות נינהו גריעי: שחוף - פירש רבינו חננאל שאינו בועל כדרכו ואינו מזריע דתניא איזהו מרוח אשך זה הקליטים שנכנס רוח באשכיו דברי ר"ע רבי ישמעאל אומר זה השחוף תימה אמאי נקט שמואל שחוף ולא נקט סריס ושמא שחוף הוי רבותא טפי: אבל הא הואיל ואסירא וקיימא - תימא מאי קמ"ל רב הונא והא מתני' היא ע"י כל עריות מקנין וי"ל דהכי פירושו מי שנאסר בכל בת ישראל ע"י בעילת זנות אפילו אינה קרובתו יצא עובד כוכבים דבלאו הכי כל בת ישראל מתסרא וקיימא לגביה: יצא עובד כוכבים שאין לו אלמנות וגירושין בה - פירש רש"י דנפקא לן מדכתיב אשר ינאף את אשת רעהו פרט לאשת אחרים תימה והא נפקא לן בקידושין בפרק האומר מלא תתחתן בם וכמדומה דלא אתי קרא פרט לאשת אחרים אלא למעוטי ישראל הבא על העובדת כוכבים אשת עובד כוכבים וקמ"ל אע"ג דבעולת בעל יש להן ישראל בעובדת כוכבים פטור: למעוטי בהמה - תימה דהכא משמע דבזנות תליא מילתא אם כן רבא דאמר בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נד.) דיש זנות לבהמה מתני' למעוטי מאי וכי אית לן למימר דל"ל דשמואל או דרב הונא: מנא הא מילתא דאמרי רבנן אין זנות לבהמה - ה"ג בפ' כל האסורין (תמורה ל:) מנא הא מילתא דאין זנות לבהמה אמר ליה לא נישתמיט קרא ונכתוב אתנן זונה וכלב א"נ הכי אתנן כלב וכו': אלא למאן דאמר העראה זו נשיקה מאי איכא למימר - והיינו שמואל בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נה:) והכא אליביה דשמואל נמי מסקינן ותימה אדרבה איפכא מסתברא למאן דאמר העראה זו נשיקה וחשיבה ביאה גבי שאר עריות היינו דאיצטריך קרא הכא למעוטי אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה ולא חשיבה נשיקה גבי שאר עריות הכא מאי איצטריך למעוטה:

סוטה כו:

Navigate the library