כתובות קד.

פרק יב׳ · הנושא את האשה

Ketubot 104a · Chapter 12: HaNosei et HaIshah

דְּמִדַּלְיָא וּבְסִים אַוֵּירָא. הָהוּא יוֹמָא דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי, גְּזַרוּ רַבָּנַן תַּעֲנִיתָא, וּבְעוֹ רַחֲמֵי, וְאָמְרִי: כֹּל מַאן דְּאָמַר ״נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי״ — יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. סְלִיקָא אַמְּתֵיהּ דְּרַבִּי לְאִיגָּרָא, אָמְרָה: עֶלְיוֹנִים מְבַקְּשִׁין אֶת רַבִּי, וְהַתַּחְתּוֹנִים מְבַקְּשִׁין אֶת רַבִּי. יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכוֹפוּ תַּחְתּוֹנִים אֶת הָעֶלְיוֹנִים. כֵּיוָן דַּחֲזַאי כַּמָּה זִימְנֵי דְּעָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא וְחָלַץ תְּפִילִּין וּמַנַּח לְהוּ וְקָמִצְטַעַר, אֲמַרָה: יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכוֹפוּ עֶלְיוֹנִים אֶת הַתַּחְתּוֹנִים. וְלָא הֲווֹ שָׁתְקִי רַבָּנַן מִלְּמִיבְעֵי רַחֲמֵי. שָׁקְלָה כּוּזָא, שָׁדְיָיא מֵאִיגָּרָא [לְאַרְעָא], אִישְׁתִּיקוּ מֵרַחֲמֵי, וְנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְבַר קַפָּרָא: זִיל עַיֵּין, אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ דְּנָח נַפְשֵׁיהּ. קַרְעֵיהּ לִלְבוּשֵׁיהּ וְאַהְדְּרֵיהּ לְקִרְעֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ, פְּתַח וַאֲמַר: אֶרְאֶלִּים וּמְצוּקִים אָחֲזוּ בַּאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים, וְנִשְׁבָּה אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ. אֲמַרוּ לֵיהּ: נָח נַפְשֵׁיהּ? אֲמַר לְהוּ: אַתּוּן קָאָמְרִיתוּ וַאֲנָא לָא קָאָמֵינָא. בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי זָקַף עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה, אֲמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁיָּגַעְתִּי בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתַי בַּתּוֹרָה, וְלֹא נֶהֱנֵיתִי אֲפִילּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם בִּמְנוּחָתִי. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״. ״עַל מִשְׁכָּבְךָ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! מְסַיֵּיעַ לֵיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם, אוֹמְרִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, צַדִּיק פְּלוֹנִי בָּא. אוֹמֵר לָהֶם: יָבוֹאוּ צַדִּיקִים וְיֵצְאוּ לִקְרָאתוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ: ״יָבֹא בְּשָׁלוֹם״, יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם, שָׁלֹשׁ כִּיתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יוֹצְאוֹת לִקְרָאתוֹ, אַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: ״בֹּא בְּשָׁלוֹם״, וְאַחַת אוֹמֶרֶת: ״הוֹלֵךְ נִכְחוֹ״, וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: ״יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״. בְּשָׁעָה שֶׁהָרָשָׁע נֶאֱבָד מִן הָעוֹלָם, שָׁלֹשׁ כִּיתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה יוֹצְאוֹת לִקְרָאתוֹ, אַחַת אוֹמֶרֶת: ״אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה׳ לָרְשָׁעִים״, וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: ״לְמַעֲצֵבָה יִשְׁכַּב״, וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: ״רְדָה וְהׇשְׁכְּבָה אֶת עֲרֵלִים״. מַתְנִי׳ כׇּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ, גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם. כׇּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. שֶׁיֵּשׁ בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁתַּעֲשֶׂה טוֹבָה כְּנֶגֶד כְּתוּבָּתָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ — גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם, כׇּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ — גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. מֵתָה — יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין כְּתוּבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: עֲנִיָּיה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, וּמָרְתָּא בַּת בַּיְיתּוֹס עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים? אֲמַר לֵיהּ: לְפוּם גַּמְלָא שִׁיחְנָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְרַבִּי מֵאִיר מַהוּ שֶׁתְּשַׁלֵּשׁ? תֵּיקוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל זְמַן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: אֲתַאי קוֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה — גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ, לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה לָא גָּבְיָא? בְּהַהִיא פּוּרְתָּא אַחֵילְתַּהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִין, כׇּל מִדַּת חֲכָמִים, כֵּן הִיא. בְּאַרְבָּעִים סְאָה — טוֹבֵל, בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קוּרְטוֹב — אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבּוֹל בָּהֶן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֵעִיד רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי לִפְנֵי רַבִּי, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם אָבִיו: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ, אֲבָל שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ — גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: אֲפִילּוּ שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ — אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה שֶׁלֹּא בְּהַזְכָּרָה. הֵיכִי דָמֵי, אִי דְּלָא נָקֵט שְׁטָרָא — בְּמַאי גָּבֵי? אֶלָּא דְּנָקֵיט שְׁטָרָא: וּבַעַל חוֹב הוּא דְּלָאו בַּר אַחוֹלֵי הוּא, הָא אַלְמָנָה אַחֵילְתַּהּ! הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: לְעוֹלָם דְּלָא נָקֵיט שְׁטָרָא, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. וְהָאָמַר רַבִּי אִלְעָא, שׁוֹנִין: גְּרוּשָׁה הֲרֵי הִיא כְּבַעַל חוֹב. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא נְקִיטָא כְּתוּבָּה, בְּמַאי גָּבְיָא? אֶלָּא לָאו דִּנְקִיטָא כְּתוּבָּה, וּגְרוּשָׁה הִיא דְּלָאו בַּת אַחוֹלֵי הִיא, הָא אַלְמָנָה אַחֵילְתַּהּ! הָכָא נָמֵי כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תָּנֵי רַב יְהוּדָה בַּר קָזָא בְּמַתְנִיתָא דְּבֵי בַּר קָזָא: תָּבְעָה כְּתוּבָּתָהּ —

דמדליא - דאמרינן במסכת מגילה (דף ו.) למה נקרא שמה צפורי שיושבת בראש ההר כציפור: דעל כמה זימנין לבית הכסא - דחולי מעיים הוה ליה: וחלץ תפילין ומנח להו - וקא מצער לחלוץ ולהניח: פתח ואמר - הספד: אראלים ומצוקים - מלאכים וצדיקים מצוקי ארץ: ולא נהניתי בעולם הזה - [אפילו] לפי טורח שיגעתי באצבע קטנה שלי: יבואו צדיקים ויצאו לקראתו ויבא בשלום - ואחר כך ינוחו צדיקים על משכבותם: הולך נכחו - בדרך ישרה: מתני' כל זמן שהיא בבית אביה - והיורשים זנוה שם: גובה כתובתה - כשתרצה: שתעשה טובה - מנכסי יתומים נותנת לחם ומלח לשכניה: וחכמים אומרים - לא הוזכרו עשרים וחמש לענין הטובה שתעשה ולא אפסדוה רבנן כתובה וכשהוזכרו עשרים וחמש לענין המחילה הוזכרו דהואיל ושתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלתה הלכך כל זמן שהיא בבית בעלה אין שתיקתה מחילה אלא מפני שמכבדין אותה היא בושה למחות על כתובתה אבל בבית אביה מששתקה כ"ה שנים מחילה היא: מתה יורשיה מזכירין כתובתה כו' - כלומר צריכה למחות על כתובתה בתוך כ"ה שנים: גמ' ענייה שבישראל - שכתובתה מועטת איבדה לרבי מאיר בטובה שעושה בכ"ה שנים: ומרתא בת בייתוס - שהיתה עשירה וכתובתה מרובה תפסיד כתובתה בטובה של כ"ה שנים: לפום גמלא שיחנא - המשוי לפי הגמל אף כאן לפי עושרה טובתה: מהו שתשלש - לר"מ דטעמא משום טובה: שתשלש - שנחשוב טובתה לחשבון כתובתה לפי חשבון השנים להפסיד לכל שנה אחת מעשרים וחמש בכתובתה אם לא שהתה כ"ה שנים אלא חציין או שלישית או רביעית תשלש לשון חלוקה לפי חשבון הוא כדתנן (מכות דף ה.) משלשין בממון ואין משלשין במכות: כל מדת חכמים כן - העמידוה יתד ולא תמוט: אבל שטר כתובה יוצא - בבית דין מתחת ידה: גובה כתובתה לעולם - שאילו מחלתה היתה מוסרת להם שטר הכתובה: שלא בהזכרה - אם שתק עשרים וחמש שנים ולא מיחה על חובו לא הפסיד בכך: אלמנה בת אחולי היא - שנהנית מהן כל השנים הללו וכתובתה אינה מלוה ולא חיסרה בה ממון: לעולם דלא נקיט - הלכך דווקא בעל חוב הא אלמנה דלא נקטא שטרא אחילת' ודקשיא לך במאי גביא כשחייב מודה: שונין - בעלי ברייתא: גרושה הרי היא כבעל חוב - לגבות לעולם שלא בהזכרה דוודאי לא מחלה: כשחייב מודה - שלא נתקבלה כתובתה: בר קזא - שם חכם:

ומנח תפילין - ואע"ג שחולי מעיים פטורין מן התפילין לפי שאין יכולין ליזהר היטב אבל ר' היה מנהיג עצמו בקדושה יותר מדאי והיה יודע היטב ליזהר. מ"ר: לא נהניתי אפילו באצבע קטנה - דאמרינן במדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו ומייתי הא עובדא דרבי: ומרתא בת ביתוס עשרים וחמש שנים - אמר לי רבי דהך פירכא ליתא אליבא דבר קפרא דאמר לקמן לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת אית לה דלענין כתובה דאורייתא מרתא בת בייתוס וענייה שבישראל שוות אלא אליבא דר' יוחנן דאמר דאפילו תוספת אין לה איירי הכא ולי נראה דאליבא דכו"ע איתא דהכא אליבא דרבי מאיר איירי ולקמן לא קאי בר קפרא אלא אליבא דרבנן דאמרי גובה כתובתה בבית אביה עד כ"ה שנים והואיל ושהתה כל כך מחלתה ואמר בר קפרא דדוקא מנה ומאתים מחלה אבל תוספת דהויא כמו מתנה בעלמא לא מחלה כמו שאר בעל חוב דלא מחיל אבל לרבי מאיר דמפסדה משום שיש בעשרים וחמש שנה שתעשה טובה כנגד כתובה אין חילוק בין תוספת למנה ומאתים דלפום גמלא שיחנא דאי לא תימא הכי אלא אדר"מ קאי אם כן מדקאמר דתוספת יש לה אלמא לית ליה דלפום גמלא שיחנא אם כן קשה לדידיה אלמנה דכתובתה מנה עד כ"ה שנים ובתולה דכתובתה מאתים עד כ"ה שנים ודומה לי דבר פשוט דאליבא דרבנן קאי לקמן דכולה סוגיא דלקמן מיירי אליבא דרבנן: היכי דמי אי דלא נקיטא כתובה במאי גביא - תימה אמאי לא דייק כמו כן במתניתין במאי גביא בשלא שהתה כ"ה אלא לאו בנקיטא כתובה וקתני דמחלה בכ"ה וי"ל דאמתני' ליכא למיפרך דאיכא למימר דמתני' בעידי מיתה והא אליבא דרב קיימא דלדידיה (לעיל כתובות פט:) אלמנה גביא בעדי מיתה והא דקאמר אי דלא נקיט' כתובה בידה במאי גביא היינו גט דכמאן דכתב ביה מנה ומאתים דמי דלרב (שם) גרושה לא גביא אלא בגט: