טוען את הדף…
שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ״. וְ״יוֹצֵר הָאָדָם״. וַ״אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, יוֹצֵר הָאָדָם״. ״שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה, בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ״. ״שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵיעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה״. ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה, רִינָּה, דִּיצָה, חֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵיעוּת. מְהֵרָה ה׳ אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחוּפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה״. לֵוִי אִיקְּלַע לְבֵי רַבִּי בְּהִלּוּלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵיהּ, בָּרֵיךְ חֲמֵשׁ. רַב אַסִּי אִיקְּלַע לְבֵי רַב אָשֵׁי בְּהִלּוּלֵיהּ דְּמָר בְּרֵיהּ, בָּרֵיךְ שֵׁית. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר חֲדָא יְצִירָה הֲוַאי, וּמָר סָבַר שְׁתֵּי יְצִירוֹת הֲוַאי. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא חֲדָא יְצִירָה הֲוַאי. מָר סָבַר בָּתַר מַחְשָׁבָה אָזְלִינַן, וּמָר סָבַר בָּתַר מַעֲשֶׂה אָזְלִינַן. כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה רָמֵי, כְּתִיב: ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ״, וּכְתִיב: ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״, הָא כֵּיצַד? בַּתְּחִלָּה עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לִבְראוֹת שְׁנַיִם, וּלְבַסּוֹף נִבְרָא אֶחָד. רַב אָשֵׁי אִיקְּלַע לְבֵי רַב כָּהֲנָא. יוֹמָא קַמָּא בָּרֵיךְ כּוּלְּהוּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ אִי אִיכָּא פָּנִים חֲדָשׁוֹת — בָּרֵיךְ כּוּלְּהוּ, וְאִי לָא — אַפּוֹשֵׁי שִׂמְחָה בְּעָלְמָא הוּא, מְבָרֵךְ ״שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ״ וַ״אֲשֶׁר בָּרָא״. מִשִּׁבְעָה וְעַד שְׁלֹשִׁים, בֵּין אָמַר לְהוּ מֵחֲמַת הִלּוּלָא, וּבֵין לָא אָמַר לְהוּ מֵחֲמַת הִלּוּלָא — מְבָרֵךְ ״שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ״. מִכָּאן וְאֵילָךְ, אִי אָמַר לְהוּ מֵחֲמַת הִלּוּלָא — מְבָרֵךְ ״שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ״, וְאִי לָא — לָא. וְכִי אָמַר לְהוּ מֵחֲמַת הִלּוּלָא, עַד אֵימַת? אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא. וּמֵעִיקָּרָא מֵאֵימַת? אָמַר רַב פָּפָּא: מִכִּי רְמוּ שְׂעָרֵי בַּאֲסִינְתָּא. אִינִי? וְהָא רַב פָּפָּא אִיעֲסַק לְאַבָּא מָר בְּרֵיהּ, וּבָרֵיךְ מִשְּׁעַת אֵירוּסִין! שָׁאנֵי רַב פָּפָּא, דַּהֲוָה טְרִיחַ לֵיהּ. רָבִינָא אִיעֲסַק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב חֲבִיבָא, וּבָרֵיךְ מִשְּׁעַת אֵירוּסִין. אָמַר: קִים לִי בְּגַוַּיְיהוּ דְּלָא הָדְרִי בְּהוּ. לָא אִסְתַּיַּיע מִילְּתָא וְהָדְרִי בְּהוּ. רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא אִיקְּלַע לְבָבֶל, בָּרֵיךְ שֵׁית אֲרִיכָתָא. וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ. רַב חֲבִיבָא אִיקְּלַע לְבֵי מָהוֹלָא, בָּרֵיךְ ״שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ״. וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ — מִשּׁוּם דִּטְרִידִי דְּאִית לֵיהּ צַעֲרָא לְיָנוֹקָא. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: חֲתָנִים מִן הַמִּנְיָן, וְאֵין אֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן. מֵיתִיבִי: חֲתָנִים וַאֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן! מַתְנִיתָא קָא רָמֵית עֲלֵיהּ דְּרַב? רַב תַּנָּא הוּא, וּפְלִיג. אִיתְּמַר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲתָנִים מִן הַמִּנְיָן, וְאֵין אֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן. מֵיתִיבִי: חֲתָנִים וַאֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן!והתקין לו ממנו - מגופו מצלעותיו: בנין עדי עד - בנין נוהג לדורות וחוה קרי לה בנין על שם ויבן את הצלע (בראשית ב): שוש תשיש - לפי שאנו צריכין להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו שנאמר (תהילים קל״ז:ו׳) תדבק לשוני לחכי וגו': עקרה - ירושלים: שמח תשמח - ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב לב ואשר ברא לשם כל ישראל ולפי שהסדר מתחיל מאשר יצר לפיכך פתח בה בברוך וחתם בה בברוך כדרך כל ראשי סדרי ברכות ושוש תשיש ושמח תשמח מפני שהן ברכה הסמוכה לחברתה לא פתח בה בברוך שכן תיקנו לכל הברכות שסמוכות אחר הראשונה על הסדר ואשר ברא מפני שהיא נאמרת יחידית ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות לפיכך אינה מן הסמוכות והוצרך לפתוח בה בברוך ולסיים בה בברוך אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו ואסיפה זו כבוד המקום היא וברכה זו לכך נתקנה ומשעת אסיפה היא ראויה לברך אלא מכיון שיש ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרה עליו מידי דהוה אברכת בשמים וברכת על האור במוצאי שבת דאמרי' (ירושלמי דפסחים פ"י) רבי מפזרן וחוזר וסודרן על הכוס ורבי חייא מכנסן הואיל ויש שם כוס ולפי שאינה משאר סדר הברכות וכולה הודאה אחת לא חתמו בה בברוך מידי דהוה אברכת פירות ומצות וכן ברכת יוצר האדם שתיקנוה ליצירה ראשונה של אדם הראשון כדלקמן אי למ"ד ב' יצירות הוו אי למ"ד ב' יצירות עלו במחשבה ובתר מחשבה אזלינן מ"מ אינה מסדר ברכות הזווג דהא ביצירה הראשונה אכתי נקבה לא הואי וא"ת למה היא באה מתוך שאנו מברכין על יצירה השניה תקנו אף על הראשונה שהיא עיקר ותחילתו: ריעים האהובים - החתן והכלה שהן ריעים האוהבים זה את זה: כשמחך יצירך - כמו ששמחת את אדם הראשון: בגן עדן מקדם - דכתיב ויטע גן בעדן מקדם וישם שם וגו' (שם): משמח חתן וכלה - ובאחרונה משמח חתן עם הכלה לפי ששמחת ברכה הראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרים שהרי תפלה היא שמתפללים ומברכין שיהו שמחים בהצלחה כל ימיהם לפיכך אין לחתום בה משמח חתם עם הכלה דמשמע איש באשתו אלא ברוך ה' משמח את שניהם לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב ובאחרונה שבח שמשבח להקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה: בריך חמש - שהכל ואשר יצר ושוש תשיש שמח תשמח אשר ברא: בריך שית - יוצר האדם הוסיף: חדא יצירה הואי - כמאן דאמר בעירובין (דף יח.) ויבן את הצלע פרצוף שמתחילת ברייתו נברא שני פרצופין זכר מלפניו ונקבה מאחור: שתי יצירות - כמאן דאמר זנב היה וממנו נבראת האשה והרי כאן שתי יצירות: בתר מחשבה אזלינן - ששנים עלו במחשבה להבראות ונברא אחד בעירובין בפ' עושין פסין: מברך שהשמחה במעונו - בתחילת הזימון: בין אמר להן - לקרואין: מחמת הלולא - קראתי לכם הלום לסעודה: מעיקרא - קודם החופה אם הזמין קרואים ואמר להם מחמת שאני רוצה להכניס בני לחופה: מאימתי - הויא התחלת שמחת חופה לברך שהשמחה במעונו: מכי רמי שערי באסינתא - יש שורין שעורים בעריבת מים להטיל שכר לצורך חופה וי"א לשם החתן והכלה זורעין שעורין בעציץ לומר פרו ורבו וצמחו כשעורים הללו: דהוה טריח ליה - מתוקנים היו לו כל צרכי חופה וסעודה: איעסק לבריה - שידך לו אשה: ובריך משעת אירוסין - שהשמחה במעונו: והדרי בהו - לא נתנו לו האשה: שית אריכתא - הוסיף דברים על שהכל ועל ברכת יצירה ראשונה וחתם בהם בברוך: ולית הלכתא כוותיה - כדפי' לעיל: לבי מהולא - לסעודת מילה: חתנים מן המנין - לקמן מפרש למאי הלכתא:שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם - פותחת בברוך אע"פ שכל אחת סמוכה לחבירתה כיון דקצרות הן אם לא היה פותח בברוך היה נראה הכל ברכה אחת וכן אשר יצר אם לא היה פותח בברוך היה נראה שהיתה מתחלת מברוך יוצר האדם אשר יצר אבל שוש תשיש שהיא אחר ברכה ארוכה אין צריך לפתוח בברוך ואשר ברא פותחת בברוך לפי שמברכים אותה בפני עצמה כשאין פנים חדשות כדפירש בקונטרס ועל שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם פי' בקונטרס טעם אחר ור"ח פירש דיוצר האדם פותחת בברוך לפי שיש שלא היו אומרים אותה כדאמר בסמוך ואור"ת דבפרק קמא דברכות (דף יא:) גבי ברכת התורה גרסי' ר' יוחנן מסיים בה הכי והערב נא דברכה אחת היא דאי הוו שתי ברכות היה צריך לפתוח בברוך אע"ג דסמוכה לחברתה כיון שאותה שלפניה היא קצרה ובתר הכי גרסינן הלכך נימרינהו לתרווייהו ולא גרסינן לכולהו דאם כן הוה משמע דשלש ברכות הן: חדא יצירה הואי - צריך לומר דהיינו כמאן דאמר פרצוף אחד מדקאמר בתר הכי דכולי עלמא חדא יצירה הואי מר סבר בתר מחשבה אזלינן ובריש פרק שני דעירובין (דף יח. ושם) משמע בהדיא דלמאן דאמר פרצוף אחד הוה עלה במחשבה להבראות שנים אבל למאן דאמר התם שני פרצופים לא סבירא ליה הכי כך פירש רשב"ם: רב תנא הוא ופליג - לא בעי לשנויי כי תניא ההיא בברכת המזון כדמשני רבי יוחנן דנראה לו דוחק להעמיד כן ונוח לו טפי לומר דפליג ומדלא קאמר ר' יוחנן תנא ופליג יש להוכיח דר"י אמורא היה דאי הוה תנא הוה משני כדמשני לרב ואין להקשות דאמאי לא משני רבי יוחנן אנא דאמרי כרב דתנא הוא דרבי יוחנן לא היה מחזיק רב כתנא דפליג עליו בכל דוכתא ומיהו איכא נמי רבי יוחנן שהיה תנא דתניא בשילהי דנזיר (דף סה. ושם) וכמה שיעור תפיסה פירש רבי יוחנן כו':