Ketubot 63b · Talmud

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִמְּלָאכָה, חוֹלָה בַּת מְלָאכָה הִיא? אֶלָּא: מִתַּשְׁמִישׁ כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּהָוְיָא מוֹרֶדֶת. כִּי פְּלִיגִי מִמְּלָאכָה, מָר סָבַר: מִמְּלָאכָה — לָא הָוְיָא מוֹרֶדֶת, וּמָר סָבַר: מִמְּלָאכָה — נָמֵי הָוְיָא מוֹרֶדֶת. גּוּפָא: הַמּוֹרֶדֶת עַל בַּעֲלָהּ — פּוֹחֲתִין לָהּ מִכְּתוּבָּתָהּ שִׁבְעָה דִּינָרִים בְּשַׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעָה טַרְפְּעִיקִין. רַבּוֹתֵינוּ חָזְרוּ וְנִמְנוּ, שֶׁיְּהוּ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ אַרְבַּע שַׁבָּתוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, וְשׁוֹלְחִין לָהּ בֵּית דִּין: הֱוִי יוֹדַעַת שֶׁאֲפִילּוּ כְּתוּבָּתִיךְ מֵאָה מָנֶה הִפְסַדְתְּ. אַחַת לִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה, אֲפִילּוּ נִדָּה, אֲפִילּוּ חוֹלָה, וַאֲפִילּוּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף לִשְׁמוּאֵל: נִדָּה בַּת תַּשְׁמִישׁ הִיא? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: אֵין מַכְרִיזִין עָלֶיהָ אֶלָּא בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אָמַר רָבָא: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: אַרְבַּע שַׁבָּתוֹת זוֹ אַחַר זוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: פַּעֲמַיִם שׁוֹלְחִין לָהּ מִבֵּית דִּין, אַחַת קוֹדֶם הַכְרָזָה, וְאַחַת לְאַחַר הַכְרָזָה. דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: הֲלָכָה כְּרַבּוֹתֵינוּ. אָמַר רָבָא: הַאי בּוּרְכָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי בּוּרְכָתֵיהּ? אֲנָא אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵיהּ, וּמִשְּׁמֵיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵיהּ, וּמַנּוּ, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. וְאִיהוּ כְּמַאן סָבַר? כִּי הָא דְּאִתְּמַר: רָבָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הֲלָכָה, נִמְלָכִין בָּהּ. רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הֲלָכָה, אֵין נִמְלָכִין בָּהּ. הֵיכִי דָּמְיָא מוֹרֶדֶת? אָמַר אַמֵּימָר: דְּאָמְרָה ״בָּעֵינָא לֵיהּ וּמְצַעַרְנָא לֵיהּ״. אֲבָל אָמְרָה ״מְאִיס עֲלַי״ — לָא כָּיְיפִינַן לַהּ. מָר זוּטְרָא אָמַר: כָּיְיפִינַן לָהּ. הֲוָה עוֹבָדָא וְאַכְפְּיַהּ מָר זוּטְרָא, וּנְפַק מִינֵּיהּ רַבִּי חֲנִינָא מִסּוּרָא. וְלָא הִיא: הָתָם סִיַּיעְתָּא דִשְׁמַיָּא הֲוָה. כַּלְּתֵיהּ דְּרַב זְבִיד אִימְּרַדָא, הֲוָה תְּפִיסָא חַד שֵׁירָא. יְתֵיב אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי, וִיתֵיב רַב גַּמָּדָא גַּבַּיְיהוּ. יָתְבִי וְקָאָמְרִי: מָרְדָה — הִפְסִידָה בְּלָאוֹתֶיהָ קַיָּימִין. אֲמַר לְהוּ רַב גַּמָּדָא: מִשּׁוּם דְּרַב זְבִיד גַּבְרָא רַבָּה, מַחְנִיפִיתוּ לֵיהּ? וְהָאָמַר רַב כָּהֲנָא: מִיבַּעְיָא בָּעֵי רָבָא, וְלָא פְּשִׁיט? אִיכָּא דְּאָמְרִי, יָתְבִי וְקָאָמְרִי, מָרְדָה — לֹא הִפְסִידָה בְּלָאוֹתֶיהָ קַיָּימִין. אֲמַר לְהוּ רַב גַּמָּדָא:

אלא מתשמיש דכולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת - והך מתניתא במורדת מתשמיש: חזרו ונמנו - שלא ישהו אותה לפחות מעט מעט אלא יפסידוה כל כתובתה לאחר ארבע שבתות של הכרזה: דיקא נמי דקתני ארבע שבתות - ימים שאינם של מלאכה והכל מצוין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: בורכא - דבר שאינו הגון: ואיהו כמאן סבר - רבא דאמר בורכא היא כמאן סבר: נמלכין בה - משהין את גיטה ומחזירין עליה שתחזור בה ובתוך כך פוחתין מכתובתה שבעה דינרין בשבת: היכי דמיא מורדת - דכופין אותה דמשהין גיטה ופוחתין כתובתה: דאמרה בעינא ליה כו' - שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה: אבל אמרה מאיס עלי - לא הוא ולא כתובתו בעינא: לא כייפינן לה - להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובתה: כלתה דרב זביד אימרידא - ואמרה מאיס עלי: הוה תפיסא חדא שירא - מעיל אחד שהכניסה לו בכתובה: הפסידה בלאותיה קיימין - אפילו בגדיה שהכניסה לו בנדונייתה ושמאום עליו בכתובתה ועדיין הבלאות קיימין תפסיד אותם: מיבעיא בעי - אם הפסידה בלאותיה אם לאו:

אלא למאן דאמר מתשמיש נדה בת תשמיש היא. וא"ת למאן דאמר ממלאכה מאי אפילו דקתני ואפי' נדה ויש לומר דהוי רבותא משום דסתם נדות חולות קצת אי נמי דאינה בת מלאכה כמו שאר נשים דאינה מוזגת לו הכוס כו': אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' - ולעיל דגמר מדיר מנדה משום דמדיר הוי טפי פת בסלו ממורד שמא ימצא פתח לנדרו תדע דבמורד מוסיפין אבל לא במדיר: דיקא נמי דקתני ד' שבתות - דליכא למימר שמכריזין ד' שבתות בכל יום דבהדיא תני בתוספ' דפעם אחת בשבת מכריזין: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. ולעיל דגמר מדיר מנדה משום דמדיר הוי טפי פת בסלו ממורד שמא ימצא פתח לנדרו תדע דבמורד מוסיפין אבל לא במדיר: ואינהו כמאן סברוה - רש"י גריס ואיהו כמאן סבר פירוש רבא דאמר בורכא ור"ל דלרבא אין הלכה כרבותינו אלא כמתני' דפוחתין לה עד כלות כתובתה ונמלכין בה היינו נמי דפוחתין ולא תפסיד מיד אחר ארבע שבתות ור"ת מפרש דרמי בר חמא בא להוסיף על דברי רבותינו אע"ג דלא קתני דשולחין לה אלא אחר הכרזה קאמר רמי בר חמא דה"נ היו אומרים דשולחין לה נמי קודם הכרזה דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו כלומר ממש כדבריהם דלא קתני שליחות של קודם הכרזה ופליג ארמי בר חמא אמר רבא האי בורכא אלא הלכה כרמי בר חמא דפעמים שולחין לה וגרסינן אינהו כמאן סברוה וכן כתוב בספרים ישנים ובה"ג ולא קאי ארב נחמן בר יצחק ור"נ בר רב חסדא דאינהו סברי כרבי יוסי ברבי חנינא שהיה גדול הרבה מרב ששת אלא ארמי בר חמא ורבא קאי הלכה נמלכין בה פירוש קודם הכרזה והלכה אין נמלכין בה נמי היינו קודם הכרזה אבל אחר הכרזה מודה כדתניא בהדיא בדברי רבותנו וכן משמע מתוך פר"ח דפסק דאע"ג דאמר ר"נ בר רב חסדא הלכה כדברי רבותינו הלכה כרבא דאמר משמיה דרב ששת הלכה נמלכין בה דהא רמי בר חמא דאמר פעמים שולחין לה מסייע ליה ומיהו מסקנא דשמעתין דמשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ולית לה מזוני אמורדת דהכא קאי ולא אאומרת מאיס עלי כמו שמפרש ר"ת דהא כיון ששניהם חפצים בגירושין כמו שנפרש למה נשהא אותה מלהתגרש אלא אמורדת דהכא קאי ומצא רבינו יהודה בכתב רב שרירא שתקנו בימיו לתת גט לאשה לאלתר דלא כשמעתין דכלתיה דרב זביד וכתב נמי רבינו יהודה דרבנן סבוראי תקנו למישקל מינה מאי דתפיסא ומייתי לה גיטא לאלתר: אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה - פי' בקונטרס לא כייפינן לה לעמוד תחתיו אלא יתן גט ויוצאה בלא כתובה וי"מ דכופין אותו להוציא ואין נראה לר"ת דניחוש שמא עיניה נתנה באחר כי ההיא דתנן בפרק בתרא דנדרים (דף צ:) גבי שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה ויש לדחות דהתם נוטלות כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אבל הכא דיוצאה בלא כתובה לא ולהכי נמי לא קתני לה עם אותן שכופין להוציא דהתם נותן כתובה וכן בפרק המגרש (גיטין דף פח:) דתנן גט מעושה ביד עובדי כוכבים פסול שלא תהא אשה תולה עצמה ביד עובד כוכבים ומפקעת עצמה מבעלה אין להקשות אם באומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם הא יכולה להפקיע עצמה מבעלה בטענת מאיס עלי דהא במאיס עלי אין לה כתובה ולא תפקיע עצמה להפסיד כתובתה ועוד הקשה ר"ת דבריש הנזקין (גיטין דף מט:) אוכ"ת כי נפקא איהי נתקנו ליה כתובה מינה ת"ש האיש אינו מוציא אלא לרצונו ואמאי אי כופין במאיס עלי להוציא א"כ נתקנו ליה כתובה מינה ומיהו יש לדחות דלא מציא למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה ובשביל אותן נשים לא רצו לתקן כתובה לאיש כיון דלא שייך לתקן ברוב נשים ויהודית דביתהו דרבי חייא דהויא לה צער לידה דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף יב:) דאמרה אמרה לי אם דאביה קיבל בה קדושין כי זוטרא לא רצתה לומר מאיס עלי ועוד לפי מה דפרישית אתי שפיר וזה נמי אין להקשות במתני' לר' יוסי אמאי פוחת לה מירושה שנפלה לה תטעון מאיס עלי דקודם כלות הכתובה אינה טוענת ברצון מאיס עלי כי היא בטוחה שלא ירצה להמתין ולהיות מעוגן עד כלות הכתובה דכל זמן דאגידא ביה לא יהבינן ליה אחרינא ויגרשנה ויתן לה כתובה אבל אחר שכבר הפסידה כל הכתובה לא תטעון דהא כיון דהמתינה ולא טענה עד שפיחתו כל כתובתה דברים ניכרים דאיערומי קא מערמא ועוד קשה משלהי נדרים (דף צא:) מההוא נואף דהוה מיהרזק בביתא הוא ואינתתא אתא מריה דביתא פרטיה נואף להוצא וערק אמר רבא איתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס משמע דאי הוה מירכס הוה אסירא א"כ לכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך איירי דאי לאו הכי אמאי הוות מיתסרא הא אין אשה נאסרת על בעלה עד שיראו כדרך המנאפים וכיון דבאומרת טמאה אני לך מיירי א"כ רוצה להפסיד כתובתה דהא מסתמא ברצון הוה דבביתה היה ועוד דלא צווחא אפילו הכי כי לא מירכס שריא דאית לן למימר דעיניה נתנה באחר כיון דלא מירכס ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מאיס עלי וי"ל דלעולם לא מיירי באומרת טמאה אני לך ואיתתא שריא דקאמר היינו לבועל אם גירשה הבעל או מת אבל אי הוה מירכס הוה אסירא לבועל כדאמרינן בפ' שני דיבמות (דף כד: ושם) הואיל ומכוער הדבר תצא ומפרש ר"ת דתצא מרוכל וכן נראה דבאומרת טמאה אני לך אין נראה כלל להתירה מטעם דאירכוסי הוה מירכס כיון דשוייה נפשה חתיכה דאיסורא וכ"ש לפי השאלתות דמפרש דהיכא דאיכא עדים בדבר מכוער תצא אף מן הבעל דאתי שפיר ואין להקשות משם כלל ועוד י"ל דהתם איירי כגון שבתחלה כששאלוה שתקה ולאחר שעה אמרה דאינה טמאה ונותנת טעם על שתיקותה ועוד מקשה רבינו תם דבכל השמועה אינו מזכיר כפיית הבעל אלא כפיית האשה ונראה לר"ת דהכי פירושו בעינא ליה ואינה רוצה להתגרש בלא כתובה ומצערנא ליה עד שיגרשנה ויתן לה כתובה אבל אמרה מאיס עלי ולא בעינא ליה לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן לה שתחזור בה ע"י שנאמר שלא תועיל מחילה משום דהוי מחילה בטעות דאגב צערה קא אמרה הכי ומתוך כך לא יגרשנה בעלה שאינו רוצה ליתן כתובה אלא מחילה גמורה היא ומתוך כך יעלה בדעתו לגרשה מר זוטרא אמר כייפינן לה דהויא כמחילה בטעות והיינו כפיה דעל ידי כך תשאר תחת בעלה שלא ברצונה כי בעלה לא יגרשנה כיון שחייב ליתן כתובתה ואין חילוק למר זוטרא בין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה בין אומרת מאיס עלי ור"ח נמי פירש דאין כופין הבעל ליתן גט וגם בקונט' לא פי' שיכופו הבעל ליתן גט:

כתובות סג:

Navigate the library