כתובותיז.
טוען את הדף…
כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה״. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה חִיגֶּרֶת אוֹ סוֹמָא, אוֹמְרִים לָהּ: ״כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה״? וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו, אוֹ יְגַנֶּנּוּ בְּעֵינָיו? הֱוֵי אוֹמֵר: יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: לְעוֹלָם תְּהֵא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעוֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: הָכִי מְשָׁרוּ קַמֵּי כַּלְּתָא בְּמַעְרְבָא: ״לֹא כָּחָל וְלֹא שָׂרָק וְלֹא פִּירְכּוּס וְיַעֲלַת חֵן״. כִּי סָמְכוּ רַבָּנַן לְרַבִּי זֵירָא, שָׁרוּ לֵיהּ הָכִי: ״לָא כָּחָל וְלֹא שָׂרָק וְלֹא פִּירְכּוּס וְיַעֲלַת חֵן״. כִּי סְמַכוּ רַבָּנַן לְרַבִּי אַמֵּי וּלְרַבִּי אַסִּי שָׁרוּ לְהוּ הָכִי: ״כֹּל מִן דֵּין וְכֹל מִן דֵּין סְמוּכוּ לַנָא, לָא תִּסְמֻכוּ לַנָא לָא מִן סַרְמִיסִין וְלָא מִן סַרְמִיטִין״, וְאָמְרִי לַהּ: ״לָא מִן חֲמִיסִין וְלָא מִן טוּרְמִיסִין״. רַבִּי אֲבָהוּ כִּי הֲוָה אָתֵי מִמְּתִיבְתָּא לְבֵי קֵיסָר, נָפְקָן אַמְהָתָא דְּבֵי קֵיסָר לְאַפֵּיהּ וּמְשָׁרְיָן לֵיהּ הָכִי: ״רַבָּא דְעַמֵּיהּ וּמְדַבְּרָנָא דְאוּמְּתֵיהּ, בּוּצִינָא דִנְהוֹרָא, בְּרִיךְ מֵתְיָיךְ לִשְׁלָם״. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי שֶׁהָיָה נוֹטֵל בַּד שֶׁל הֲדַס, וּמְרַקֵּד לִפְנֵי הַכַּלָּה, וְאוֹמֵר: ״כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה״. רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מְרַקֵּד אַתְּלָת. אָמַר רַבִּי זֵירָא: קָא מַכְסֵיף לַן סָבָא: כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ, אִיפְּסִיק עַמּוּדָא דְנוּרָא בֵּין דִּידֵיהּ לְכוּלֵּי עָלְמָא, וּגְמִירִי דְּלָא אִפְּסִיק עַמּוּדָא דְנוּרָא אֶלָּא אִי לְחַד בְּדָרָא, אִי לִתְרֵי בְּדָרָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַהַנְיָיה לֵיהּ שׁוֹטִיתֵיהּ לְסָבָא. וְאָמְרִי לַהּ: שְׁטוּתֵיהּ לְסָבָא. וְאָמְרִי לַהּ: שִׁיטְתֵיהּ לְסָבָא. רַב אַחָא מַרְכֵּיב לַהּ אַכַּתְפֵּיהּ וּמְרַקֵּד. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: אֲנַן מַהוּ לְמִיעְבַּד הָכִי? אֲמַר לְהוּ: אִי דָּמְיָין עֲלַיְיכוּ כִּכְשׁוּרָא — לְחַיֵּי, וְאִי לָא — לָא. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מוּתָּר לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי כַלָּה כׇּל שִׁבְעָה, כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ. וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲבִירִין אֶת הַמֵּת מִלִּפְנֵי כַלָּה. וְזֶה וָזֶה מִלִּפְנֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ עָלָיו עַל אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ שֶׁעָבַר מִלִּפְנֵי כַּלָּה, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. שִׁבְּחוּהוּ — מִכְּלָל דְּשַׁפִּיר עֲבַד? וְהָא אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ — כְּבוֹדוֹ מָחוּל, מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ — אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל. דְּאָמַר מָר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ! פָּרָשַׁת דְּרָכִים הֲוַאי. תָּנוּ רַבָּנַן: מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי שֶׁהָיָה מְבַטֵּל תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — כְּשֶׁאֵין עִמּוֹ כׇּל צָרְכּוֹ. אֲבָל יֵשׁ עִמּוֹ כׇּל צָרְכּוֹ — אֵין מְבַטְּלִין. וְכַמָּה כׇּל צָרְכּוֹ? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי, וְשִׁיתָּא אַלְפֵי שִׁיפּוּרֵי. וְאָמְרִי לַהּ: תְּלֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי, וּמִינַּיְיהוּ שִׁיתָּא אַלְפֵי שִׁיפּוּרֵי. עוּלָּא אָמַר: כְּגוֹן דְּחָיְיצִי גַּבְרֵי מֵאֲבוּלָּא וְעַד סִיכְרָא. רַב שֵׁשֶׁת, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נְטִילָתָהּ — כִּנְתִינָתָהּ, מָה נְתִינָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא, אַף נְטִילָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא. וְהָנֵי מִילֵּי לְמַאן דְּקָרֵי וְתָנֵי,כמות שהיא - לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה: חסודה - חוט של חסד משוך עליה: מכאן אמרו - מדברי ב"ה שאמרו ישבחנה: תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות - לעשות לאיש ואיש כרצונו: משרו - משוררים: לא כחל - אינה צריכה כחל: ולא שרק - צבע המאדים את הפנים: פירכוס - קליעת שיער זו לא כחלה ולא שרקה ולא פירכסה והרי היא יעלת חן: כל מן דין - כל כמות אלו הוו סומכין לנו לקרותן רבי ולמנותם דיינין: סרמיסין - מסרסין הלכות בהיפך טעמיהן: סרמיטין - לשון סמרטוטין: חמיסין - אומרים חמישית הטעם: טורמיסין - לא איתפרש: (טורמיסין כי ההיא דאמר בב"ר (פ' מ"א) על טורמיסין למיקרב למסאנא דמטרוניתא אנשים ריקנים): ממתיבתא - מבית המדרש: רבא דעמיה - נשיא בעמו: מדברנא - מנהיג: בריך מתייך לשלם - ברוך בואך לשלום: בוצינא דנהורא - על שהיה קלסתר פניו מבהיק כדאמרינן בב"ב (דף נח.) שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דרבי יוחנן דנפקי זיהרורית מיניה כדמפרש התם: אתלת - שלש בדין זורק אחת ומקבל אחת: מכסיף לן סבא - שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו: שוטיתיה - שוט של הדס שהיה מרקד בו: שטותיה - שהיה מתנהג כשוטה: שיטתיה - שיטתו ומנהגו: מרכיב לה אכתפיה - את הכלה: כי כשורא - כקורה בעלמא שאין אתם מהרהרין עליה: לחבבה - כשרואה הכל מסתכלים בה נכנס יופיה בלבו: מעבירין - כשכלה יוצאה מבית אביה לבית חתונתה ונושאי מת יוצאים ובזו ובזו אוכלוסים הרבה ואין רוצין להתערב מעבירין את המת (אפילו) דרך אחרת: אפילו למ"ד - פלוגתא בפרק קמא דקדושין: שום תשים עליך מלך - ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה כלומר שתהא אימתו עליהם הלכך אין כבודו מחול שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה: פרשת דרכים הוה - ולא ניכר שעבר מלפניה אלא כאילו הוא צריך לפנות לאותו הדרך: שיפורי - מכריזין עליו שיבואו לכבדו: דחייצי גברי מאבולא לסיכרא - משער העיר ההיא עד הקבר: נטילתה - של תורה ממנו כנתינתה בסיני נטילתה היינו כשמת ותלמודו בטל: למאן דקרי - מקרא: ותני - משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים:כלה כמות שהיא - ואם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה אי נמי ישבחוה בדבר נאה שיש בה כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות וב"ה אומרים ישבחוה לגמרי דכשמזכירין מה שיש בה לשבח מכלל דשאר לגנאי: ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו - וב"ש סברי אע"ג דישבחנו בעיניו אין להם לחכמים לתקן להזקיק לומר שקר דהתורה אמרה מדבר שקר תרחק: שיטתיה לסבא - פר"ח לשון שיטה והדס (ישעיה מ"א) אע"ג דלא הוי ממש מין אחד מ"מ שניהם מין ארז וא"ת ומנא ליה דבשביל כן זכה וי"ל דעמוד דנורא היה כעין שיבשא דהדס כדאמרינן בבראשית רבה (פ' סא) נחת שיבשא דנורא ואיתעבידא כעין שיבשא דהדס ואפסקת בין דידיה לחברוהי אמרי חמית הדין סבא דקאי שיבשא דנורא קומיה משום דעביד קמוהי דכלתא: מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול - אע"ג דלא היה מלך גמור כדמשמע באלו נאמרין (סוטה דף מא.) מ"מ היו נוהגין בו כבוד כמלך גמור: פרשת דרכים הואי - הכא לא מצי לשנויי מצוה שאני כדמשני באלו נאמרין (ג"ז שם) גבי שקרא מעומד דהתם מצוה הוא שיש למלך לחלוק כבוד לתורה החשובה ממנו אבל הכא ליכא מצוה דכבודו עדיף מכבוד הכלה: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת - וקשה דבהלכות דרך ארץ אמר ר"ע תחלת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ד' מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו וכשבאתי והרציתי דברי לפני ר"א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי וי"ל דהתם לאו משום ביטול תורה אלא משום דמת מצוה קנה מקומו והיה לו לקוברו במקום שמצאו וכן משמע במס' שמחות (פ"ד) דקאמר מת מצוה קנה מקומו והעובר על דברי חכמים חייב מיתה וכן אמר ר' עקיבא תחלת תשמישי כו' והר"ר יהודה מקורבי"ל תירץ דהתם משום דביטל עצמו משימוש ת"ח קאמר דגדול שימושה יותר מלימודה: להוצאת המת - לא במת מצוה איירי אלא בכל המתים ואע"ג דבפ"ק דמגילה (דף ג: ושם) אומר פשיטא דמת מצוה ותלמוד תורה מת מצוה עדיף דתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת נקט מת מצוה אגב מילי אחריני דהתם דהוו דווקא מת מצוה והא דאמר באלו מגלחין (מו"ק דף כז:) מת בעיר כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה ומוקי לה בדליכא חברותא אבל אי איכא חברותא מותרין השאר פירוש חברותא שנחלקו בני העיר לחבורות שתעסוק כל אחת במת שלה בפני עצמה היינו שלא בשעת הוצאה אבל בשעת הוצאה כולם צריכין לבא: