כתובותסד:
טוען את הדף…
מִיחֲזֵי כִּשְׂכַר שַׁבָּת. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף לִשְׁמוּאֵל: מָה בֵּין מוֹרֵד לְמוֹרֶדֶת? אֲמַר לֵיהּ: צֵא וּלְמַד מִשּׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת, מִי שׂוֹכֵר אֶת מִי? דָּבָר אַחֵר: זֶה יִצְרוֹ מִבַּחוּץ, וְזוֹ יִצְרָהּ מִבִּפְנִים. מַתְנִי׳ הַמַּשְׁרֶה אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ — לֹא יִפְחוֹת לָהּ מִשְּׁנֵי קַבִּין חִטִּין, אוֹ מֵאַרְבָּעָה קַבִּין שְׂעוֹרִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא פָּסַק לָהּ שְׂעוֹרִין אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שֶׁהָיָה סָמוּךְ לֶאֱדוֹם. וְנוֹתֵן לָהּ חֲצִי קַב קִיטְנִית, וַחֲצִי לוֹג שֶׁמֶן, וְקַב גְּרוֹגְרוֹת אוֹ מָנֶה דְּבֵילָה. וְאִם אֵין לוֹ — פּוֹסֵק לְעוּמָּתָן פֵּירוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר. וְנוֹתֵן לָהּ מִטָּה, מַפָּץ וּמַחְצֶלֶת. וְנוֹתֵן לָהּ כִּפָּה לְרֹאשָׁהּ, וַחֲגוֹר לְמׇתְנֶיהָ, וּמִנְעָלִים מִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד, וְכֵלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ לֹא חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַחַמָּה, וְלֹא שְׁחָקִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כֵּלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהִיא מִתְכַּסָּה בִּבְלָאוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה. וְהַשְּׁחָקִים — שֶׁלָּהּ. נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לְצוֹרְכָּהּ. וְאוֹכֶלֶת עִמּוֹ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת. וְאִם אֵין נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לְצוֹרְכָּהּ — מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ. וּמָה הִיא עוֹשָׂה לוֹ? מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל. אוֹ מִשְׁקַל עֶשֶׂר סְלָעִים עֵרֶב בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשְׂרִים סְלָעִים בַּגָּלִיל. וְאִם הָיְתָה מְנִיקָה — פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל בִּמְכוּבָּד הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ. גְּמָ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין, לָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא, וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן. דִּתְנַן: וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ — מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. מְזוֹנוֹ לַחוֹל וְלֹא לַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לַשַּׁבָּת וְלֹא לַחוֹל. וְזֶה וָזֶה מִתְכַּוְּונִין לְהָקֵל. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: כִּכָּר הַלָּקוּחַ בְּפוּנְדְּיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין לְסֶלַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁתֵּי יָדוֹת לַכִּכָּר, מִשָּׁלֹשׁ כִּכָּרוֹת לַקַּב. חֶצְיָהּ — לְבַיִת הַמְנוּגָּע. וַחֲצִי חֶצְיָהּ — לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּיה. וַחֲצִי חֲצִי חֶצְיָהּ — לְקַבֵּל טוּמְאַת אוֹכָלִין. מַנִּי? אִי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא, תַּמְנֵי הָוְיָין! וְאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, תַּמְנֵי סְרֵי הָוְיָין! לְעוֹלָם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא, וְכִדְאָמַר רַב חִסְדָּא: צֵא מֵהֶן שְׁלִישׁ לַחֶנְווֹנִי. הָכָא נָמֵי: אַיְיתִי תִּילְתָּא שְׁדִי עֲלַיְיהוּ. אַכַּתִּי תַּרְתֵּי סְרֵי הָוְיָין! אוֹכֶלֶת עִמּוֹ לֵילֵי שַׁבָּת. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֲכִילָה מַמָּשׁ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֲכִילָה תַּשְׁמִישׁ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְעוֹד, תְּלֵיסַר הָוְיָין! אֶלָּא כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא, צֵא מֵהֶן מֶחֱצָה לַחֶנְווֹנִי. הָכִי נָמֵי אַיְתִי פַּלְגָא וּשְׁדִי עֲלַיְיהוּ. קַשְׁיָא דְּרַב חִסְדָּא אַדְּרַב חִסְדָּא! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּאַתְרָא דְּיָהֲבִי צִיבֵי, הָא בְּאַתְרָא דְּלָא יָהֲבִי צִיבֵי. אִי הָכִי, שִׁיתַּסְרֵי הָוְיָין. כְּמַאן, כְּרַבִּי חִידְקָא, דְּאָמַר: אַרְבַּע סְעוּדוֹת חַיָּיב אָדָם לֶאֱכוֹל בַּשַּׁבָּת. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, דַּל חֲדָא לְאָרְחֵי וּפָרְחֵי. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְרַבָּנַן — דַּל תְּלָת לְאָרְחֵי וּפָרְחֵי, לְרַבִּי חִידְקָא — דַּל תַּרְתֵּי לְאָרְחֵי וּפָרְחֵי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא פָּסַק שְׂעוֹרִין וְכוּ׳. אֶלָּא בֶּאֱדוֹם הוּא דְּאָכְלִין שְׂעוֹרִים, בְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא אָכְלִי! הָכִי קָאָמַר: לֹא פָּסַק שְׂעוֹרִים כִּפְלַיִם בְּחִטִּין אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה סָמוּךְ לֶאֱדוֹם, מִפְּנֵי שֶׁשְּׂעוֹרִין אֲדוֹמִיּוֹת רָעוֹת הֵן. וְנוֹתֵן לָהּ חֲצִי קַב קִיטְנִית. וְאִילּוּ יַיִן לָא קָתָנֵי. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָרמה בין מורד למורדת - מאי שנא כשהוא מורד אינו נותן אלא חצי טרפעיק ליום וכשהיא מורדת נותנת טרפעיק: מי שוכר את מי - הוי אומר האיש שוכר את האשה ש"מ צערו מרובה: ויצרו מבחוץ - קשויו ניכר ומתגנה: מתני' המשרה את אשתו על ידי שליש - שנותן לה מזונותיה בבית אפוטרופוס ואינה מתגלגלת עמו: המשרה - המכרה ויכרה להם כירה מתרגמינן שירותא (מלכים ב ו׳:כ״ג): לא יפחות לה - בשבת: לא פסק שעורים כו' - בגמ' מפרש לה: גרוגרות - תאנים יבשין: דבילה - תאנים דרוסות בעיגול ונמכרות במשקל: מפץ - רך ממחצלת: כפה - צעיף אחד משנה לשנה: ממועד למועד - אמנעלים קאי מנעלים חדשים לכל שלשת רגלים: חדשים - קשים לה בימות החמה לפי שהם חמים ויפים לה בימות הגשמים: אלא נותן לה כלים - חדשים של חמשים זוז בימות הגשמים כו': והשחקים שלה - אף כשיקנה לה חדשים ובגמרא מפרש למאי מיבעי לה: ונותן לה מעה כסף - לכל שבת לדברים קטנים: ואוכלת עמו לילי שבת - שהוא ליל עונה: מעשה ידיה - אוקימנן לעיל (כתובות דף נט.) מותר מעשה ידיה: שתי - קשה לטוותו כפלים כשל ערב: משקל של יהודה כפלים כשל גליל: גמ' ה"ג מני מתני' לא רבי יוחנן בן ברוקא ולא ר"ש: כמה הוא שיעורו - של עירובי תחומין: מתכוונין להקל - ר' מאיר היה רגיל לאכול פת בשבת יותר מבחול שהיה ממשיך פת לכל מינים הבאין לפניו ור"י היה אוכל פת בחול יותר מבשבת שהיה שבע במיני מעדנים: ר' יוחנן בן ברוקא - נתן שיעור קצוב ככר הלקוח בפונדיון כשלוקחין ד' סאין בסלע הן שתי סעודות וקס"ד חצי קב שהרי הסלע מ"ח פונדיונין שש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין הרי י"ב לדינר וד' דינר לסלע הרי מ"ח וד' סאין כ"ד קבין מ"ח חצאי קבין נמצא לר' יוחנן לחצי קב שתי סעודות: רבי שמעון אומר - ב' סעודות הן שתי ידות של ככר משלש ככרות לקב ונמצא הקב ט' סעודות שלש סעודות לככר ושלש ככרות לקב: חציה - של ככר: לבית המנוגע - השוהה בבית המנוגע כדי אכילת פרס חצי ככר מטמא בגדים כדכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו כששוהה שיעור אכילה הכתוב מדבר כדתניא בתורת כהנים ואע"ג דגבי סעודת עירוב אמרנו ג' סעודות בככר אין בו אלא ב' סעודות בינוניות ושל עירוב שיעורו להקל ובמצומצמות והיינו דאמרינן אכילת פרס בכל שיעור שהיית סעודה לפי ששיערוהו כחצי הככר: וחצי חציה לפסול את הגוייה - האוכל שיעור חצי פרס אוכלים טמאים נפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטבול והוא ב' ביצים שהככר של ג' לקב ח' ביצים הוא שהקב כ"ד ביצים ד' לוגין חציה של ככר ד' ביצים חצי חציה ב' ביצים: תמני סעודות הויין - קביים חטים דמתני' וארבעה עשרה סעודות היא צריכה לשבת: ואי ר"ש - דאמר ט' סעודות לקב: שמונה עשר הויין - והיא אינה צריכה אלא י"ד: צא מהן שליש לחנווני - רבי יוחנן לא שיער בחצי קב אלא בככר הלקוח בפונדיון מן החנווני והוא לקח ארבע סאין חטין בסלע ומשתכר שליש בטורח נמצאו בחצי קב שלש סעודות השתים הוא מוכר בפונדיון שנתן והג' משתכר: אכתי - קביים דמתניתין תרתי סרי הויין: ומשנינן אוכלת עמו לילי שבת - כדתנן במתני': הניחא כו' - פלוגתא לקמיה בשמעתין: באתרא דיהיב ציבי - מי שמוכר חטים לחנווני לעשות ככרות ולמכור בשוק במקום שהוא נותן לחנווני עצים לאפות אינו משתכר אלא שליש ובמקום שאינו נותן עצים מעכב לעצמו מחצה שממעט הככרות למכור ביוקר כדי יציאת העצים: כמאן כר' חידקא - בתמיה נימא כר' חידקא סתם לה מתני' דאמר בכל כתבי הקדש ארבעה סעודות לשבת: ר"ש - דאמר תמני סרי הויין ואי כרבנן סבירא ליה לתנא דידן בסעודות שבת דל תלת יתירתא לארחי ופרחי:מיחזי כשכר שבת - וא"ת והא שכר שבת על ידי הבלעה מותר כדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ דף נח.) אם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה נותנין לו שכר שבת וי"ל דהכא אסור משום דלא הוי כמו הבלעה דאין מוסיפין לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה: וחצי חצייה לפסול את הגוייה - הך פסול גוייה אין זה אותה גזרה די"ח דבר דהאוכל אוכל ראשון כו' כמו שפירשנו בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פב: ושם): כמאן כרבי חידקא כו' - וא"ת לדידיה נמי לא ניחא ליה למאן דאמר אוכלת עמו לילי שבת אוכלת ממש ושמא היה יכול לומר ולטעמיך ולפי המסקנא אתי שפיר דכל היתרון הוי לארחי ופרחי: