כתובות כז.

פרק ב׳ · האשה שנתארמלה

Ketubot 27a · Chapter 2: HaIshah SheNitarmelah

הוּרְהֲנָה — אִין, נֶחְבְּשָׁה — לָא. הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ נֶחְבְּשָׁה. וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, כָּךְ הָיָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן וְרַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב עַל בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּרְהֲנָה בְּאַשְׁקְלוֹן, וְרִיחֲקוּהָ בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ, וְעֵדֶיהָ מְעִידִים עָלֶיהָ שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמָאָה, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: אִם אַתֶּם מַאֲמִינִים שֶׁהוּרְהֲנָה — הַאֲמִינוּ שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמָאָה, וְאִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמָאָה — אַל תַּאֲמִינוּ שֶׁהוּרְהֲנָה. וְהָא אַשְׁקְלוֹן, דְּעַל יְדֵי מָמוֹן הֲוָה, וְטַעְמָא דְּעֵדִים מְעִידִין אוֹתָהּ, הָא אֵין עֵדִים מְעִידִין אוֹתָהּ — לָא. מַאי לָאו: לָא שְׁנָא הוּרְהֲנָה, וְלָא שְׁנָא נֶחְבְּשָׁה! לָא, הוּרְהֲנָה שָׁאנֵי. אִיכָּא דְּרָמֵי לַהּ מִירְמָא, תְּנַן: עַל יְדֵי מָמוֹן מוּתֶּרֶת לְבַעְלָהּ, וּרְמִינְהוּ: הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי כּוּ׳. וְהָא אַשְׁקְלוֹן, דְּעַל יְדֵי מָמוֹן, וְקָתָנֵי: טַעְמָא דְּעֵדִים מְעִידִים אוֹתָהּ, הָא אֵין עֵדִים מְעִידִין אוֹתָהּ לָא! וּמְשַׁנֵּי, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁיַּד יִשְׂרָאֵל תַּקִּיפָה עַל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, כָּאן שֶׁיַּד אוּמּוֹת הָעוֹלָם תַּקִּיפָה עַל עַצְמָן. עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת אֲסוּרָה וְכוּ׳. אָמַר רַב: כְּגוֹן נְשֵׁי גַנָּבֵי. וְלֵוִי אָמַר: כְּגוֹן אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֶּן דּוֹנַאי. אָמַר חִזְקִיָּה: וְהוּא שֶׁנִּגְמַר דִּינָן לַהֲרִיגָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינָן לַהֲרִיגָה. מַתְנִי׳ עִיר שֶׁכְּבָשׁוּהָ כַּרְכּוֹם — כׇּל כֹּהֲנוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בְּתוֹכָהּ פְּסוּלוֹת. וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים, אֲפִילּוּ עֶבֶד, אֲפִילּוּ שִׁפְחָה — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. וְאֵין נֶאֱמָן אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ. גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: בַּלֶּשֶׁת שֶׁבָּאָה לָעִיר, בִּשְׁעַת שָׁלוֹם — חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת, סְתוּמוֹת מוּתָּרוֹת. בִּשְׁעַת מִלְחָמָה — אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוּתָּרוֹת, לְפִי שֶׁאֵין פְּנַאי לְנַסֵּךְ. אָמַר רַב מָרִי: לִבְעוֹל יֵשׁ פְּנַאי, לְנַסֵּךְ אֵין פְּנַאי. רַבִּי יִצְחָק בַּר אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה אָמַר: כָּאן בְּכַרְכּוֹם שֶׁל אוֹתָהּ מַלְכוּת, כָּאן בְּכַרְכּוֹם שֶׁל מַלְכוּת אַחֶרֶת. שֶׁל אוֹתָהּ מַלְכוּת נָמֵי, אִי אֶפְשָׁר דְּלָא עָרַק חַד מִינַּיְיהוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּשֶׁמִּשְׁמָרוֹת רוֹאוֹת זוֹ אֶת זוֹ. אִי אֶפְשָׁר דְּלָא נָיְימָא פּוּרְתָּא! אָמַר רַבִּי לֵוִי: כְּגוֹן דִּמְהַדַּר לַהּ לְמָתָא שׁוּשִׁילְתָּא וְכַלְבָּא וּגְווֹזָא וַאֲווֹזָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא: פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה וְרַבָּנַן. חַד אָמַר: כָּאן בְּכַרְכּוֹם שֶׁל אוֹתָהּ מַלְכוּת, כָּאן בְּכַרְכּוֹם שֶׁל מַלְכוּת אַחֶרֶת, וְלָא קַשְׁיָא לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. וְחַד קַשְׁיָא לֵיהּ כֹּל הָנֵי, וּמְשַׁנֵּי: כְּגוֹן דִּמְהַדַּר לֵיהּ לְמָתָא שׁוּשִׁילְתָּא וְכַלְבָּא וּגְווֹזָא וַאֲווֹזָא. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: אִם יֵשׁ שָׁם מַחְבּוֹאָה אַחַת — מַצֶּלֶת עַל הַכֹּהֲנוֹת כּוּלָּן. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אֵינָהּ מַחְזֶקֶת אֶלָּא אַחַת מַהוּ? מִי אָמְרִינַן כֹּל חֲדָא וַחֲדָא הַיְינוּ הָא, אוֹ דִלְמָא לָא אָמְרִינַן? וּמַאי שְׁנָא מִשְּׁנֵי שְׁבִילִין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר. וְהָלַךְ בְּאֶחָד מֵהֶן וְעָשָׂה טְהָרוֹת, וּבָא חֲבֵירוֹ וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טְהָרוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם נִשְׁאַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ — טְהוֹרוֹת. שְׁנֵיהֶם כְּאַחַת — טְמֵאוֹת. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאִין. וְאָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: בְּבַת אַחַת — דִּבְרֵי הַכֹּל: טְמֵאִין. בְּזֶה אַחַר זֶה — דִּבְרֵי הַכֹּל: טְהוֹרִים. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּבָא לִישָּׁאֵל עָלָיו וְעַל חֲבֵירוֹ: מָר מְדַמֵּי לֵיהּ לִבְבַת אַחַת, וּמָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְבָזֶה אַחַר זֶה. וְהָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּשָׁרֵי לְהוּ לְכוּלְּהוּ — כְּבַת אַחַת דָּמֵי! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם וַדַּאי אִיכָּא טוּמְאָה, הָכָא מִי יֵימַר דְּאִיטַּמַּי. בָּעֵי רַב אָשֵׁי, אָמְרָה: לֹא נֶחְבֵּאתִי וְלֹא נִטְמֵאתִי, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן:

הורהנה - דמדעת וכיון דהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של עובדי כוכבים בדיניהם משום הכי בעינן עדים מעידין אותה שלא נסתרה: נחבשה - דאינה נחלטת להם לא בעינן עדים הואיל ועל ידי ממון הוא: ואיכא דרמי לה מרמא - לא מתני לה להא דרב שמואל בר רב יצחק אפירושא דמתניתין בלשון לא שנו אלא רמי מירמא מתניתין וברייתא אהדדי ועלה שני רב שמואל חילוק בין יד ישראל תקיפה ליד העובדי כוכבים תקיפה: הני נשי דגנבי - שבעליהן ניתלין ודרך המלכות להפקיר ביתם ונשיהן: בן דונאי - רוצח היה ואלעזר שמו כדאמרינן בפ' עגלה ערופה (סוטה מז.) אבל נשי דגנבי הגונבים ממון לא מפקרי: מתני' כרכום - מצור מתרגמינן כרכומא (דברים כ): פסולות - אסורות לבעליהן דאשת כהן אסורה באונס: גמ' בלשת - חיל על שם שמחפשים כל המטמונים: לבעול יש פנאי - דתקיף להו יצרייהו: רבי יצחק בן אלעזר אמר - אף בבעילה פעמים שהן מותרות: כרכום של אותה מלכות - אינו רוצה להשחית את בני העיר וכשכובש עיר הסמוך לממשלתו שומרה והיא לו למס עובד: משמרות - מקום מעמד השומרים שהעמיד המלך שלא יחבל אדם באנשי העיר: דמהדר למתא כו' - שמו סביבות העיר שלשלות ברזל שישמיעו קול בהכשל איש רץ עליהם וכלבים ואווזים זועקין: וגווזא - מקלות וקיסמין להכשל בהן: ולא קשיא ליה מידי - לא חייש למיעקר איניש יחידאה ולבעול הואיל ואין הדבר הפקר: ומאי שנא משני שבילין - דכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו אמר רבי יוסי טמאין הכא נמי לכולהו שרינן כי הדדי: אחד טמא - שיש בו קברות מפסיק כל רחבו ואין ידוע איזהו הטמא אבל כך מוחזקים באחד מהן: ועשה טהרות - נגע בטהרות: טהורים - דכל חד כי אתי לקמן תלינן ליה למימר בטהור הלך דהוה ליה ספק טומאה בר"ה וספיקו טהור: טמאין - דהיכי נימא להו טהורים אתם חד מינייהו ודאי בטמא אזל: בבת אחת - באו לשאול בבת אחת: הכא נמי כו' - ור' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי:

כאן בכרכום של אותה מלכות - פי' שיושבין בטח לפי שאין אחריהן מחנה ויש פנאי לנסך ולבעול אבל בלשת של מלכות אחרת שאימת מלכות שבאו בגבולה עליהם אין להן פנאי וכן פי' ר"ח ור"ת וכן מוכח בירושלמי ופריך כרכום של אותה מלכות אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו והוה לן למשרינהו לכולהו ולמיתלי לקולא דבשבויה הקילו כדאמרינן בסמוך אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן אע"ג דמספקא לן באינה מחזקת אלא אחת הכא פשיטא לן דשרו דהתם לא ודאי נחבאת אבל הכא ודאי ערקא ולפי' הקונטרס קשה טובא חדא דפריך נתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא ועוד דמה מתרץ דמהדר למתא כו' ואין אדם נכנס לשם והא קתני בלשת שנכנסה לעיר ועוד כיון דאההיא דע"ז פריך הוה ליה למימר אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ונסך ועוד דהתם מפרש טעמא לפי שאין פנאי לנסך ולית ליה טעמא לפי שאין כרכום של אותה מלכות רוצה להשחית את בני העיר [ועוד מאי שנא שעת מלחמה משעת שלום] ויש ליישב לפי שיטת הקונטרס דרבי יצחק בן אלעזר לא אתי לשנויי מתני' אההיא דע"ז אלא אית ליה שינוייא דרב מרי ומתניתין דהתם נמי בכרכום של מלכות אחרת ולא בא אלא לפרושי מתניתין וכן משמע בפרק בתרא דע"ז (דף עא.) דפריך התם ממתניתין דהכא אמתניתין דבלשת ולא מייתי התם דרבי יצחק: והלך באחד מהם ועשה טהרות - להכי נקט ועשה טהרות דלענין האדם אנו מזקיקים שניהם לטבול ולהזות פן יבואו לידי טומאה ודאי אם יגעו שניהם בככר אחד לכך אומר להו זילו טבילו דהא נהרא קמייכו ועוד דמשום דבעי למתני סיפא הזה וטבל טהור הלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות ואם קיימות הראשונים אלו ואלו תלויות ואם לא טהר בינתים הראשונות תלויות והשניות ישרפו: ואם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורות - לא שיאכלם אדם אחד דאם כן יאכל ודאי טומאה דהכי אמרינן בשבועות בפ"ב (דף יט.) הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב דטמא הוא ממה נפשך: בבא לישאל עליו ועל חברו - אין לפרש שבא לישאל בבת אחת דהתם מודו כולי עלמא דטמאות מכל שכן דבאו לישאל שניהם בבת אחת אלא מיירי ששאל על עצמו וטהרוהו ואח"כ בא לישאל על חבירו דמר מדמי ליה לבת אחת כיון ששאל על שניהם במעמד אחד ומר מדמי ליה לזה אחר זה כיון שטיהרוהו קודם והכא נמי כיון דשרו לכולהו כבת אחת דמי אף על פי שאין בא לפנינו אלא על אחת מ"מ הדבר ידוע לכל שהרבה כהנות היו והוי כאילו בא לישאל על כולם בבת אחת והכא מודו כ"ע ובחנם דחק בקונטרס לפרש כר' יוסי: