כתובותפ.
טוען את הדף…
רַבִּי אַבָּא, אָמְרִי בֵּי רַב: אֲפִילּוּ שִׁיגְרָא דְתַמְרֵי. בָּעֵי רַב בִּיבִי: חוּבְצָא דְתַמְרֵי מַאי? תֵּיקוּ. לָא אָכְלָה דֶּרֶךְ כָּבוֹד מַאי? אָמַר עוּלָּא: פְּלִיגִי בַּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, חַד אָמַר: בִּכְאִיסָּר, וְחַד אָמַר: בִּכְדִינָר. אָמְרִי דַּיָּינֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא: עֲבַד רַב יְהוּדָה עוֹבָדָא בַּחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת. רַב יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: אֲכָלָהּ עׇרְלָה, שְׁבִיעִית, וְכִלְאַיִם — הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. אָמַר רַב יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא: הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה — כְּמוֹצִיא עַל נִכְסֵי אַחֵר דָּמֵי. מַאי טַעְמָא — עֲבַדוּ בַּהּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא, כִּי הֵיכִי דְּלָא נִיפְסְדִינְהוּ. הָהִיא אִיתְּתָא דִּנְפַלוּ לַהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי בֵּי חוֹזָאֵי, אֲזַל גַּבְרָא אַפֵּיק שֵׁית מְאָה אַיְיתַי אַרְבַּע מְאָה. בַּהֲדֵי דְּקָאָתֵי, אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ חַד זוּזָא וּשְׁקַל מִנַּיְיהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לֵיהּ: מַה שֶּׁהוֹצִיא — הוֹצִיא, וּמַה שֶּׁאָכַל — אָכַל. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי אַמֵּי: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָאָכֵיל פֵּירָא, הָא קַרְנָא קָאָכֵיל וְהוֹצָאָה הִיא. אִם כֵּן, הָוֵה לֵיהּ הוֹצִיא וְלֹא אָכַל, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא, וְיִטּוֹל. יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּוֹל. אָמַר רַבִּי אַסִּי: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ שֶׁבַח כְּנֶגֶד הוֹצָאָה. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁאִם הָיָה שֶׁבַח יָתֵר עַל הוֹצָאָה — נוֹטֵל אֶת הַהוֹצָאָה בְּלֹא שְׁבוּעָה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִם כֵּן, אָתֵי לְאִיעָרוֹמֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: שֶׁאִם הָיְתָה הוֹצָאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח — אֵין לוֹ אֶלָּא הוֹצָאָה שִׁיעוּר שֶׁבַח, וּבִשְׁבוּעָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בַּעַל שֶׁהוֹרִיד אֲרִיסִין תַּחְתָּיו, מַהוּ? אַדַּעְתָּא דְבַעַל נָחֵית. אִיסְתַּלַּיק לֵיהּ בַּעַל, אִיסְתַּלַּיקוּ לְהוּ. אוֹ דִלְמָא: אַדַּעְתָּא דְאַרְעָא נָחֵית, וְאַרְעָא כִּי קָיְימָא — לַאֲרִיסֵי קָיְימָא? מַתְקֵיף לַהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן: מַאי שְׁנָא מֵהַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וּנְטָעָהּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, שָׁמִין לוֹ, וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה? הָתָם לֵיכָּא אִינִישׁ דְּטָרַח, הָכָא אִיכָּא בַּעַל דְּטָרַח. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: חָזֵינַן אִי בַּעַל אָרִיס הוּא — אִיסְתַּלַּק לֵיהּ בַּעַל, אִסְתַּלַּקוּ לְהוּ. אִי בַּעַל לָאו אָרִיס הוּא, אַרְעָא לַאֲרִיסֵי קָיְימָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע לְפֵירוֹת, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן מַאי דְּקָנֵי (לַהּ) אַקְנִי, אוֹ דִלְמָא: כִּי תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן פֵּירוֹת לְבַעַל —רבי אבא אמר אפי' שיגרא דתמרי - תמרים נידוכין יחד כדרך שדורסין תאנים יחד ליטראות ליטראות אף אלו כן ומיקרי שיגרא ואני שמעתי שיגרא טרויות כמין אשכול תמרים וקשיא לי מאי אפי' דרבי אבא הא גרוגרות גריעי מתמרים כדתנן אכל גרוגרות ושילם תמרים תבא עליו ברכה ואי הוה גרסי' להא דרבי אבא ברישא מקמי דר' אסי לא הוה קשיא לי מידי יש ספרים משובשים וכתוב בהן וכמה הרבה אמר ר' אבא כו' וגירסת שוטים היא זו כמה הרבה למאי הלכתא איבעיא להו ומאי נפקא לן מינה כל כמה דהוי יותר על גרוגרת אחת הוי הרבה עד לעולם: חובצא דתמרי - לאחר שעשו בהן שכר ונשאר הפסולת אי נמי נידוכין הרבה כדי לעשות מהן שכר: לא אכלה דרך כבוד מאי - בכמה הויא אכילה: בכאיסר - שוה איסר: דייני דפומבדיתא - רב פפא בר שמואל בפ"ק דסנהדרין (דף יז:): עבד רב יהודה עובדא - דחשבה אכילה בחבילי זמורות שהן מאכל לפילין והאכיל מהן הבעל לבהמתו וגירש את אשתו ואמר רב יהודה מה שאכל אכל: אכלה - לוקח שני ערלה שאין הנאתן אלא בזמורות שהפרי אסור בהנאה או שביעית שהוא הפקר או שזרעה כלאים והזמורות לא נאסרו: הרי זו חזקה - עולין לו למנין שלש שנים אי אחת מהשלש שנים אחת מאלו: הרי זו חזקה גרסינן הכא ובבבא בתרא: אשתו קטנה - יתומה שהשיאתה אמה ואחיה יכולה למאן: שמוציא על נכסי אחר - ואם מיאנה בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כמשפט אריסי המדינה: עבדו ליה רבנן הך תקנתא - דשמין לו כאריס: כי היכי דלא ליפסדינהו - שלא יכסיף ויקלקל הקרקעות ויאכל ולא ישביח שדואג שמא תמאן וכיון דשיימינן ליה כאריס תו לא מפסיד להו מימר אמר שמא לא תמאן ואם תמאן הרי אטול שבחי לפי עמלי: חוזאי - שם מקום והיה רחוק הימנה והיה מפיק עליה שית מאה בהולכת הדרך משלו: שהיה שבח כנגד יציאה - הוא דאמרי' ישבע ויטול: למאי הלכתא - קאמר והוא שהיה שבח כנגד יציאה לאקולי עליה דאי איכא שבח טפי לא בעי שבועה או לאחמורי עליה ולמימר דאי יציאה יתירה לא שקיל אלא כשיעור שבח ואפילו בשבועה לא אמרי' ישבע כמה הוציא ויטול: אתי לאיערומי - ואמר בציר משבחא פורתא דלישקול בלא שבועה ואע"ג דלא אפיק כולי האי: אלא אמר רבא - הא דרבי יוסי לאחמורי עליה אתא ולומר שאם יציאה יתירה על שבח שהשביחה לא אמרינן יטול כל מה שהוציא אלא מן היציאה יחזירו לו שיעור השבח: ובשבועה - שישביעוהו שכך הוציא: שהוריד אריסין - בנכסי אשתו ליטול מחצה או שליש ועמד וגרשה משאכל קימעא: מהו - שיטלו האריסין כפי שבחם: אדעתא דבעל נחית - הוא הכניסם ולא היא וכי איסתלק ליה בעל איסתלקו אינהו ולא שקלי מידי כי דיניה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל: לאריסי קיימא - אם לא הורידם הבעל היתה היא מורידה לתוכה אריסין: שמין לו וידו על התחתונה - ליטול היציאה כשיעור שבח כדאמר בב"מ בהשואל והכא אמר בעי לסלוקי בלא כלום: ליכא למאן דטרח - ראה זה שלא היה איש משביחן וירד להן ומה הפסידן הלכך יציאה שיעור שבח מיהת יהיב ליה: הכא איכא בעל - שיטריח בהן ואמרה להו אי לא נחתיתו אתון איהו עביד ולא הוה שקיל השתא מידי: אי בעל זה אריס הוא - ויודע בטיב אריסות שאם לא ירדו אלו היה הוא עצמו עובדה: אסתלקו להו - דאמרה להו קא מפסידתו לי דאי לא נחתיתו הוה איהו נחית ועביד ולא הוה שקיל השתא מידי: שמכר קרקע לפירות - מכר לאחרים קרקע מלוג שיעשה הלוקח ויאכל פירות:שיגרא דתמרי - הקשה בקונטרס מאי אפילו והא תמרים עדיפי מגרוגרות כדאמרי' אכל גרוגרות ושילם תמרים תבא עליו ברכה ותירץ ר"ת דהא לא קאמר אפילו תמרי אלא שיגרא קבוצים הרבה יחד דאינן טובות כל כך: אכלה ערלה - והא דאמר רב יהודה בחזקת הבתים (ב"ב דף לו.) אכלה שביעית וכלאים אינה חזקה פירש שם רשב"א כגון שאכל פירות דאיסורא ולכך לא הוי חזקה שלא אכל כדרך האוכלים ומיהו מדלא מקשה להו אהדדי נראה דהתם נמי גרסינן הרי זו חזקה וכן גריס ר"ח וכן נמצא בספר של רבינו גרשום וא"ת דהכא משמע דעצי כלאים מותרים ומ"ש מקשין של כלאי הכרם דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף כו:) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אלמא אסורין וי"ל דהתם בזרוע מעיקרא דאז הכל נאסר אבל הכא איירי בזרוע ובא והוסיפו הפירות מאתים ולא בעצים דאמרינן בפר' כל שעה (פסחים דף כה. ושובפרק כל הבשר (חולין דף קטז. ושם) זרוע ובא הוסיף מאתים אין לא הוסיף מאתים לא ואין זה דוחק שהפירות הוסיפו מאתים ולא העצים דאורחא דמילתא הוי הכי דזמורות כבר הוי גדולות לפני זריעת כלאים: ישבע כמה הוציא ויטול - בפי' רבינו חננאל מקשין אמאי לא תנא האי נשבע ונוטל בהדי נשבעים ונוטלים דשבועות (דף מד:) ומשני דלא חשיב אלא מידי שמכחישין את הנשבע כגון שכיר וחשוד וחנווני על פנקסו אע"ג דאין הבעל הבית מכחישו מ"מ חנווני ופועלים מכחישין זה את זה אבל הכא ליכא שום הכחשה ומהאי טעמא נמי לא חשיב הבא ליפרע מנכסי יתומים ומיהו ההוא אפי' ביתומים מכחישים נוטל בשבועה ונראה דהתם לא חשיב אלא אותם שצריך להשמיענו דנוטלין דאי לאו דאשמעינן ה"א דאפילו בשבועה אין נוטלין ואע"פ דשכיר למאי דחשיב ליה טרוד בפועליו מן הדין היה לו ליטול בלא שבועה דהוי ליה כאומר הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך דחייב ואינו נשבע אלא להפיס דעתו של בעל הבית מ"מ אי לאו דאשמועינן לא הוה ידעינן דחשיב כאיני יודע ואפילו בשבועה לא היה נוטל אבל הנהו דחשיב בהדי הבא ליפרע מנכסי יתומים אי לאו דאשמועינן הוה אמינא דנוטלין בלא שבועה מחמת השטר לא חשיב להו התם והלשון מוכיח כן דהתם קתני נשבעין ונוטלין משמע דאתא לאשמועינן דנוטלין והכא קתני לא יפרעו אלא בשבועה משמע דאי לאו דאשמועינן הוה אמינא דנוטלין בלא שבועה ואע"ג דתנא דברייתא בהכותב (לקמן כתובות דף פז:) חשיב פוגם שטרו בהדי הנהו דנשבעין ונוטלין ההוא תנא לא מחלק אי נמי איכא למימר טעמא כמו שאפרש לקמן בעזרת השם: איסתלק ליה בעל אסתלקו להו - אע"ג דאמרינן (ב"מ דף עו.) השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם יש לומר דהכא האריסין יודעין שהקרקע של אשה היא ועל מנת כן נכנסו שאם תתגרש ויפסיד הבעל הכל אין להם עליו כלום דזה הם יודעים שהבעל לא יניח מלגרש אשתו בשבילם ודעתם להפסיד עמו כיון שלא התנו: