כתובותעד.
טוען את הדף…
מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמְרוּ: חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. וְהָא הָכָא, דִּכְטָעוּת אִשָּׁה אַחַת דָּמֵי, וּפְלִיגִי! הָתָם נָמֵי בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשֵׁי קְטַנָּה כְּלוּם, וְגָמַר וּבָעַל לְשֵׁם קִידּוּשִׁין, וּמַר סָבַר: אֵין אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשֵׁי קְטַנָּה כְּלוּם, וְכִי קָא בָעַל — אַדַּעְתָּא דְּקִידּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים קָא בָעַל. אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וּבָעַל — [דִּבְרֵי הַכֹּל] אֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט. אֵיתִיבֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא בַּר אֲחָתֵיהּ: חֲלִיצָה מוּטְעֵת כְּשֵׁירָה. אֵיזוֹ הִיא חֲלִיצָה מוּטְעֵת? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כֹּל שֶׁאוֹמֵר לוֹ ״חֲלוֹץ לָהּ, וּבְכָךְ אַתָּה כּוֹנְסָהּ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֲנִי שׁוֹנֶה: בֵּין שֶׁנִּתְכַּוֵּון הוּא וְלֹא נִתְכַּוְּונָה הִיא, בֵּין שֶׁנִּתְכַּוְּונָה הִיא וְלֹא נִתְכַּוֵּון הוּא חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, עַד שֶׁיִּתְכַּוְּונוּ שְׁנֵיהֶם. וְאַתְּ אָמְרַתְּ חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל שֶׁאוֹמֵר לוֹ ״חֲלוֹץ לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לְךָ מָאתַיִם זוּז״. אַלְמָא כֵּיוָן דַּעֲבַד מַעֲשֶׂה — אַחוֹלֵי אַחֲלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דִּבְעַל — אַחוֹלֵי אַחֲלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ בַּר בֵּי רַב: שַׁפִּיר קָא אָמְרַתְּ? מִכְּדֵי כֹּל תְּנַאי מֵהֵיכָא גָּמְרִינַן — מִתְּנַאי בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, תְּנָאָה דְּאֶפְשָׁר לְקַיּוֹמֵיהּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, כִּי הָתָם — הָוֵי תְּנָאֵיהּ תְּנָאָה. דְּלָא אֶפְשָׁר לְקַיּוֹמֵיהּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, כִּי הָתָם — לָא הָוֵי תְּנָאָה. וְהָא בִּיאָה, דְּלָא אֶפְשָׁר לְקַיּוֹמַיהּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ כִּי הָתָם, וְקָא הָוֵי תְּנָאָה! הָתָם, מִשּׁוּם דְּאִיתַּקּוּשׁ הֲוָיוֹת לַהֲדָדֵי. אָמַר רַב עוּלָּא בַּר אַבָּא אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה וּבָעַל, עַל תְּנַאי וּבָעַל, בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה וּבָעַל — דִּבְרֵי הַכֹּל צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי מְנַחֵם אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הַמְקַדֵּשׁ בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה וּבָעַל, צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט. בְּהָא הוּא דְּלָא טָעֵי, אֲבָל בְּהָנָךְ טָעֵי. אָמַר רַב כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וּבָעַל — צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט. זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְלֹא הָיָה כֹּחַ בַּחֲכָמִים לְהוֹצִיאָהּ בְּלֹא גֵּט. לְאַפּוֹקֵי מֵהַאי תַּנָּא. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ — אֲסוּרָה. הָא נִתְפָּשָׂה — מוּתֶּרֶת. וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּשָׂה, מוּתֶּרֶת. וְאֵיזוֹ זוֹ? שֶׁקִּידּוּשֶׁיהָ קִידּוּשֵׁי טָעוּת, שֶׁאֲפִילּוּ בְּנָהּ מוּרְכָּב עַל כְּתֵיפָהּ,משום רבי אליעזר אמרו חולצת ולא מתייבמת - אף בשהחזירה כשהיא גדולה פליג ואף במגרש גדולה והחזירה וטעמיה משום דגזור בה משום יתומה בחיי האב: והא הכא - גבי החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו: דטעות אשה אחת היא - טעות קידושי קטנה: ופליגי - דקאמרי רבנן מתייבמת אלמא כי בעל משגדלה לשם קדושין בעל וקס"ד הוא הדין לטעות נדרים: ה"ג התם היינו טעמא אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום אבל קדשה על תנאי ובעל דעתיה אתנאה ולא גרסינן בהא קמיפלגי דהא ר' אליעזר במגרש את הגדולה נמי אמר דכי החזירה אסורה לייבם דטעמא לאו משום קדושי טעות הוא ומאן דגריס לה מפרש דהאי משום ר' אליעזר אמרו דברייתא אהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו הוא דפליג ולית ליה לתנא דברייתא אליבא דר' אליעזר הא דתנא דמתניתין דיבמות (קט.) דאמר דבמגרש גדולה והחזירה נמי אסר רבי אליעזר: אתמר נמי - כרבה דאמר בטעות אשה אחת גרידתא אין צריכה הימנו גט: שנתכוין הוא - לחליצה: ע"מ שתתן כו' - ואע"ג דלא יהבה כשרה: שפיר קאמרת - בתמיה דטעמא דהכא לאו משום דאחליה לתנאיה הוא אלא משום דמעיקרא לאו תנאה הוא: כל תנאי מהיכן גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן - דאם יעברו ונתתם ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם (במדבר ל״ב:ב׳): דאפשר לקיומיה - למעשה של תנאי דהיינו ונתתם: על ידי שליח - כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה ונתנה להם אבל חליצה אי אפשר לקיימה על ידי שליח אין יכול לומר לשלוחו אם תתן לך פלונית מאתים זוז חלוץ לה הלכך לאו תנאה הוא לבטל החליצה: והא ביאה - הבועל לשם קידושין: וקא הוי תנאיה תנאה - כדאמרינן לעיל הריני בועליך על מנת כו': דאיתקוש הויות - והיתה לאיש אחר (דברים כ״ד:ב׳) כל הויות קידושין במשמע כסף ושטר וביאה כי היכי דמהני תנאי בקידושי כסף ושטר דאפשר לקיומיה על ידי שליח מהני נמי בביאה: במלוה - שמחל לה מלוה שחייבת לו ואמרינן בקידושין (דף ו:) דאינה מקודשת דמשום דמשעה שלוותה ניתנה להוצאה וברשותה קיימא והשתא לאו מידי יהיב לה: צריכה הימנו גט - ואפילו הטעתו בתנאי דאין אדם עושה בעילתו זנות: רבי אמי פליג אדרבי אלעזר ואמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל הוא דצריכה גט אבל המקדש במלוה או על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט מאי טעמא בהא הוא דלא טעי להיות סבור שפחות משוה פרוטה יהיו קידושין הילכך גמר ובעל לשם קידושין: אבל בהנך טעי - כסבור יודעת היא שאין עליה נדרים לכך היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקידושי קמאי בעיל ולא לשם קידושין במלוה לאו הכל בקיאין בהלכות קידושין:אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה כו' - תימה לר"י דמאי קס"ד דהאי מקשה וכי ס"ד שלא יועיל שום תנאי לבטל שום מכר וקנין וי"ל דס"ד שצריך להזכיר תנאי בשעת גמר הקנין או המכר: תנאי דאפשר לקיומיה ע"י שליח כו' - וא"ת ומה סברא יש כאן דלא גמרינן מהתם אלא לענין מה שהוא סברא דהא לא ילפינן מהתם דלא מהני תנאי אלא בנתינת קרקע וי"ל דהיינו טעמא דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו ע"י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים ומשום הך סברא מודו כ"ע דבעינן שאפשר לקיימו ע"י שליח דומיא דבני גד ובני ראובן אבל לענין תנאי כפול ולעניין תנאי ומעשה בב' דברים משמע במי שאחזו (גיטין עה.) דדוקא רבי מאיר אית ליה ולא רבנן דלענין זה אין סברא כל כך ללמוד משם להכי פליגי עליה והשתא משמע דאין תנאי בחליצה לכולי עלמא וכן בפרק מצות חליצה (יבמות קו.) וקשה דבפרק רבן גמליאל (יבמות נג. ושם) מסיק רבינא לכ"ע יש תנאי בחליצה וזהו תימה דפליג רבינא אכולה תלמודא דפשיטא לן דאין תנאי בחליצה ואומר רבינו תם ורבינו יצחק דהא דמסיק רבינא התם דלכ"ע יש תנאי בחליצה לאו לומר שלא תהא מותרת לשוק בהך חליצה דודאי מותרת לשוק לכ"ע אלא לומר דלהכי אהני תנאה דאכתי איכא עלה זיקת יבמין לענין דכי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין דצריכה גט מדרבנן דלא אתי חליצה כיון דהויא על תנאי ומפקע לזיקה לגמרי וכן צריך לחלק לרב אשי דאמר התם דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת ובמתני' דהתם קתני בהדיא דפוטרת דקתני דנתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום אלא מתני' איירי לענין להתירה לשוק ורב אשי מיירי לענין זיקת יבמין כדפרישית ועוד אי להתירה לשוק איירי נמי התם אדמיפלגי רבי ורבנן בהחולץ ליבמתו וקידשה לשם יבמות אי צריכה גט ליפלגו בלהתירה לשוק הואיל ותלי נמי בהכי: המקדש במלוה - פי' בקונט' שמחל לה המלוה שהיתה חייבת לו ולפירושו צריך לחלק בין מקדש במחילת מלוה למקדש בהנאת מחילת מלוה דמקודשת כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ו:) ולרבינו יצחק אין נראה דשמא אין לחלק והכא יש לפרש דמיירי כגון דאמר לה התקדשי לי במעות מלוה שאת חייבת לי דהתם ודאי אינה מקודשת: דברי הכל צריכה הימנו גט - ולא פליגי רב ושמואל אלא בכנסה ולא בעל ופליג אדאביי אע"ג דגבי קטנה שלא מיאנה קאמר שמואל דאינה צריכה גט ממנו התם ליכא בעילת זנות אפילו לא יבעל לשם קידושין דהא איכא קידושין דרבנן ואם תאמר והא פליגי תנאי לעיל בבעל אי קנו אי לא קנו בפחות משוה פרוטה א"כ היכי קאמר רבי אלעזר דברי הכל צריכה גט דדברי הכל משמע דליכא מאן דפליג דכי האי גוונא פריך לעיל הש"ס ארבה ויש לומר דלעיל ודאי פריך משום דידע אביי דמסברת עצמו היה רבה אומר כן ולא מקבלה אבל הכא רבי אלעזר אומר כן מקבלה דבבעל מודה שמואל וסבירא להו לרב ושמואל כמאן דאמר קנו ואם תאמר לרב תיקשי למאן דאמר לא קנו ואפילו למאן דאמר קנו שמא לא סבר כרב ודוקא בבעלו קנו משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ויש לומר דאפילו מאן דאמר לא קנו מצי סבר כרב בקידש על תנאי משום דאחולי אחליה לתנאיה וחיילי קידושי כסף אבל הכא לא מצי למיהוי קידושין על ידי מחילה וקדשה בטעות היינו טעות דפחות משוה פרוטה ובהא לא אמרינן דבעל לשם קדושין ובהך סברא מצריך הש"ס לפלוגתייהו דרב ושמואל בפרק בית שמאי (יבמות קי. ושם) ואין להקשות לרבי אלעזר דאמר דבבעל מודה שמואל היכי מותבינן לעיל ממתניתין לשמואל דאותבוה משום דמתניתין משמע כנסה סתם בלא בעל: