כתובותקו:
טוען את הדף…
כְּלֵי שָׁרֵת מַהוּ שֶׁיֵּעָשׂוּ מִקׇּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת? צוֹרֶךְ מִזְבֵּחַ נִינְהוּ, וּמִקׇּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אָתוּ? אוֹ צוֹרֶךְ קׇרְבָּן נִינְהוּ, וּמִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הָיוּ עוֹשִׂין אוֹתָן? אֲמַר לֵיהּ: אֵין נַעֲשִׂין אֶלָּא מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. אֵיתִיבֵיהּ: ״וּכְכַלּוֹתָם הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע (הַכֹּהֵן) אֶת שְׁאָר הַכֶּסֶף וַיַּעֲשֵׂהוּ כֵלִים לְבֵית ה׳ כְּלֵי שָׁרֵת וְגוֹ׳״! אֲמַר לֵיהּ: דְּאַקְרְיָיךְ כְּתוּבֵי לָא אַקְרְיָיךְ נְבִיאֵי, ״אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית ה׳ סִפּוֹת וְגוֹ׳ כִּי לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה יִתְּנֻהוּ״. אִי הָכִי, קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי! לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁגָּבוּ וְהוֹתִירוּ, כָּאן שֶׁגָּבוּ וְלֹא הוֹתִירוּ. וְכִי גָּבוּ וְהוֹתִירוּ מַאי הָוֵי? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן, אִם הוּצְרְכוּ — הוּצְרְכוּ, וְאִם לָאו — יְהוּ לִכְלֵי שָׁרֵת. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּלֵי שָׁרֵת בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת שְׁאָר הַכֶּסֶף״, אֵיזֶהוּ כֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ לוֹ שִׁירַיִים — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. וְאֵימָא שִׁירַיִים גּוּפַיְיהוּ? כִּדְאָמַר רָבָא: ״הָעוֹלָה״ — עוֹלָה רִאשׁוֹנָה, הָכִי נָמֵי: ״הַכֶּסֶף״ — כֶּסֶף רִאשׁוֹן. מֵיתִיבִי: הַקְּטוֹרֶת וְכׇל קׇרְבְּנוֹת צִבּוּר — בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, מִזְבַּח הַזָּהָב וּלְבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת — בָּאִין מִמּוֹתַר נְסָכִים. מִזְבַּח הָעוֹלָה, הַלְּשָׁכוֹת וְהָעֲזָרוֹת — בָּאִין מִקׇּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה — בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלְּשָׁכוֹת. זוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: חוֹמַת הָעִיר וּמִגְדְּלוֹתֶיהָ וְכׇל צׇרְכֵי הָעִיר בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: מוֹתַר תְּרוּמָה, מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? רִיקּוּעֵי זָהָב צִיפּוּי לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מוֹתַר פֵּירוֹת — לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ. מוֹתַר תְּרוּמָה — לִכְלֵי שָׁרֵת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מוֹתַר תְּרוּמָה — לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ, מוֹתַר נְסָכִים — לִכְלֵי שָׁרֵת. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: מוֹתַר נְסָכִים לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ, מוֹתַר תְּרוּמָה לִכְלֵי שָׁרֵת. וְזֶה וָזֶה, לֹא הָיוּ מוֹדִים בְּפֵירוֹת. ״פֵּירוֹת״ מַאי הִיא? — דְּתַנְיָא: מוֹתַר תְּרוּמָה מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? לוֹקְחִין פֵּירוֹת בְּזוֹל וּמוֹכְרִין אוֹתָם בְּיוֹקֶר, וְהַשָּׂכָר — מְקַיְּצִין בּוֹ אֶת הַמִּזְבֵּחַ. וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: מוֹתַר פֵּירוֹת לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ. מַאי ״זֶה וָזֶה לֹא הָיוּ מוֹדִין בְּפֵירוֹת״? דִּתְנַן: מוֹתַר שְׁיָרֵי לִשְׁכָּה מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהֶן? לוֹקְחִין בָּהֶן יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, וְהַשָּׂכָר — לַהֶקְדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מִשְׂתַּכְּרִין בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ, אַף לֹא בְּשֶׁל עֲנִיִּים. בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ מַאי טַעְמָא לָא — אֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת. בְּשֶׁל עֲנִיִּים מַאי טַעְמָא לָא — דִּלְמָא מִתְרְמֵי לְהוּ עַנְיָא וְלֵיכָּא לְמִיתְּבָא לֵיהּ. מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם. אִיתְּמַר, רַב אָמַר:כלי שרת - שמשרתין בהן במזבח החיצון שהוא בנין של אבנים: וככלותם - לחזק את בדק הבית בימי יהואש ופסוק זה בדברי הימים: שגבו - לצורך בדק הבית והותירו שאין צריכין לכולו עושין מן המותר כלי שרת: מאי הוי - הא לא לקדושת קרבן גבו: כסף שיש לו שיריים - כסף הקופות שהוא נתרם מן הלשכה ושיריים נשארים בלשכה: זה תרומת הלשכה - כסף שבקופות: ואימא שיריים גופייהו - משיריים הנותרים בלשכה כלי שרת באין ולא מן התרומה עצמה: העולה עולה ראשונה - מנין שלא יהא דבר קודם על המערכה לתמיד של שחר ת"ל וערך עליה העולה והוינן בה מאי תלמודא ואמר רבא העולה משמע העולה האמורה ראשון בסדרי קרבנות והיא עולת הבקר שנא' ואמרת להם זה האשה כו' וה"א יתירא קא דריש וה"נ את שאר הכסף בכסף שיש לו שאר: מזבח הזהב - כלי הוא ולא בנין שאינו מחובר לאדמה ויכולין לטלטלו לפיכך נידון ככלי: ולבונה - של לחם הפנים: מותר נסכים - פליגי בה במס' מנחות בפרק שתי מדות (מנחות דף צ.) רבי חייא ב"ר יוסף אמר בירוצי מדות שהמספקין סלתות שקבלו מעות הקדש לספק סלתות כל ימות השנה מודדין להקדש במדה מבורצת טפופה ולא מחוקה והמקריבן מוחק המדה והם מותר נסכים ומוכרים אותן ור' יוחנן אמר כאותה ששנינו המקבל עליו לספק [כל ימות השנה להקדש] סלתות מארבע סאין בסלע ועמדו משלש שנתייקרו מספק מארבע והמקבל לספק משלש והוזלו ועמדו מד' מספק ד' וזו היא ששנינו מותר נסכים לקיץ המזבח: מזבח העולה - שהוא בנין בא מקדשי בדק הבית: חוץ לחומת העזרה - כגון עזרת נשים והחיל וחומת העיר ומגדלותיה באים משיריים הנותרים בלשכה כשתרמוה בקופות: תנאי היא - דאיכא למאן דאמר כלי שרת מתרומת הלשכה באין: מותר תרומה - הנשאר בקופות בר"ח ניסן שמכאן ואילך אין לוקחין קרבנות צבור אלא מתרומה חדשה כדאמרינן בר"ה (דף ז.) קרבנות צבור הבאין באחד בניסן מצוה להביא מן החדש: ציפוי לבית קדשי הקדשים - מחפין בהם הרצפה והכתלים: מותר ריוח פירות ולקמן מפרש מאי ניהו: לקיץ המזבח - כשהוא בטל מנדרים ונדבות לוקחין עולות ומקריבין בשר למזבח ועורות לכהנים: וזה וזה - ר' עקיבא ור' חנינא: לא היו מודין - שיהא שום מותר בפירות: והשכר מקיצין בהן - והקרן לכלי שרת כדקאמר רבי ישמעאל: מאי זה וזה לא היו מודים - מאי פירושא דלא היו מודים כדתנן דפליג ר"ע אדרבי ישמעאל ולא הודה לו שיהו משתכרין בשל הקדש:וכי גבו והותירו מאי הוי - אבל אהנך דלעיל לא פריך בית גרמו ובית אבטינס דבכל הנהו היו בית ישראל מקדישין אותן לצורך כך כמו לצורך קרבנות שכל אותן דברים רגילות הן והיינו דקתני דבאין מתרומת הלשכה עצמה ולא קתני מותר היינו משום דלאו מחמת לב ב"ד מישתרו אלא מחמת ישראל אבל להך תירוצא פריך דמסיק היכא דלא הותירו אסירי והיכא דהותירו שרי פריך מאי שנא דהא פשיטא שלא לדעת כן מקדישין כיון דלא שרית ליה כי לא הותירו ומשני לב ב"ד מתנה עליהן והן מקדישין לדעת ב"ד: תנא דבי רבי ישמעאל כלי שרת באין מתרומת הלשכה - הא תרומת הלשכה היינו מותר תרומת הלשכה כדמוכח במתני' דפליג אר"ע דקתני מותר תרומה לכלי שרת וא"ת כי פריך הש"ס ואימא שיריים גופייהו והיינו משום דכתיב שאר ולישני דהא שאר הכסף היינו מותר תרומה י"ל דבמילתא דפסיקא ליה בעי לאוקמי קרא דהיינו שיריים דבכל שנה איתנהו אבל במותר דלא פסיקא ליה לא ניחא ליה לאוקמי לקרא: כדאמר רבא העולה עולה ראשונה - תימה אמאי איצטריך האי דרשא דרבא תיפוק ליה מהיכא דמפקא מתניתין דזבחים בפרק כל התדיר (זבחים דף פט. ושם) דקתני כל התדיר מחבירו קודם לחברו התמידים קודמין למוספים כו' וקא בעי בגמרא מנ"ל ומתמה מנא לן כדקתני טעמא מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד וכ"ת דהתם איצטריך היכא דליכא אלא חד דאשמעינן קרא דעקרינן לגמרי מוספין מקמי תמידין לא היא דמהתם נפקא לן בכ"מ דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם כדמפיק התם מכאלה תעשו שיהו כל עשיות שוות ואי בכי האי גוונא מיירי מהתם לא נפקא לן ועוד מסברא רישא דכל התדיר מחבירו קודם לחבירו מיתניא דומיא דבבא שאחריה דקתני כל המקודש מחבירו קודם לחבירו דם חטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה כו' וכל הנך בקדימה ממש מיירי והא נמי ליכא לתרוצי דאי מהתם דמלבד עולת הבקר הוה אמינא דווקא עולה דקדמה למוספין משום דתדירא ומוספין לא תדירי אבל תמידין לעולת נדבה דהויא ליה נמי תדירא לעולם אימא לך לא תקדום להכי איצטריך קרא דהעולה עולה ראשונה דבמנחות פרק התכלת (מנחות דף מט. ושם) מייתי לקרא דרבא אקדימה דעולה למוספין דאמרי' התם בעא מיניה רב חייא בר אבא מרב חסדא צבור שאין להם תמידין ומוספין אי זה מהם קודם כו' ומסיק אמר ליה תניתוה התמידין אין מעכבין את המוספין ולא המוספין את התמידים ה"ד אילימא דאית ליה וליקדם והתניא מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר ת"ל וערך עליה העולה ואמר רבא כו' אלא בדלית ליה ואי בתמידין ומוספין דהיום פשיטא שתדיר קודם אלא במוספין דהיום ותמידין דלמחר אלמא אקדימה דעולה למוספין מייתי לה ותימה דרשת המשנה הוה ליה לאיתויי דקתני בהדיא מלבד עולת הבקר ובההיא דשילהי הגוזל קמא (ב"ק דף קיא. ושם) קשה יותר דקתני הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא ומפרש בגמ' מלבד איל הכפורים מכלל דכסף קדים ופריך אלא מעתה מלבד עולת הבקר ה"נ דמוספין ברישא והא תניא מנין שלא יהא דבר כו' ואמר רבא העולה עולה ראשונה והשתא הוה ליה לאתויי מתני' דכל התדיר דאדרבה מדכתי' מלבד מכלל דעולה קדמה ונרא' לפרש דודאי מדכתי' העולה נפקא דהקטרת תמיד קדמה להקטרת מוספין דגבי הקטרה הוא דכתי' מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה התם עשוי דדם נינהו והשתא בב"ק לא הוה מצי לאתויי מתני' דכל התדיר דודאי גבי איל הכפורים משמע לשון מלבד דכסף קדים כיון דהוא כתוב תחלה בפרשה והדר כתיב איל הכפורים אבל גבי עשיות ליכא למידק דמוספין קדמי כיון דכתיב עולה ברישא והדר עשיה דדם דמוספין אבל הקטרה דמוספין כתיב ברישא להכי פריך שפיר מההוא דרבא ומיהו בההוא דמנחות ודאי הוה מצי לאתויי ההיא דכל התדיר: