כתובותסד.
טוען את הדף…
מִשּׁוּם דְּרַב זְבִיד גַּבְרָא רַבָּה הוּא, אָפְכִיתוּ לֵיהּ לְדִינָא עִילָּוֵיהּ? הָאָמַר רַב כָּהֲנָא: מִיבַּעְיָא בָּעֵי לַהּ רָבָא, וְלָא פְּשִׁיט?! הַשְׁתָּא דְּלָא אִתְּמַר לָא הָכִי וְלָא הָכִי, תְּפַסָה — לָא מַפְּקִינַן מִינַּהּ, לָא תְּפַסָה — לָא יָהֲבִינַן לַהּ. וּמְשַׁהֵינַן לַהּ תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא אַגִּיטָּא, וּבְהָנָךְ תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא לֵית לַהּ מְזוֹנֵי מִבַּעַל. אָמַר רַב טוֹבִי בַּר קִיסְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: כּוֹתְבִין אִגֶּרֶת מָרֶד עַל אֲרוּסָה, וְאֵין כּוֹתְבִין אִגֶּרֶת מָרֶד עַל שׁוֹמֶרֶת יָבָם. מֵיתִיבִי: אַחַת לִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה, אֲפִילּוּ נִדָּה, אֲפִילּוּ חוֹלָה, וַאֲפִילּוּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם! לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁתָּבַע הוּא, כָּאן שֶׁתָּבְעָה הִיא. דְּאָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי אָמַר שְׁמוּאֵל: תָּבַע הוּא — נִזְקָקִין לוֹ. תָּבְעָה הִיא — אֵין נִזְקָקִין לָהּ. בְּמַאי אוֹקֵימְתַּהּ לְהָא דִּשְׁמוּאֵל — בְּשֶׁתָּבְעָה הִיא, הַאי ״כּוֹתְבִין אִגֶּרֶת מֶרֶד עַל אֲרוּסָה״? ״לַאֲרוּסָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָא לָא קַשְׁיָא, תְּנִי ״לָאֲרוּסָה״. מַאי שְׁנָא שׁוֹמֶרֶת יָבָם דְּלָא — דְּאָמְרִינַן לַהּ: זִיל, לָא מִפַּקְּדַתְּ, אֲרוּסָה נָמֵי, נֵימָא לַהּ: זִיל, לָא מִפַּקְּדַתְּ! אֶלָּא בְּבָאָה מֵחֲמַת טַעֲנָה, דְּאָמְרָה: בָּעֵינָא חוּטְרָא לִידָא וּמָרָה לִקְבוּרָה. הָכִי נָמֵי שׁוֹמֶרֶת יָבָם, בְּבָאָה מֵחֲמַת טַעֲנָה?! אֶלָּא, אִידֵּי וְאִידֵּי שֶׁתָּבַע הוּא, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן לַחֲלוֹץ, וְכָאן לְיַיבֵּם. דְּאָמַר רַבִּי פְּדָת אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תָּבַע לַחְלוֹץ — נִזְקָקִין לוֹ. תָּבַע לְיַיבֵּם — אֵין נִזְקָקִין לוֹ. מַאי שְׁנָא לְיַיבֵּם דְּלָא, דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: זִיל וּנְסֵיב אִיתְּתָא אַחֲרִיתִי. לַחְלוֹץ נָמֵי נֵימָא לֵיהּ: זִיל וּנְסֵיב אִיתְּתָא אַחֲרִיתִי! אֶלָּא דְּאָמַר: ״כֵּיוָן דַּאֲגִידָא בִּי, לָא קָא יָהֲבוּ לִי אַחֲרִיתִי״. הָכָא נָמֵי: ״כֵּיוָן דַּאֲגִידָא בִּי, לָא קָא יָהֲבוּ לִי אַחֲרִיתִי״! אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי שֶׁתָּבַע לְיַיבֵּם, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן — כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כָּאן — כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה. דִּתְנַן: מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה — בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּונִין לְשׁוּם מִצְוָה. עַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּונִין לְשׁוּם מִצְוָה, אָמְרוּ: מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. עַד מָתַי הוּא פּוֹחֵת וְכוּ׳. מַאי טַרְפְּעִיקִין? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אִסְתֵּירָא. וְכַמָּה אִסְתֵּירָא — פַּלְגָא דְזוּזָא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה טַרְפְּעִיקִין, שֶׁהֵן תֵּשַׁע מֵעֵין, מָעָה וַחֲצִי לְכׇל יוֹם. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף לִשְׁמוּאֵל: מַאי שְׁנָא אִיהוּ דְּיָהֲבִינַן לֵיהּ דְּשַׁבָּת. וּמַאי שְׁנָא אִיהִי דְּלָא יָהֲבִינַן לַהּ דְּשַׁבָּת? אִיהִי דְּמִיפְחָת קָא פָחֵית, לָא מִיחֲזֵי כִּשְׂכַר שַׁבָּת, אִיהוּ דְּאוֹסוֹפֵי קָא מוֹסְפָא,משום דרב זביד גברא רבה הוא - ולא יערער על דברינו מחמת ענותנותו: מפכיתו דינא - לחובתו: ומשהינן לה - אולי תחזור בה: תריסר ירחי שתא - ותו לא: שתבע הוא - והיא מורדת: תבעה היא - והוא מורד: אין נזקקין לה - לכתוב לה אגרת מרד להוסיף על כתובתה ולקמן מסיק פירושא ואזיל משום דלא מפקדא אפריה ורביה: לארוסה מבעי ליה - וכותבין אגרת על הבעל: דלא מפקדת - בפריה ורביה כדאמרינן ביבמות (דף סה:): חוטרא לידא - רוצה אני שיהא לי בן שיחזיק בידי בזקנותי ואשען עליו וביום מותי יקברני: תבע לחלוץ - והיא אינה רוצה אלא להתייבם נזקקין לו לכתוב אגרת מרד עליה: אין נזקקין לו - לפי שאין מתכוין לשם מצוה וכמשנה אחרונה ואמרינן ליה זיל נסיב אחריתי: אסתירא - סלע מדינה: פלגא דזוזא - זוז צורי שהוא שש מעה כסף נמצא טרפעיק שלשה מעות: מעה וחצי ליום - לששת ימי המעשה ומשבת לא יהבינן לה כדאמר לקמן: מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת - כשהיא מורדת עליו דהא שבעה טרפעיקים טרפעיק ליום: כשכר שבת - [כמו שמשתכר בשבת] גזרה משום מקח וממכר ושכירות:משום דרב זביד גברא רבה הוא אפכיתו לדינא עילויה. וא"ת כיון דלא פשיט המע"ה וכיון דתפסה לא מפקינן מינה וי"ל דהוה נמי שיראי טובא דלא הות תפיסה ובלישנא קמא קאמר משום דרב זביד גברא רבה אחנפיתו ליה משום הך שירא דהות תפיסה ובאיכא דאמרי קאמר משום הנך שיראי דלא הות תפיסה אלא הבעל היה תפוס: תבע לחלוץ נזקקין לו. פי' בקונט' והיא אינה רוצה אלא להתיבם וכן תבע לייבם פירוש והיא אינה רוצה אלא לחלוץ ותימה דמאי קא פריך לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתא ויחלוץ לה וי"ל שאינו רוצה לחלוץ שלא יצטרך ליתן כתובה ועי"ל תבע לחלוץ והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם וכן תבע לייבם וכן הא דאמר כאן שתבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ואין להקשות א"כ מאי פריך שומרת יבם נמי בבאה מחמת טענה מאי איריא בבאה מחמת טענה אפילו אינה באה נמי תיקשי ליה מדתנן בהחולץ (יבמות לט.) חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך המצוה או כנוס או פטור וקאמר בגמ' דחוזרין אצל גדול למיכפייה אלמא בתבעה היא נמי כייפינן ליה אפילו אינה באה מחמת טענה דאיכא למימר דכייפינן ליה אבל אין נזקקין לכתוב עליו איגרת מרד להוסיף על כתובתה אי נמי משום דהיא גופה איכא לפרושי בבאה מחמת טענה לכך נקט למיפרך מהאי טעמא: מאי שנא לייבם דלא. וא"ת. אי מילתיה דר' יוחנן לפי משנה אחרונה כדמשמע פשטא דמילתא א"כ מאי פריך לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתא והא לייבם לא נוכל לכוף אותה לפי משנה אחרונה ואי לחלוץ והלא הוא אינו רוצה לחלוץ אלא לייבם ומאי שייך לכופה לדבר שאינו תובע הוא וי"ל דמעיקרא ס"ד מילתיה דרבי יוחנן לפי משנה ראשונה ומשום הכי פריך דאפילו לייבם נמי נוכל לכופה ולבסוף דמשני כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה מילתיה דר' יוחנן נמי לפי משנה אחרונה נזקקין לחלוץ ואין נזקקין לייבם וה"ה דאכתי הוה מצי לשנויי כאן לחלוץ כאן לייבם כרבי יוחנן ואידי ואידי לפי משנה אחרונה אלא דניחא ליה לאוקמא תרווייהו כשתבע לייבם דדומיא דארוסה קתני שתובע לכנוס והיא . מורדת. ר"ת. וק"ק דאיך תיסק אדעתין למימר דאתי לפי משנה ראשונה אדרבה לפי משנה ראשונה איפכא מסתברא לייבם נזקקין לו לחלוץ אין נזקקין לו וי"ל דאפי' לפי משנה ראשונה נזקקין לו לחלוץ משום דבדידיה תלי רחמנא אם לא יחפוץ האיש כדאמרינן בהחולץ (יבמות דף לט: ושם) אבל לייבם ס"ד שאין מוסרין אותה לייבם על כרחה אי נמי י"ל תבע אף לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם דווקא אין נזקקין לו: ודיני חליצה ויבום פירש בקונטרס בהחולץ (ג"ז שם) גבי הא דמייתי התם מתניתין דבכורות (דף יג. ושם) משנה ראשונה ואחרונה דמייתי הכא ואמר רב עלה דאין כופין ופירש בקונטרס דאפילו למשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת אין כופין אותו לחלוץ היכא דניחא לתרוייהו ליבומי דנימא תרוייהו לאו למצוה מכווני ופגע בערוה אלא אי בעי מייבם אע"ג דמצות חליצה קודמת ומיהו היכא דאיהו צבי ובעי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרים אי מצינן לאטעויי מטעינן ליה לא מצינן לאטעויי כייפינן ליה לחלוץ דאמר רב ששת בפ"ק דיבמות (דף ד.) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה לפניו כו' ולא תימא מוכה שחין דווקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דתנן בהמדיר (לקמן כתובות דף עז.) מעשה בצידון בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן והלכתא כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מכל הני טעמי כייפינן ליה לחלוץ ושקלה כתובתה וכל הני אין כופין דהכא היכא דניחא להו לתרוייהו עכ"ל ואור"י דמה שהביא ממוכה שחין ומבורסי אינה ראיה דדוקא מוכה שחין ובורסי דהוו מהנך דכופין אותו להוציא ומה שהביא נמי מאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם לאו ראיה היא דהתם אין כותבין אפילו בלא אמתלא משום דמצות חליצה קודמת וא"כ לדבריו אפילו בלא אמתלא הוה לן למימר דכופין ואדרבה יש להוכיח משם דאין כופין דאי בר כפייה הוא למה ליה למימר דאין כותבין אגרת מרד עדיפא מינה ה"ל למימר דכופין אותו לחלוץ ואמרינן נמי בשמעתין תבע לייבם אין נזקקין לו משמע אין נזקקין לו לכתוב אגרת מרד אדרבה נזקקין לה וכייפינן ליה ולהכי נראה לר"י דרב איירי בכל ענין דודאי בכל ענין אין כופין ואף לפי' ר"ת דמפרש דאמר רב אין כופין קאי אמשנה ראשונה דאין כופין לייבם אע"פ שמצות יבום קודמת ונ"מ בזמן הזה היכא שידוע לנו שמתכוונין למצוה כגון אותן שבאין לחלוץ דאותן ודאי אין מתכוונין לא לשום נוי ולא לשום אישות אבל היכא דלא ברור לן שמתכוונין למצוה כופין במילי ומרחיקין אותן מן היבום דקי"ל כאבא שאול כמו שפירשנו ביבמות (דף לט: ד"ה אמר רב) וגם לפירושו אם תבע לייבם לא כייפינן ליה לחלוץ אלא מטעינן ליה אם אינה חפצה אבל אם אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ נראה דכופין: