כתובותד.
טוען את הדף…
וּבוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה וּפוֹרֵשׁ, וְנוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵילוּת. וְכׇל אוֹתָן הַיָּמִים, הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְהִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים. וְאֵין מוֹנְעִין תַּכְשִׁיטִין מִן הַכַּלָּה כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְדַוְקָא, אָבִיו שֶׁל חָתָן אוֹ אִמָּהּ שֶׁל כַּלָּה, דְּלֵיכָּא אִינִישׁ דְּטָרַח לְהוּ. אֲבָל אִיפְּכָא — לָא. אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנָּתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר, אֲבָל לֹא נָתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר — מִזְדַּבַּן. אָמַר רָבָא: וּבִכְרַךְ, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר — מִזְדַּבַּן. אָמַר רַב פָּפָּא: וּבִכְפָר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר — לָא מִזְדַּבַּן. וְאֶלָּא דְּרַב חִסְדָּא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּגוֹן מָתָא מַחְסֵיָא, דְּמַפְּקָא מִכְּרַךְ, וּמַפְּקָא מִכְּפַר. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: הֲרֵי שֶׁהָיָה פִּתּוֹ אֲפוּיָה וְטִבְחוֹ טָבוּחַ וְיֵינוֹ מָזוּג, וְנָתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר, וּמֵת אָבִיו שֶׁל חָתָן אוֹ אִמָּהּ שֶׁל כַּלָּה — מַכְנִיסִין אֶת הַמֵּת לַחֶדֶר, וְאֶת הֶחָתָן וְאֶת הַכַּלָּה לַחוּפָּה, וּבוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה וּפוֹרֵשׁ, וְנוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵילוּת. וְכׇל אוֹתָן הַיָּמִים, הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְאִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים. וְכֵן מִי שֶׁפֵּירְסָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה — הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְהִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים. וְאֵין מוֹנְעִין תַּכְשִׁיטִין מִן הַכַּלָּה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִבְעוֹל, לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אָמַר מָר: הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְהִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים, מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין אֲבֵילוּת בַּמּוֹעֵד, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁל צִינְעָא — נוֹהֵג. דָּרֵשׁ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא בָּעַל, אֲבָל בָּעַל — אִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה עִמּוֹ. וְהָא הָכָא, דִּבְבָעַל עָסְקִינַן, וְקָתָנֵי: הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְהִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים! כִּי קָאָמַר, אַפֵּירְסָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה. הָא ״וְכֵן״ קָתָנֵי!ופורש - ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא ונוהג שבעת ימי המשתה כו': וכל אותן הימים - של ימי המשתה ושל אבילות: הוא ישן כו' - ואין מתיחדין זה עם זה שמא יבעול ואבל אסור בתשמיש המטה כדילפינן באלו מגלחין (מו"ק דף טו:) ואף בשבעת ימי המשתה שהן כרגל נוהג הוא אבילות של דברי צינעא דהיינו איסור תשמיש כדלקמן: ואין מונעין - בשביל האבילות אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה: כל שלשים יום - ואע"פ שהן ימי אבילות לשאר בני אדם וכל שכן משלשים ואילך: דליכא איניש דטרח - אם יפסידו מה שהכינו: שנתן מים על גבי בשר - שוב אינו ראוי למוכרו במקולין: בכרך - שכיחי אינשי טובא ויש קופצים הרבה: אלא דרב חסדא - דמפליג בין נתן ללא נתן: היכי משכחת לה - לא בכרך ולא בכפר: דמפקא מכרך ומפקא מכפר - מוצאה מכלל כרך ומוצאה מכלל כפר גדולה מכפר וקטנה מכרך: תניא כרב חסדא - דמוקי לה בנתן מים על גבי בשר: וכן מי שפירסה אשתו נדה - בכניסתה לחופה: הוא ישן כו' - ואין נאמנין זה עם זה: בין כך ובין כך - בין יש אונס בין אין אונס: לא יבעול - בעילה ראשונה: לא בערב שבת כו' - בליל שבת מפני שעושה חבורה: ולא במוצ"ש - לקמן מפרש: מסייע ליה - הא דקתני דאסור בתשמיש בשבעת ימי המשתה שהן לו כרגל: של צינעא - שאינו ניכר לבריות שהוא אבל בכך: לא שנו - דאין נאמנין להתייחד: אלא שלא בעל - דתקיף ליה יצריה: דבבעל עסקינן - דקתני בועל בעילת מצוה לפני קבורת המת: כי קאמר - רבא לא שנו אפירסה אשתו נדה קאמר דכיון דנדה חמורה בעל מהימן עלה דלא אתי לזלזולי באיסור כרת: הא וכן קתני - קס"ד אכולה מילתא דאבילות מדמינן ליה ובאבילות דבעל עסקינן:בועל בעילת מצוה ופורש - קודם שיקבר המת אבל לאחר שנקבר לא כדאמרינן בסמוך דברים של צינעא נוהג ודייק לה מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו' מיהו מרישא דהכא לא ה"מ למידק דדוקא כשהמת בחדר הוא דשרי בעילת מצוה דמצי לדחויי דבועל בעילת מצוה היינו אפי' לאחר שחל עליו אבילות אבל קשה לרשב"א אמאי לא דייק מדקתני ופורש מכלל דנוהג דברים של צינעא מדלא התיר אלא בעילת מצוה דוקא ואור"י דהמ"ל פורש משום דם בתולים כדאמרינן בפ' תינוקת (נדה דף סה:) אבל מהוא ישן בין האנשים דייק שפיר דהוי משום אבילות דאי משום נדות כיון דבעיל אשתו ישנה עמו כדאמר רב יוסף בסמוך ועוד דכל אותן הימים משמע דבכולהו הוי חד טעמא דהיינו משום אבילות והשתא מקילינן טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן מידי דהוה אנעילת סנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה: בעילת מצוה - קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב כי בועליך עושיך ואמרי' (סנהדרין דף כב:) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע"י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה: אבל איפכא לא - וה"ה אם אבלים מחמת שאר קרובים תימה דאמר בפ"ג דמועד קטן (דף כג. ושם) מתה אשתו אסור לישא עד שיעברו ג' רגלים ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר משום פרנסתם והכא אמר אבל איפכא לא ומשמע דבאין לו בנים עסקינן מדקאמר דליכא דטרח להו משמע דבבחור איירי וי"ל דלאלתר לאו דוקא אלא כלומר מותר לאחר ז' ומיהו לבעול אסור עד לאחר ל' כדמוכח בתר הכי במעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות צאי ופרנסי בני אחותיך ואעפ"כ לא בא עליה עד זמן מרובה מאי זמן מרובה שלשים יום מכלל דכנסה תוך ל' ותוך שבעה ודאי אסור כדמוכח הכא ומה שאמר לה בבה"ק לא היה זה כניסה אלא שידוכין בעלמא ונראה לר"י דודאי אותו שיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך ל' כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן אבל אותו שאין לו בנים כלל אסור לישא עד לאחר שלשים כיון שאין יכול לבעול תוך שלשים וכן משמע במס' שמחות (פ"ז) דתניא בד"א כשיש לו בנים גדולים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר ל' משמע דאסור אפי' לישא תוך שלשים ואע"ג דיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים מ"מ נקט אחר שלשים משום אין לו בנים ור"ת ר"ל דבאין לו בנים אפי' לבעול שרי תוך שלשים אחר ז' משום פריה ורביה וההיא דשמחות אינה מתיישבת כפי' ונראה דביש לו בנים קטנים שרי לישא ואפי' אם היא נמי אבילה מפני שמפרנסת בניו ואע"פ שאפשר באחרת כדמוכח בעובדא דיוסף הכהן שהיתה אבילה מאחותה ומיהו אין כל כך ראיה דשמא שאני התם לפי שהיא תרחם על בני אחותה יותר מאחרת ואע"ג דתנן בפרק החולץ (יבמות דף מא. ושם) כל הנשים יתארסו חוץ מאלמנה מפני האיבול ולא מפליג מידי משמע שאסורה אפי' למי שיש לו בנים קטנים כשהיא אבילה התם משום דבלאו הכי אסורה דצריכה להמתין ג' חדשים משום הבחנה ואור"ת דאפי' מתו אביו ואמו יכול לכנוס אחר ל' והא דאמרי' במועד קטן (דף כב:) על כל המתים נכנס לבית המשתה אחר ל' על אביו ועל אמו אחר י"ב חדשים ה"מ בשאר שמחות אבל לישא אשה שהיא מצוה יתירה מותר ואפי' יש לו בנים משום שנאמר (קהלת י״א:ו׳) בבקר זרע [את] זרעך ולערב אל תנח ידך והביא ראיה מדתניא סתם כל ל' יום לנישואין ולא מפליג בין אביו ואמו לשאר קרובים משמע דבכולהו לאחר ל' מותר וה"ר יוסף הביא ראיה לדבריו דתנן במסכת שמחות (פ"ט) בהדיא על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו ל' יום ועל אביו ועל אמו אסור כל שנים עשר חדש אא"כ היה של מצוה אלמא שרי בכל משתה של מצוה וצ"ע אי קאי נמי ארישא ושרי אפי' תוך ל' יום: כגון מתא מחסיא - תימה רב חסדא מאי דוחקיה לאוקומי בנתן מים על גבי בשר נוקמה בכפר אע"פ שלא נתן מים על גבי בשר ויש לומר משום דניחא ליה לרב חסדא לאוקמה ברוב עיירות שהן בינוניות וה"ק כגון מתא מחסיא ורוב עיירות ומש"ה נקט נמי בברייתא דמייתי ונתן מים על גבי בשר משום דאיירי ברוב עיירות: מסייע ליה לר' יוחנן כו' - מועד וחתן משוה אותן בכ"מ כההיא דתניא בפ"ק דמועד קטן (דף ז: ושם) חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולאיצטליתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל: אבל דברים שלא צינעא נוהג - פי' חובה לעשות כן ולא רשות מדמייתי סייעתא מן הברייתא וא"ת רב ושמואל דאמרי בפרק בתרא דמועד קטן (דף כד.) דתשמיש המטה בשבת של ז' ימי אבילות רשות תיקשי להו ברייתא דהכא ואין סברא לחלק בין מועד לשבת ומקילין בשבת טפי אלא נראה לר"י דרב ושמואל מפלגי בין חתן למועד ושבת אבל קשה דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים משמע אפי' בשבת ופסקו ה"ג כר' יוחנן ופירשו אע"ג דקיימא לן כדברי המיקל באבל ה"מ בתנאי אבל באמוראי לא ואור"י דודאי נראה דהלכה כר' יוחנן מדאמר הש"ס הכא מסייע ליה לר' יוחנן: