כתובותסה.
טוען את הדף…
אֵין פּוֹסְקִין יֵינוֹת לָאִשָּׁה, וְאִם תֹּאמַר: ״אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נוֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי״ — דְּבָרִים שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עֲלֵיהֶן, וּמַאי נִינְהוּ — תַּכְשִׁיטִין. דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר נְבִירְיָא, וְאָמְרִי לַהּ אִישׁ כְּפַר נְפוֹר חַיִל: מִנַּיִן שֶׁאֵין פּוֹסְקִין יֵינוֹת לָאִשָּׁה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתָּקׇם חַנָּה אַחֲרֵי אׇכְלָה בְשִׁילֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה״. ״שָׁתָה״, וְלֹא ״שָׁתָת״. אֶלָּא מֵעַתָּה ״אָכְלָה״ וְלֹא ״אׇכְלוֹ״, הָכִי נָמֵי?! אֲנַן מִדְּשַׁנִּי קְרָא בְּדִבּוּרֵיהּ קָאָמְרִינַן. מִכְּדֵי בְּגַוַּהּ קָא עָסֵיק וְאָתֵי, מַאי טַעְמָא שַׁנִּי? שְׁמַע מִינַּהּ ״שָׁתָה״ וְלֹא ״שָׁתָת״. מֵיתִיבִי: רְגִילָה — נוֹתְנִין לָהּ! רְגִילָה שָׁאנֵי, דְּאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: רְגִילָה — נוֹתְנִין לָהּ כּוֹס אֶחָד. שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה — נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵי כּוֹסוֹת. מַאי קָאָמַר?! אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: רְגִילָה, בִּפְנֵי בַּעְלָהּ — שְׁנֵי כּוֹסוֹת, שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַעְלָהּ — נוֹתְנִין לָהּ כּוֹס אֶחָד. אֵינָהּ רְגִילָה, בִּפְנֵי בַעְלָהּ — אֶלָּא כּוֹס אֶחָד, שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַעְלָהּ — אֵין נוֹתְנִין לָהּ כׇּל עִיקָּר. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: רְגִילָה, נוֹתְנִין לָהּ לְצִיקֵי קְדֵירָה. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַעֲשֶׂה בְּכַלָּתוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים סָאתַיִם יַיִן לְצִיקֵי קְדֵרָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. אָמְרָה לָהֶן: כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם. תָּנָא: שׁוֹמֶרֶת יָבָם הָיְתָה, וְלֹא עָנוּ אַחֲרֶיהָ אָמֵן. תָּנָא: כּוֹס אֶחָד — יָפֶה לָאִשָּׁה. שְׁנַיִם — נִיוּוּל הוּא. שְׁלֹשָׁה — תּוֹבַעַת בַּפֶּה. אַרְבָּעָה — אֲפִילּוּ חֲמוֹר תּוֹבַעַת בַּשּׁוּק וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ. אֲבָל בַּעְלָהּ עִמָּהּ, לֵית לַן בַּהּ. וְהָא חַנָּה, דְּבַעְלָהּ עִמָּהּ הֲוַאי! אַכְסְנַאי שָׁאנֵי. דְּאָמַר רַב הוּנָא: מִנַּיִן לְאַכְסְנַאי שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה׳ וַיָּשׁוּבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ ה׳״, הַשְׁתָּא — אִין, מֵעִיקָּרָא — לָא. חוּמָא דְּבֵיתְהוּ דְּאַבָּיֵי אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַרָה לֵיהּ: פְּסוֹק לִי מְזוֹנֵי! פְּסַק לַהּ. פְּסוֹק לִי חַמְרָא! אֲמַר לֵיהּ: יָדַעְנָא בֵּיהּ בְּנַחְמָנִי דְּלָא הֲוָה שָׁתֵי חַמְרָא. אֲמַרָה לֵיהּ: חַיֵּי דְּמָר דַּהֲוָה מַשְׁקֵי לִי בְּשׁוּפְרָזֵי כִּי הַאי. בַּהֲדֵי דְּקָא מַחְוְיָא לֵיהּ אִיגַּלִּי דְּרָעַאּ, נְפַל נְהוֹרָא בְּבֵי דִינָא. קָם רָבָא, עָל לְבֵיתֵיהּ תַּבְעַהּ לְבַת רַב חִסְדָּא. אֲמַרָה לֵיהּ בַּת רַב חִסְדָּא: מַאן הֲוַי הָאִידָּנָא בְּבֵי דִּינָא? אֲמַר לַהּ: חוּמָא דְּבֵיתְהוּ דְּאַבָּיֵי. נָפְקָא אַבָּתְרַהּ, מָחֲתָא לָהּ בְּקוּלְפֵי דְשִׁידָּא עַד דְּאַפְּקַהּ לַהּ מִכּוּלֵּי מָחוֹזָא. אָמְרָה לַהּ: קְטַלְתְּ לִיךְ תְּלָתָא, וְאָתֵת לְמִיקְטַל אַחֲרִינָא?! דְּבֵיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אֲמַרָה לֵיהּ: פְּסוֹק לִי מְזוֹנֵי! פְּסַק לַהּ. פְּסוֹק לִי חַמְרָא! פְּסַק לַהּ. אֲמַר לַהּ: יָדַעְנָא בְּהוּ בִּבְנֵי מָחוֹזָא דְּשָׁתוּ חַמְרָא. דְּבֵיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב מְנַשְּׁיָא מִדְּוִיל אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אֲמַרָה לֵיהּ: פְּסוֹק לִי מְזוֹנֵי! פְּסַק לַהּ. פְּסוֹק לִי חַמְרָא! פְּסַק לַהּ. פְּסוֹק לִי שִׁירָאֵי! אֲמַר לַהּ: שִׁירָאֵי לְמָה? אֲמַרָה לֵיהּ: לָךְ וּלְחַבְרָךְ וּלְחַבְרוּרָךְ. וְנוֹתֵן לָהּ מִטָּה וּמַפָּץ וְכוּ׳. מַפָּץ וּמַחְצֶלֶת לְמָה לַהּ דְּיָהֵב לַהּ? אָמַר רַב פָּפָּא: בְּאַתְרָא דִּנְהִיגִי דְּמָלוּ פּוּרְיָא בְּחַבְלֵי, דְּמַבְגַּר לַהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין נוֹתְנִין לָהּ כַּר וָכֶסֶת. מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: נוֹתְנִין לָהּ כַּר וָכֶסֶת. הֵיכִי דָמֵי: אִי דְּאוֹרְחַהּ, מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? וְאִי דְּלָאו אוֹרְחַהּ, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי נָתָן? לָא צְרִיכָא, כְּגוֹן דְּאוֹרְחֵיהּ דִּידֵיהּ וְלָאו אוֹרְחַהּ דִּידַהּ. תַּנָּא קַמָּא סָבַר, אָמַר לַהּ: כִּי אָזֵילְנָא שָׁקֵילְנָא לְהוּ, וְכִי אָתֵינָא, מַיְיתֵינָא לְהוּ בַּהֲדַאי. וְרַבִּי נָתָן סָבַר: אָמַרָה לֵיהּ: זִימְנִין דְּמִיתְרְמֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלָא מָצֵית מַיְיתֵת לְהוּ, וְשָׁקְלַתְּ לְהוּ לְדִידִי וּמַגְנֵית לִי עַל אַרְעָא. וְנוֹתֵן לָהּ כִּפָּה. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי:אין ב"ד פוסקין יינות לאשה - שהיין מרגילה לתאות תשמיש: רגילה שאני - כיון דאינו חידוש לה כבר דשה בו ואינו מזיח לבה: לציקי קדרה - להטעים תבשיל: תובעת בפה - תשמיש: ויבאו אל ביתם - והדר וידע אלקנה את חנה: חומא - זה שמה: שופרזי - גביעים ארוכים שקורין מדירני"ש [פליידרי"ן]: כי האי - כמדת אמתי וזרועי: תבעה לבת רב חסדא - תבע את אשתו לתשמיש: בקולפי דשידה - במנעול של ארגז: קטלת לך תלת - שכבר ניסת לג' ומתו כדאמר ביבמות בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף סד:): למיקטל אחרינא - שבאת להראות יופיך שיקפוץ איש עליך: לחברך ולחברורך - שלא אתבזה על הבריות מכבודי הראשון לא בפניך ולא בפני חביריך: מפץ ומחצלת למה לה - הרי עור שטוח על מטה טוב מן המפץ ומשני באתרא דמלו פוריא בחבלי במקום שאין רגילין לעשות שטיח עור למטה אלא סירוגי חבלים: ומבגר לה - מצערי לה ומזקינין אותה לשון בוגרת: אי דאורחה - דרך בנות משפחתה: אורחיה - דרכו לישן על כרים וכסתות ואנן קיימא לן עולה עמו: כי אזילנא - ואני משרה אותך על ידי שליש שקילנא להו בהדאי: וכי אתינא - ותשכבי עמי מייתינא להו: ושקלת לדידי - מפץ שלי או אם אקנה כר וכסת משלי:אחרי אכלה - כמו אחרי אכלה מפיק ה' משמע ואף על פי שלא אכלה כדכתיב ותבכה ולא תאכל מ"מ אית לן למידרש הכי ותקם חנה אחרי שעת אכילתה שהיה לה לאכול ואחרי שתה אלקנה וביתו חוץ ממנה שלא היה לה לשתות ולכך ויחשבה עלי לשכורה: שתה ולא שתת - מדלא קאמר ואחרי שתותה דומיא דאכילה שתלה בה אי נמי אחרי אכול ואחרי שתה כדכתיב (משלי כ״ג:ז׳) אכול ושתה יאמר לך ומדשני קרא בדבוריה דריש הכי כדמפרש לקמן: אכלה ולא אכל - בתמיה וכי תדרוש כמו כן שאין פוסקים מזונות לאיש: מכדי בגוה קא עסיק קרא - דהא כתיב חנה בקרא וכתיב נמי אכלה אם כן לכתוב נמי שתותה או לא לכתוב קרא בגוה ולכתוב אכל ושתה: רגילה שאני דאמר ר' חיננא כו' - וא"ת ומאי ראיה צריך על זה דבברייתא גופה קתני רגילה משמע דווקא רגילה ויש לומר דר' אלעזר נמי איירי ברגילה דאי בשאינה רגילה כלל בפני בעלה פשיטא דאין פוסקין דאטו יש לנו ליתן לה שאין בעלה נותן לה כשהיתה עמו לכך צריך לאתויי מדרבי חיננא שיש רגילה שנותנים לה כגון שרגילה שני כוסות: אינה רגילה בפני בעלה אלא כוס אחד כו' - וזהו פירוש דברי שמואל רגילה נותנין לה כוס אחד היינו שרגילה בשני כוסות ודקאמר שאינה רגילה נותנין לה שני כוסות היינו שאינה רגילה שהיו נותנין לה שני כוסות אלא כוס אחד אין נותנין לה כלל שלא בפני בעלה: לציקי קדרה - אברייתא קאי כלומר מברייתא לא תקשי אבל מילתא דשמואל לא מיפרשא אלא כדשנינן: לציקי קדרה. אברייתא קאי כלומר מברייתא לא תקשי אבל מילתא דשמואל לא מיפרשא אלא כדשנינן: ונותנין לה מטה ומפץ - אע"ג דלגבי סדור אמרינן בהמקבל (ב"מ דף קיג: ושם) דנותנין לו מטה ומטה ומפץ משום דשמא גבי אשה לא הטריחוהו חכמים כ"כ דאפשר לה שתלך ד' אמות אחר אכילה: מפץ ומחצלת למה לה - ר"ת לא גרס מפץ ומחצלת אלא ומחצלת למה דמפץ הוא רך וראוי גם לסמיכה ונהי דלשכיבה אין צריך דהא אית לה מטה לסמיכה מיהא צריכה: ושקלת להו לדידי כו' - פירש בקונטרס ושקלת לדידי מפץ שלי ואין להקשות א"כ תסגי לה בשני מפצין דשמא מתוך שהוא מעונג שעד עתה הורגל לשכב על כר יטול שני מפצין לעצמו ורבינו יצחק בן רבי מאיר ז"ל לא גריס ושקלת לדידי ואינה מתרעמת אלא שרוצה לעלות עמו ולשכב על כר אע"פ שלעצמו אין לו עכשיו וכן משמע דלסתור טענה דקא טעין בעלה אליבא דרבנן קא אתי: