Nazir 11a · Talmud

מַתְנִי׳ מָזְגוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס, וְאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנּוּ״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה שִׁיכּוֹרָה, וּמָזְגוּ לָהּ אֶת הַכּוֹס, וְאָמְרָה: ״הֲרֵינִי נְזִירָה מִמֶּנּוּ״. אָמְרוּ חֲכָמִים: לֹא נִתְכַּוְּונָה זוֹ אֶלָּא לוֹמַר ״הֲרֵי הוּא עָלַי קׇרְבָּן״. גְּמָ׳ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! אָמְרַתְּ רֵישָׁא — הֲרֵי זֶה נָזִיר, וַהֲדַר תָּנֵי: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, אַלְמָא בְּהַאי הוּא דְּאָסוּר, הָא יֵינָא אַחֲרִינָא — שְׁרֵי! חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: מָזְגוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס, וְאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנּוּ״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְאִם שִׁיכּוֹר הוּא, וְאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנּוּ״ — אֵינוֹ נָזִיר. מַאי טַעְמָא — כְּמַאן דְּאָמַר ״הֲרֵי עָלַי קׇרְבָּן״ הוּא, וְכִי תֵּימָא: לֵימָא הָכִי? סָבַר: מַיְיתִין לִי אַחֲרִינָא וּמְצַעֲרִן לִי, אֵימָא לְהוּ הָא מִילְּתָא דִּפְסִיקָא לְהוּ. וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּאִשָּׁה אַחַת. מַתְנִי׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֱהֵא שׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לְמֵתִים״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְאָסוּר בְּכוּלָּן. ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְזִירוּת, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּיַיִן״ — הֲרֵי זֶה אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּיַיִן, אֲבָל סָבוּר הָיִיתִי שֶׁחֲכָמִים מַתִּירִין לִי מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא בְּיַיִן״, אוֹ ״מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קוֹבֵר אֶת הַמֵּתִים״ — הֲרֵי זֶה מוּתָּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר. גְּמָ׳ וְלִפְלוֹג נָמֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵישָׁא! אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חָלוּק הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אַף בְּרֵישָׁא. רָבִינָא אָמַר: בְּרֵישָׁא לָא פְּלִיג רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְכׇל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה — תְּנָאוֹ בָּטֵל. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לָךְ: [הַאי] ״עַל מְנָת״ — כְּחוּץ דָּמֵי. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבִינָא: אָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֱהֵא שׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לְמֵתִים״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר וְאָסוּר בְּכוּלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּתוֹרָה, וְכׇל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה — תְּנָאוֹ בָּטֵל. ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּיַיִן״. וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר! אֵימָא נָמֵי: הֲרֵי זֶה אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ. הָתָם

מתני' אמרו חכמים - כיון דשיכורה היא ואינה זקוקה לשתיה נראין הדברים שלא נתכוונה זו לקבל עליה זה לשם נזירות אלא לומר יאסר עלי כוס זה כקרבן ואינה אסורה אלא בכוס יין זה בלבד: גמ' וכ"ת - אי לאו דנתכוונה לקבל עליה נזירות אלא להיות נידורה ממנו לימא הכי בהאי לישנא הרי הוא עלי קרבן להכי הוא דלא אמרה הכי דסברה אי אמינא הכי סבירא להו שלא אסרתי עלי אלא כוס זה בלבד ומייתו לי כוס אחרינא ואמרי לי אשתי וקא מצערין לי דשתויי אנא ולא מצינא למשתי לי אימא להו בהאי לישנא דפסיקנא להו מילתא דהואי אסירא נמי בכסא אחרינא ותו לא מייתין לי ומעשה נמי באשה כו': מתני' הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין - וקיבל עליו את השאר: אבל אם אמר יודע אני שיש נזיר בעולם ואיני יודע שנזיר אסור ביין ואמר הריני נזיר הרי זה אסור בכולן - והיינו רבנן דאמרי אפילו לא נדר אלא מחד מינייהו הוי נזיר בכולם: ורבי שמעון מתיר - דהואיל שלא קיבל עליו אלא חצי הנזירות שלא היה יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה מותר בכולן ור' שמעון לטעמיה דאמר אינו אסור עד שיזיר מכולן: ואם אמר יודע אני שנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי - כשהזרתי מן היין שיהו חכמים מתירין לי מפני שאיני יכול לחיות בלא יין: או יודע אני שהנזיר אסור לקבור מתים - וכשקבלתי עלי נזירות סבור הייתי שיהו חכמים מתירין לי מפני שאומנתי לקבור מתים הרי זה מותר דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לא קביל עילויה נזירות מיין ומטומאת מתים ולא קיבל עליו אלא חצי נזירות: ור"ש אוסר - וטעמא מפרש בגמ': גמ' וליפלוג נמי ר"ש ברישא - כי היכי דפליג ר""ש איודע אני שיש נזירות דלא חייל עליה נזירות משום דלא קיבל כל דקדוקי נזירות: חלוק היה ר"ש אף בראשונה - דראשונה נמי קאמר ר"ש כיון דאמר על מנת שאהא שותה ביין ומיטמא למת לא נדר אלא בתגלחת לבד ור"ש לטעמיה דאמר אינו נזיר עד שיזיר מכולן: רבינא אמר ברישא ודאי לא פליג ר"ש - דאילו התם כיון דאמר הריני נזיר קיבל עליו כל תורת נזיר והאי דאמר ע"מ הוי ליה מתנה על מה שכתוב בתורה ואין בתנאו כלום והוה ליה נזיר גמור דהוי ליה כמי שאמר על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה שאין בתנאו כלום ויתחייב לה בכולן: וריב"ל אמר לך - ברישא נמי פליג ר"ש דהאי ע"מ כחוץ דמי כיון דקבל עליו נזירות במקצת לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דאילו לגבי מאן דאמר ע"מ שאין ליך עלי לא שאר ולא כסות ולא עונה לא קיבל עליו כלום אבל הכא קבל עליו במקצת ומשום הכי הוי תנאו קיים ואינו נזיר לפי שאין דבריו הראשונים כלום משום דלרבי שמעון לא הוי נזיר עד שיזיר בכולן: תניא כוותיה דרבינא - דאפילו במקצת קא חשיב ליה מתנה: ור"ש אוסר והאמרת רישא ר"ש מתיר - דחצי נזירות קיבל עליו ואין נודרין לחצאין:

הריני נזיר ממנו - פי' נזיר מן הכוס הרי זה נזיר פי' כל דין נזירות עליו: מעשה באשה אחת ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לומר הרי עלי כוס זה כקרבן - ולא נאסרה אלא באותו כוס בלבד ובגמ' פריך מעשה לסתור: ואם שכור הוא הוה כאומר עלי בקרבן - פי' שדרך בני אדם להפציר בשכור שישתה ועתה אינו רוצה לשתות ואומר נזיר הוא לסלקם מעליו שאם לא יאמר נזיר הוא ירא שיביאו לו כוס אחר לכך אומר נזיר לסלקם לגמרי מעליו אבל כשאינו שכור אין דרך להפצירו ולכך אומר דנזיר מכולהו ומעשה נמי באשה אחת וכו': על מנת שאשתה ביין כו' ה"ז נזיר ואסור בכולן - איכא למ"ד בגמ' משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה [דכי אמר] הריני נזיר הוי נזיר לכל מילי וכי מטיל בה תנאי אין בתנאי כלום ואפי' ר"ש מודה ברישא כההוא לישנא דתניא כוותיה: אבל איני יודע שנזיר אסור ביין - כלומר שאר הלכות קבלתי עלי לבד מאיסור יין שלא קבלתי לפי שלא ידעתי שנזיר אסור ביין לרבנן הוי נזיר לטעמייהו דלעיל דאפי' לא נדר אלא מחד הוי נזיר ור"ש מתיר ואזיל לטעמיה דאמר (לעיל נזיר דף ג:) עד שיזיר מכולן: יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל אני סבור הייתי שהחכמים מתירין מפני שאיני יכול לחיות אלא ביין או מפני שאני קובר את המתים - כלומ' שאני צריך לטמאות בהם וליטפל בהן בשכר מחמת דוחקי ולכך לא היה בדעתי לקבל איסור יין או טומאת מתים (ה"ז מותר) וכן הוא אומר שלא קבל עליו איסור יין או טומאת מתים ה"ז מותר ור"ש אוסר ובגמ' פריך דאיפכא הוה ליה למיתני: אף בראשונה - והא דקתני ר"ש [מתיר] קאי בתרי [בבי]: דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה - דכשאמר הריני נזיר חייל עליו נזירות לכל מילי וכי אמר ע"מ מטיל התנאי על מה שכתוב בתורה ובטל התנאי וא"ת ותיפוק ליה דנזירות אי אפשר לקיים ע"י שליח דאמר בהמדיר (כתובות עד.) דבעינן תנאי דומיא דבני גד ובני ראובן שנתקיים המעשה ע"י יהושע שהיה שליח משה והתם מהני תנאה לבטל המעשה ולא בעלמא וי"ל אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח וא"ת הא אמרינן (במנחות קט.) הריני נזיר לגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש גילח בבית חוניו יצא ואמאי הא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה והל"ל בחוניו לא יצא וי"ל דמשמעות לשונו הרי הוא שנים משמע מקדש ואז גילח בחוניו לא יצא ומשמע נמי שאינו מכוין כי אם לצעורי ואז גילח בחוניו יצא ובמקדש הוי חולין בעזרה ונזירות מתלא תליא וקאי אי מגלח במקדש גליא מלתא דלנזירות מעלייתא איכוין ועל מנת דאמר לא כלום הוא ואם גילח בחוניו גליא מילתא דלצעורי מכוין: האי ע"מ כחוץ דמי - כאילו אמר הריני נזיר מכל מלתא חוץ מן היין דלא הוי נזיר לר"ש דבעינן עד שידור מכולן וא"ת והא מקדש את האשה ע"מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה הויא מקודשת והתנאי בטל (קדושין דף יט:) ולא אמר כחוץ דמי וי"ל דגבי קדושין שאני דאפילו אמר בפירוש חוץ משאר לא מהניא ליה דבורו דאין קדושין לחצאין וכי אמר הרי את מקודשת [מקודשת] וכי אמר חוץ משאר לאו מידי קאמר ולכך חייב בכולן אבל גבי נזיר ילפינן לעיל (נזיר דף ג:) מקראי דצריך שיזיר מכולן דאם נדר מאחד מהם לא הוי נזיר: תניא כוותיה דרבינא - דהא אמר על מנת חשבינן ליה תנאי ולא כאומר חוץ:

נזיר יא.

Navigate the library