Nazir 8b · Talmud

דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לַהּ כְּרַבִּי. דִּתְנַן, רַבִּי אוֹמֵר: אֵין זֶה מְגַלֵּחַ אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. וְאֵיזֶהוּ שֶׁמְּגַלֵּח אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם? הָאוֹמֵר ״[הֲרֵי] עָלַי נְזִירוֹת כִּשְׂעַר רֹאשִׁי״ וְ״כַעֲפַר הָאָרֶץ״ וּ״כְחוֹל הַיָּם״. וְרַבִּי יְהוּדָה מִי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי? וְהָתְנַן: הֲרֵינִי נָזִיר כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה הָיָה, וְכֵיוָן שֶׁהִשְׁלִים — מֵת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא נְזִירוֹת קָא מְקַבֵּל עֲלֵיהּ, הַיְינוּ טַעְמָא דְּכֵיוָן דְּהִשְׁלִים — מֵת. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ חֲדָא נְזִירוּת קַבֵּל עִילָּוֵיהּ — מִי הָוֵי הַשְׁלָמָה כְּלָל? וְעוֹד: מִי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי? וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״הֲרֵינִי נָזִיר מִנְיַן הִילְקְטֵי קַיִץ״, וּ״מִנְיַן שְׁבִלֵי שְׁמִיטָּה״ — מוֹנֶה נְזִירוֹת כְּמִנְיַן הִילְקְטֵי קַיִץ וּכְמִנְיַן שְׁבִלֵי שְׁמִיטָּה! ״מִנְיָן״ שָׁאנֵי. וּמִי שָׁאנֵי לֵיהּ לְרַבִּי מִנְיָן? וְהָתַנְיָא: ״הֲרֵינִי נָזִיר כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה״ — מוֹנֶה נְזִירוֹת כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה. ״כִּימֵי הַלְּבָנָה״ — מוֹנֶה כִּימֵי הַלְּבָנָה. רַבִּי אוֹמֵר: עַד שֶׁיֹּאמַר ״נְזִירוֹת עָלַי כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה וּכְמִנְיַן יְמוֹת הַלְּבָנָה״! רַבִּי יְהוּדָה סָבַר לַהּ כְּוָתֵיהּ בַּחֲדָא וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא. סָבַר לַהּ כְּוָתֵיהּ בַּחֲדָא — נְזִירוּת קַבֵּיל עִילָּוֵיהּ. וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא — דְּאִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה שָׁנֵי לֵיהּ מוֹנֶה, וְרַבִּי לָא שָׁנֵי לֵיהּ מוֹנֶה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר כֹּל יְמֵי חַיַּי״, ״הֲרֵינִי נְזִיר עוֹלָם״ — הֲרֵי זֶה נְזִיר עוֹלָם. אֲפִילּוּ ״מֵאָה שָׁנָה״, אֲפִילּוּ ״אֶלֶף שָׁנִים״ — אֵין זֶה נְזִיר עוֹלָם, אֶלָּא נָזִיר לְעוֹלָם. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר וְאַחַת״ — מוֹנֶה שְׁתַּיִם. ״וְעוֹד״ — מוֹנֶה שָׁלֹשׁ. ״וְשׁוּב״ — מוֹנֶה אַרְבַּע. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: ״וְשׁוּב״ כִּי כּוּלְּהוּ, וְהָוְיָא לֵיהּ שֵׁית, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר״ — סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: ״הֵן״ — אַחַת, ״דִּיגוֹן״ — שְׁתַּיִם, ״טְרִיגוֹן״ — שָׁלֹשׁ, ״טֶטְרָגוֹן״ — אַרְבַּע, ״פּוֹנְטִיגוֹן״ — חָמֵשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּית עִגּוּל, דִּיגוֹן, טְרִיגוֹן, פּוֹנְטִיגוֹן — אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, טֶטְרָגוֹן — מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. מַאי טַעְמָא? לְמַטָּה הוּא אוֹמֵר ״קִיר״ ״קִירוֹת״. לְמַעְלָה הוּא אוֹמֵר ״קִיר״ ״קִירוֹת״. הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע. הַדְרָן עֲלָךְ כׇּל כִּינּוּיֵי

דרבי יהודה סבר לה כרבי - דאמר במתני' כי אמר הריני נזיר כשער ראשי אין זה מגלח אחת לשלשים יום משום דנזירות אריכתא קביל עילויה ולעולם אין לו תקנה שהרי שערות ראשו מרובין משני חייו ה"נ הריני נזיר מלא הקופה נזירות אריכתא קביל עילויה ואינו מגלח ומביא קרבן בסוף כל שלשים וכיון דההוא חד נזירות משיך כמלא הקופה לא מצית אמרת דליחזייה כאילו היא מלאה קישואים ולכי משלים נזירות כמנין קישואים שיכולין ליכנס לתוכה לייתי קרבן דהואיל ועייל נפשיה לנזירות ואיכא למימר דחדא נזירות אריכתא כמנין חרדל קיבל עליו לא מייתי קרבן מספיקא דדלמא פגע לאיתויי חולין לעזרה והלכך לרבי יהודה נמי לא מצי לסלוקי נפשיה מנזירות דלייתי קרבן ומש"ה לית ליה תקנתא: ומי סבר לה ר' יהודה כרבי והתניא הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה נזירות כמנין ימות החמה - שיהא מונה שס"ה נזירות של שלשים ונמצא שיהא נוהג נזירות שלשים שנה: אמר רבי יהודה מעשה - באחד שאמר הריני נזיר כמנין ימות החמה וכיון שהשלים נזירותו לסוף שלשים שנה מיד מת אי אמרת בשלמא נזירות של שלשים קיבל עליו כמנין ימות החמה משכחת לה דכיון שהשלים מת: אלא אי אמרת - דחדא נזירות של שס"ה קיבל עליו וכל חדא וחדא תהוי שס"ה ימים וצריך דיהוי נזיר שס"ה פעמים שס"ה ימים כמנין ימות החמה וכדברי רבי דאמר דאין זה נזיר שיהא מגלח בסוף שלשים אלא כל שס"ה ימים יהא נוהג נזירותו: מי הוי השלמה כלל - בשני דרבי יהודה מי הוי איניש דחיי כולי האי כשס"ה ימים [שס"ה פעמים] שצריך לנהוג נזירות בעצמו אלא מדקאמר ר' יהודה כיון שהשלים מת ש"מ לא ס"ל כר'. לישנא אחרינא והתניא הריני נזיר כמנין ימות החמה כלו' כל זמן שהחמה זורחת דהיינו עד סוף העולם: מונה נזירות כמנין ימות החמה - כלומר כל ימיו יהא מונה נזירות של ל' ומגלח ומביא קרבן וא"ר יהודה מעשה באחד שהזיר בכך וכיון שהשלים מת אי אמרת בשלמא נזירות של שלשים קיבל עליו היינו דקאמר כיון שהשלים מת דכל קרבן וקרבן דמייתי לסוף תגלחת חשיבי ליה כמשלים אלא אי אמרת דחדא נזירות קיבל עילויה עד ימות עולם ואסור לגלח כל ימיו מאי השלמה איכא הכא הא אכתי אילו הוה קיים הוה מיבעי ליה למיקם בנזירות ועוד מי סבר לה כרבי: והתניא בהדיא רבי יהודה אומר הריני נזיר כמנין הילקטי קיץ - כמנין שבילים שעושים קייצי תאנים בין הקציעות כדי שיהו מהלכים בינתיים ולא יהו נדרכים ברגל: וכמנין שבלי שמיטה - דבשנת השמיטה אין השדות נזרעות ומניחין בהן שבלים של אשתקד ולפי שהן מועטין ונוח למנותן קאמר הכי ואית דגרסי כמנין שבילי שמיטה שהשדות הפקר וכל העם עושה שבילים בתוכו ואין בעל השדה מעכב על ידו: מנין שאני - דהיכא דאמר כמנין ימות החמה או כמנין הילקטי קיץ אפילו רבי מודה דנזירות קביל עליה ומגלח אחת לשלשים והיינו נמי דקאמר רבי יהודה לעיל כיון שהשלים מת אבל גבי קופה דנזירות אריכא קביל עליה אפילו רבי יהודה מודה דספק נזירות להחמיר וכדפרישנא: רבי אומר עד שיאמר נזירות עלי כמנין ימות החמה - לא יהא מגלח אחת לשלשים הא לא אמר נזירות אלא הריני נזיר כמנין ימות החמה חדא נזירות הוא קביל עליה כמנין ימות החמה עד עולם כדלעיל או לאידך לישנא שס"ה פעמים שס"ה ימים: שני ליה מונה - דמנין שני ליה והוי כמ"ד נזירות עלי: אפילו מאה שנה אין זה נזיר עולם אלא זה נזיר לעולם - דחדא נזירות אריכתא הוא דהויא משום דאית ליה קיצותא כדאמרינן לעיל: הריני נזיר ואחת מונה שתים - כי אמר ואחת כמאן דאמר ונזירות אחרת דמי: האומר הריני נזיר ואחת ועוד - מונה שלש נזירות אמר הריני נזיר ואחת ועוד ושוב מונה ארבע: מהו דתימא - הא האי דקאמר ושוב משמע כאילו אמר ושוב ליהוי עלי נזירות כי הנך דאמרינן והויין להו שית קמשמע לן: סומכוס אומר - הריני נזיר הן חייב בנזירות אחת ואם אמר הריני נזיר דיגון מונה ב' טריגון מונה ג' טטרגון מונה ד' פונטיגון מונה ה' שכן מונין בלשון יון ואשמועינן דבכל לשון יכול אדם לקבל עליו נזירות: בית עגול - שאין לו זויות או בית דיגון שאין לו אלא שתי זויות או טריגון שאין לו אלא שלשה או פונטיגון שיש לו חמש זויות אין מטמא בנגעים טטרגון שיש לו ארבע זויות מטמא: מ"ט למטה הוא אומר קירות - ואם פשה הנגע בקירות הבית: ולמעלה הוא אומר - והנה הנגע בקירות הבית מדהוה ליה למיכתב בתרוייהו קיר דמשמע חד וכתב קירות דמשמע תרי אלמא ד' בעינן כדמדכר להו בלישנא דקרא ומראיהן שפל מן הקיר לא קא חשיב אלא הני דכתיב בהו לישני יתירי קחשיב:

ורבי יהודה מי סבר ליה כרבי - דהאומר חרדל והתנן הריני נזיר (מן החרצן) כמנין וכו' אמר רבי יהודה מעשה וכו' אי אמרת בשלמא נזירות הרבה קביל עליה דכיון שהשלים מת כלומר נראה נופל בו לשון השלמה שהרבה נזירות שחייבוהו חכמים כיון שהשלים אותם מת אלא אי אמרת חדא נזירות ארוך קביל עליה מי הויא השלמה כלל פי' מי שייך ביה לשון השלמה כלל והרי הוא נזיר נזירות אחת שלא יגלח כמנין ימות החמה ואין שייך בו לשון השלמה כלל (אלא מאי) לרבי יהודה נזירות הרבה קביל עליה היינו טעמא מכיון שהשלים מת [שאחר] שלשים יום מת כמו מילתא דת"ק דאמר מונה מנין נזירות כמנין ימות החמה אלא אי אמרת חדא נזירות מי הויא השלמה דידיה [כהשלמה דת"ק] ואם כן הוא מעשה לסתור ומדמייתי ר' יהודה בתר מילתא דת"ק ומעשה וכו' מכלל דמייתי ראיה למילתיה דת"ק כמו שכתבתי. (הגה"ה): מנין הילקטי - בילי שמיטה וכן בשמיטה אין השדות זרועות ומרבין בהן שבילים: מונה נזירות מנין הילקטי קיץ - אלמא נזירות הרבה קביל עלויה לר' יהודה ומשני מנין שאני פי' ודאי כי אמר מנין נזירות קביל עליה אבל כי אמר כחרדל או כהילקטי ולא הזכיר מנין חד נזירות ארוך קביל עליה כרבי: ומי שאני לרבי מנין - היה סובר כיון דר' יהודה כרבי סבר ליה ושני ליה בין אמר מנין בין לא אמר מנין ה"נ שני ליה לרבי ומש"ה פריך רבי אומר עד שיאמר נזירות עלי כמנין ימות החמה אלמא דלשון כמנין בלא נזירות לא משמע לרבי אלא חד נזירות ארוך ומשני ר' יהודה סבר לה כוותיה בחדא דחד נזירות קביל עליה כי אמר חרדל ופליג בחדא דר' יהודה שני ליה מנין ורבי לא שני ליה מנין: הרי זה נזיר - כאבשלום ומיקל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כו' וכדפירשנו לעיל: אמר מאה שנה או אלף שנה נזיר לעולם - ואינו מגלח ואינו מיקל עד יום מותו: נזיר ואחת מונה שתי נזירות - לפי שהוסיף לומר ואחת ועוד מוסיף ומונה שלשה כשאמר נזיר ואחת ועוד ושוב [ארבע] ומקשה פשיטא מהו דתימא ושוב כי כולהו ומני שית קמ"ל דלא: [הריני] נזיר סומכוס אומר הן אחת. פי' אם אמר הן הוא אחת כדאמרן בעלמא (שבת דף לא:) שכן בלשון יוני אחת קורין הינ"א: דיגון שתים - בלשון יון טריגון שלש טטרגון ד' פונטיגון ה' כמו בלשון יון: בית עגול - דהואיל ואין לו ד' זויות אין מטמא בנגעים כדמסיק מקיר קירות והיינו טעמא דכולהו:

נזיר ח:

Navigate the library