Nazir 3b · Talmud

וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא מַתְפֵּיס אִינִישׁ בְּמִידֵּי דִּסְמִיךְ לֵיהּ. רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא מַתְפֵּיס. אֶלָּא, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר: דְּחָיְישִׁינַן שֶׁמָּא צִפּוֹרֵי נָזִיר טָמֵא קִיבֵּל עָלָיו. מִכְּדֵי ״חָיְישִׁינַן״ קָאָמַר, דִּלְמָא צִפּוֹרֵי נְדָבָה קִיבֵּל עָלָיו? אִם כֵּן, ״הֲרֵי עָלַי קֵן״ מִבְּעֵי לֵיהּ. וְדִלְמָא ״הֲרֵי עָלַי צִפּוֹרֵי מְצוֹרָע״ קָאָמַר? כְּגוֹן שֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. וְדִלְמָא נָזִיר טָמֵא, וּלְפוֹטְרוֹ מִן קׇרְבְּנוֹתָיו קָאָמַר?! כְּגוֹן שֶׁהָיָה נָזִיר טָהוֹר עוֹבֵר לְפָנָיו. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כְּגוֹן דְּאָמַר ״צִיפֳּרִין הַסְּמוּכִין לְשֵׂעָר עָלַי״, לְרַבִּי יוֹחָנָן, אַף עַל גַּב דְּאָמַר הָכִי, אִי נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו — אִין, אִי לָא — לָא. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אַף עַל גַּב דְּאֵין נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר לָא מַתְפֵּיס אִינִישׁ בְּמִילְּתָא דִּסְמִיךְ לֵיהּ? וְהָתַנְיָא: הָאוֹמֵר ״יָמִין״ — הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם״? אָמְרִי: לָא, מִשּׁוּם דְּיָמִין גּוּפֵיהּ אִיקְּרִי שְׁבוּעָה. דְּתַנְיָא: מִנַּיִין לָאוֹמֵר ״יָמִין״ שֶׁהִיא שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּע ה׳ בִּימִינוֹ״, וּמִנַּיִין לָאוֹמֵר שְׂמֹאל שֶׁהִיא שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבִזְרוֹעַ עוּזּוֹ״. מַתְנִי׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַחַרְצַנִּים״ וּ״מִן הַזַּגִּים״ וּ״מִן הַתִּגְלַחַת״ וּ״מִן הַטּוּמְאָה״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְכׇל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו. גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּדּוֹר מִכּוּלָּם. וְרַבָּנַן אָמְרִי: אֲפִילּוּ לָא נְזַר אֶלָּא בְּחַד מִנְּהוֹן — הָוֵי נָזִיר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן — אָמַר קְרָא: ״מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג״. וְרַבָּנַן, מַאי טַעְמָא — אָמַר קְרָא: ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי, הָכְתִיב: ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״! הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ — לֶאֱסוֹר יֵין מִצְוָה כְּיֵין הָרְשׁוּת. מַאי הִיא — קִדּוּשְׁתָּא וְאַבְדָּלְתָּא?

ורבנן סברי לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה - ולא אמרי' שבדעתו היה לומר גידול שער אי לאו דמפרש בהדיא ואע"ג דנזיר עובר לפניו: ור' יוחנן אומר דכ"ע לא מתפיס - איניש במידי דסמיך ליה: אלא היינו טעמא דר"מ דחיישינן - כי אמר הרי עלי ציפורין דדלמא קאמר שבדעתו לקבל עליו מידי דזימנין דמייתי עליה צפורים דהיינו נזירות דלכי מיטמא מייתי צפרים בנזיר טמא כתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום כו' וביום השמיני יביא שתי תורים והזיר לה' את ימי נזרו וגו' (במדבר ו׳:י״ב): מכדי חיישינן קאמר - כלומר דלא הוי נזיר אלא משום דאמרי' שמא צפרי נזיר טמא קבל עליו ואי בתר חששא אזלינן ליחוש דילמא צפרי נדבה קיבל עליו ולא ניתנה נזירות אלא להפלאה ואמאי קאמר ר"מ דהוי נזיר כלל: א"כ - דבעי למימר צפרי נדבה הוה אמר הרי עלי קן דקן משמע צפרי נדבה אבל כי אומר הרי עלי צפורים לא משמע צפרי נדבה כלל הלכך מדקאמר צפורין ליכא לספוקי אלא בצפורי נזיר: ודלמא - מקבל עליו תורת ציפורי מצורע לטבול החיה בדם השחוטה ולשלחן ולעשותן כהלכות צפרי מצורע והך פירכא דפרכינן השתא קא פריך בין לרבי יוחנן בין לר"ל דמכדי צפרים סתם קאמר הא איכא למיחש נמי לצפורי מצורע: ודלמא נזיר טמא - הוה וקאמר לאיתויי צפורים ולפוטרו הוא במקומו: כגון שהיה נזיר טהור עובר לפניו - דלאו בר אתויי הוא והלכך כי אמר צפורין לא אמר אלא אדעתא דליהוי נזיר כמותו: מאי בינייהו - בין לרבי יוחנן בין לר"ל לא מיתרצא שמעתתא אלא כגון שנזיר טהור עובר לפניו משום דאית ליה למיפרך בה כל הני פירוכין ותריצנא כגון דנזיר טהור עובר לפניו עסקינן מה לי אי משום צפרין סמוכין לשיער אי משום צפרי נזיר טמא אי משום הכי אי משום הכי הוה ליה נזיר: איכא בינייהו כגון דאמר צפרין סמוכין לשיער - ר' יוחנן סבר אע"ג דאמר הכי לא מוכחא מילתא דלקבולי עליה נזירות הוא דקאמר אלא לקבל עליו צפרין סתם בלא נזירות אי לאו דנזיר עובר לפניו: האומר ימין - שלא אוכל ככר זה הרי זו שבועה: מאי טעמא לאו משום דכתיב וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם - דקא מתפיס ימינו לישבע דסמיך ליה: לא - ימין שאוכל ככר זה כאומר שבועה שאוכל ככר זה דמי שנאמר נשבע ה' בימינו בימינו אמר ונחשב כשבועה: שנאמר ובזרוע עוזו - מדכתיב ימינו וכתיב ובזרוע עוזו אלמא דזרועו היינו שמאלו והכי נמי אמרי' בפרק קמא דמסכת ברכות (דף ו.) מנין שהקב"ה מניח תפילין דכתיב ובזרוע עוזו ואין עוזו אלא תפילין כו' ותפילין בשמאל קיימי: מתני' אמר הריני נזיר מן החרצנים - או שאמר הריני נזיר מן הזגין כו' הרי הוא כמי שאמר הריני נזיר סתם שמקבל עליו כל דקדוקי נזירות: גמ' אפילו לא נזר אלא מאחד מהן - או מן חרצן או מן זג הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו: מכל אשר יעשה - משמע שצריך שיהא נוזר מכל אשר יעשה שאינו נזיר אלא א"כ נוזר מכולם: אמר קרא מיין ושכר יזיר - דמשמע דאפילו דלא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולם: לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קדושתא ואבדלתא - מי חייל עליה איסור נזירות:

צפורי נזיר טמא קיבל עליה - פירוש מצות נזירות דשייכא בהו צפורי נזיר טמא אם יטמא: מכדי חיישינן קאמר ולא צפורי נזיר ודאי קאמר אלא חששא ודלמא צפורי נדבה דקביל עליה להביא עולת העוף לנדבה ולא לנזירות - דכל כמה דאיכא לפרושי דיבוריה דלאו נזירות קיבל עליה אלא נדר אחר שפיר טפי דלא ניחא ליה לאיניש לקבולי עליה צפורי דנזירות דחמיר עליה וטריחא ליה: הרי עלי קן מיבעי ליה - דדרך נודבי נדבת עולת העוף לומר בלשון קן: צפורי מצורע קאמר - כלומר להתחייב בקרבן מצורע ולהביא תחתיו צפורים ולהצריכו לו לטהרתו ואפילו אין מצורע עובר לפניו דאי אפשר דליכא חד מצורע דטעון צפורים ולא נזירות וגם דצפורי שייכי שפיר גבי מצורע: כגון שהיה נזיר עובר לפניו - והיה סבור אפילו נזיר טמא לפניו ולהכי פריך ודלמא צפורין דקאמר לפטור נזיר טמא העובר לפניו מקרבנותיו ומשני כגון שנזיר טהור עובר לפניו ויודע זה הנודר דטהור הוא וקאמר הרי עלי צפורים ואכתי קשה נימא דצפורים דקאמר היינו דאם יטמא זה הנזיר העובר לפניו שיביא תחתיו צפורים וצריך לדחות ולומר כגון דאמר בלבו להיות שייך למצות נזירות דשייכא ביה ציפורים אם יטמא ולעיל כי פריך ודלמא צפורי מצורע קאמר לא מצי לשנויי כגון דאמר בלבו דדיבוריה מישתמע טפי אצפורי מצורע (טפי) מנזירות משום דנזירות טריחא ליה וחמיר עליה לקבל ועוד דלשון צפורים כתובין אצל מצורע כדפרישית ולא אצל נזיר אלא תורים ואפי' קאמר בלבו אין כח במחשבת הלב להכריע דיבוריה לנזירות דאין זה פיו ולבו שוין אבל הכא אע"ג דנזירות חמיר עליה וטריחא ליה כיון דנזיר שהוא עובר לפניו אין סברא שיקבל עליו נזירות צפורים טמא שדבר זה אינו בעולם עדיין והדבר שקול לכך מהניא מחשבת הלב לומר דנזירות קביל עליה וחשיב שפיר פיו ולבו שוין וכן לעיל כי אמר אהא טפי משמע הלשון אנזירות ולומר כמוהו לאלתר אע"ג דטריחא ליה וחמיר עליה מלומר אהא תחתיו בקרבנותיו לאחר זמן כשישלים והדבר שקול לכך מחשבת הלב מכרעת הדיבור לנזירות והרי פיו ולבו שוין וקשה דהספר לא הזכיר כאן כלל דקאמר בלבו לכן נראה למהר"ף דאהיה תחתיו אין סברא לומר דאם יטמא קאמר שיתחייב בצפורין הואיל והשתא טהור הוא ודבר זה לא בא לעולם כלל וא"כ סברא לומר דנזירות קביל עליה דדבר זה מבורר לפנינו ויש בידו לקבל לאלתר אע"ג דחמיר וטריחא ליה ולעיל כי פריך ממצורע התם נמי הדבר מבורר לפנינו דודאי יש מצורע בעולם הצריך צפרים: מאי בינייהו - לומר מאי בינייהו בפי' דמתני' בין לר"ל בין לר' יוחנן אליבא דר"מ וא"ת ולישני דאיכא בינייהו היכא דאמר צפורים סתמא קביל עליה דלר"ל אליבא דר"מ מהא לחוד לא הוי נזיר אם לא הזכיר גם סמוכין לשיער כדפירש ר"ל במילתיה צפורים סמוכין לשיער קביל עליה ולר' יוחנן דלא הזכיר במילתיה סמוכין לשיער כשיקבל עליו צפורים סתמא בלא סמוכין לשיער הוי נזיר ועוד היא גופה תיקשי לר"ל למה ליה סמוכין לשיער בצפורים סתמא לחוד סגי לר"מ למיהוי נזיר שהרי מתניתין לר"מ לא הזכיר אלא צפורין לחוד לכ"נ לפרש דלר"ל אליבא דר"מ בצפורין סתמא הוי נזיר כשנזיר עובר לפניו דוקא והא דנקט ר"ל במילתיה סמוכין לשיער להשמיענו דכי אמר צפורים סמוכין לשיער דבלא נזיר עובר לפניו נמי הוי נזיר בהכי וא"ת כיון דלר"ל כשיקבל צפורים סתמא לא הוי נזיר אם לא כשנזיר עובר לפניו אליבא דר"מ הוי ליה להש"ס להזכיר נזיר עובר לפניו במילתיה דר"ל כמו במילתיה . דרבי יוחנן וי"ל דלכך הזכיר טפי במילתיה דר' יוחנן ממילתיה דר"ל משום דר' יוחנן פסיקא ליה דאף כשאמר צפורים הסמוכין לשיער עלי לא הוי אלא כשנזיר עובר לפניו ולר"ל הוי נזיר כשאמר צפרים הסמוכין לשיער אפילו אין נזיר עובר לפניו והשתא ניחא דפריך מאי בינייהו דלכולהו אף בשלא הזכיר צפורין סמוכין לשיער אלא צפורים סתמא הוי נזיר כי נזיר עובר לפניו ואי אין נזיר עובר בצפורים סתמא לחוד לא היה נזיר לכולהו והשתא נמי ניחא דלר"ל בצפורים סתמא לא מיחייב משום דסמוכין לשיער בקרא דא"כ ליחייב נמי כי אמר נשרין וטופרין דסמיכי טפי לשיער בקרא מצפורים. כך שיטת הר"ף נ"ע: הגה"ה היכא דאמר צפורים סמוכים לשיער קביל עליה - ר"ל שקיבל עליו דבר הסמוך לצפורים דהיינו גידול שיער אבל כי אמר הרי עלי צפורים ולא אמר צפורים סמוכין לשיער חייל עליה נזירות משום דמשתמע שנדר דבר שיכול לבא לידי חיוב צפורים דהיינו נזיר כשנזיר עובר לפניו דוקא ומשום הכי לא מהני הרי עלי נשרין דלישנא דנשרין לא משמע שום לשון נזירות כן נ"ל הגה"ה והר"ר שבתאי כתב שיטה זאת מאי בינייהו כלומר מאי בינייהו בפירוש דמתני' דודאי נראה ליה דר"ל לא קאמר אליבא דרבי מאיר דבצפורים סתמא מיחייב בנזיר דאיכא למיפרך כל הני פירכי דפריך לעיל לר' יוחנן וע"כ יפרש המשנה כמו ר' יוחנן דגם לא יוכל לפרש המשנה שאמר בפירוש צפורים הסמוכים לשיער עלי דהא מתני' סתמא קאמר צפורים עלי הילכך ע"כ כרבי יוחנן מפרש ובנזיר עובר לפניו והוא טהור וע"כ פריך מאי בינייהו בפירוש דמתני' ונראה שנתכוון להבין כמו שפירשתי בתחילה: האומר ימין הרי זו שבועה - ימין שלא אוכל ככר זה וה"ה שמאל כדלקמן פירוש התפילין מדהזכיר ימין תחילה: מן החרצנים ומן הזגים - או או קתני כדמוכח בגמרא: וכל דקדוקי נזירות עליו - משום דנזיר שמשון מותר ליטמא למתים קאמר הכא וכל דקדוקי נזירות עליו: עד שיזיר מכולן - או יאמר סתמא דמשמע כל מילי דנזירות קיבל עליה ואם בא לפרש חרצן וזג צריך לפרש כולם גם תגלחת וטומאה: מכל אשר יעשה מגפן היין - אלמא דמכולהו צריך להזיר וא"ת ואכתי תגלחת וטומאה לא שמעינן וי"ל כיון דגלי לן ביין ה"ה שצריך לקבל גם תגלחת וטומאה ונפקא לן מלישנא דקרא מכל: מיין ושכר יזיר - משמע אפילו בחד הוי נזיר דהא כבר כתיב מכל אשר יעשה מגפן למה לי למיכתב מיין ושכר אלא לאשמועי' דאפי' לא נדר כי אם בחד מהני דחייל נזירות עליו ואפילו כשבא לפרש דהכא חרצן וזג לא כתיבי: לאסור יין מצוה כיין הרשות - כלומר מקרא יתירא דמיין ושכר יזיר: מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא - דקדוש היום דאורייתא ואיך תחול עליו נזירות וקשה דאדרבה להכי איצטריך קרא מיותר לומר דחייל עליה נזירות ועוד קשה מאי משני בתר הכי כגון שנשבע לשתות וחזר ונדר בנזיר דאתיא נזירות וחייל אשבועה מ"מ תקשי לו הרי מושבע ועומד מהר סיני כלומר דאין מושבע ועומד גדול מזה שנשבע לשתות ועוד קשה דקדוש היום לאו דאורייתא הוא דנהי נמי דכתיב זכור ודרשינן זוכרהו על היין אסמכתא הוא לכ"נ לר"ת דגרסינן בתמיה וכי מושבע ועומד מהר סיני כלומר ל"ל קרא מיותר לאסור יין מצוה וכי מושבע וכו' דנהי דקידוש היום דאורייתא על היין לאו דאורייתא דזוכרהו על היין אסמכתא והשתא משני כגון שנשבע לשתות וקמ"ל קרא יתירא דחייל עליה אע"ג שנשבע לשתות:

נזיר ג:

Navigate the library