Nazir 2b · Talmud

גַּבֵּי ״יֵשׁ נוֹחֲלִין״ נָמֵי, מְפָרֵשׁ עִיקַּר נַחֲלָה בְּרֵישָׁא. אֶלָּא [הָכָא] לִפְרוֹשׁ כִּינּוּיֵי בְּרֵישָׁא! אֶלָּא הַיְינוּ טַעַם: יָדוֹת, הוֹאִיל וְאָתְיָין לֵיהּ מִדְּרָשָׁא, חֲבִיבִין לֵיהּ. וְלִיפְתַּח בְּהוֹן בְּרֵישָׁא! תַּנָּא כִּי מַתְחִיל — מַתְחִיל בְּעִיקַּר קׇרְבָּן, וּלְעִנְיַן פָּירוּשֵׁי — מְפָרֵשׁ יָדוֹת בְּרֵישָׁא. הָאוֹמֵר ״אֱהֵא״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר. דִּלְמָא ״אֱהֵא בְּתַעֲנִית״ קָאָמַר? אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן שֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. לֵימָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל יָדַיִם שֶׁאֵינָן מוֹכִיחוֹת לָא הָוְויָין יָדַיִם? אָמְרִי: בִּזְמַן שֶׁנָּזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו לֵיכָּא לְסַפּוֹקֵא בְּמִילְּתָא אַחֲרִינָא. אֲבָל וַדַּאי אֵין הַנָּזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו, אָמְרִינַן: דִּלְמָא ״אֱהֵא בְּתַעֲנִית״ קָאָמַר. וְדִלְמָא לְפוֹטְרוֹ מִן קׇרְבְּנוֹתָיו קָאָמַר? דְּקָאָמַר בְּלִבּוֹ. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא! מַהוּ דְּתֵימָא: בָּעִינַן פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, קָא מַשְׁמַע לַן. ״אֱהֵא נָאֶה״ — נָזִיר. וְדִלְמָא: אֶנָּאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת? כִּדְתַנְיָא: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״ — אֶנָּאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת. אֶעֱשֶׂה לְפָנָיו סוּכָּה נָאָה, לוּלָב נָאֶה, צִיצִית נָאָה, אֶכְתּוֹב לְפָנָיו סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה וְאֶכְרְכֶנּוּ בְּשִׁירָאִין נָאִים! אָמַר שְׁמוּאֵל: שֶׁתָּפוּס בִּשְׂעָרוֹ, וְאָמַר ״אֶנָּאֶה״. נְזִירָא מִילְּתָא דַעֲבֵירָה, וְאָמְרִינַן לֵיהּ ״נָאֶה״?

וגבי יש נוחלין נמי - משום דעיקר נחלה הוא מפרש עיקר נחלה בריש': אלא [הכא] לפרוש כינויי ברישא אלא היינו טעמא - דמפרש ידות ברישא דהואיל ואתיין ליה מדרשא כדאמרי' בפרקא קמא דנדרים נזיר להזיר לעשות כינויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות: חביבין ליה - ותני להו ברישא ואי אמרת כינויי נזירות נמי אתיין ליה מדרשא כדקתני עלה לעשות כנויי נזירות כנזירות הא לא הוי מדקא הדר ותני בההיא ברייתא גופא דנדרים אין לי אלא בנזירות בנדרים כו' ומקיש נדרים לנזירות מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות אף כן בנדרים ולא חשיב בהדייהו כינויי נזירות אלמא ברישא לא אתא אלא משום ידות נזירות כנזירות וכינויי נזירות אגב גררא נסבא: וליפתח בהו ברישא - וליתני ידות נזירות כנזירות וכל כינויי נזירות כנזירות: תנא כי [מתחיל] בעיקר קרבן ברישא - כגון בכינויי נזירות שהן ענין לשון נזיר כדפרישנא לעיל: ולענין פרושי מפרש ברישא ידות - דאתיין מדרשא ובפ"ק דנדרים פריך הניחא למ"ד כינויין לשון אומות הן ולהכי פתח בכינויין ברישא דעיקר הן אלא למ"ד לשון שבדו להן חכמים להיות נודר בו מאי איכא למימר ליפתח בידות ברישא הואיל ואתיין מדרשא ומשני מי קתני ידות במתניתין כלל אלא חסורי מחסרא לה ותני ידות להא מלתא נמי תריץ לה ואקדים נמי ותני ידות ברישא כל ידות נדרים כנדרים וכל כינויי נדרים כנדרים ולהכי מפרש ידות ברישא והדר כינויין: האומר אהא הרי זה נזיר - ואמאי דלמא אהא בתענית קאמר: לימא דקסבר שמואל ידים שאין מוכיחות - כלומר מדקא מוקים לה שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו הא לאו הכי ליכא לספוקי בנזיר כלל דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והא איפכא שמעינן ליה בפ"ק דקידושין דאמר שמואל האומר לאשה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאנתו הרי זו מקודשת ואע"ג דלא אמר לי: אמרי - לעולם קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים כגון גבי אירוסין וקידושין כיון דמדכר שם אירוסין וקידושין הוי הוכחה במקצת והכא היינו טעמא דבעינן להיות נזיר עובר לפניו משום דאיכא למימר אהא בתענית קאמר ולא הוי הוכחה כלל דליכא למיקם עלה דמילתא אי אמר בתענית או בנזירות ולא הוי נזיר דלא נתנה נזירות אלא להפלאה עד שיפרש שנאמר (במדבר ו׳:ב׳) כי יפליא לנדור ומתרגמינן ארי יפרש: [דילמא וכו'] - אפי' כי נזיר עובר לפניו אמאי הוי נזיר ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר והכי משמע אהא אני במקומו להקריב קרבנותיו: הכא במאי עסקינן כגון שאמר שבלבו היה לקבל עליו נזירות: אי הכי - דנזיר עובר לפניו וקאמר נמי בלבו מאי למימרא פשיטא אדעתא דנזיר קאמר: בעינן שיהא פיו ולבו שוין - דבעינן שיהא מוציא בשפתיו מה שיהרהר בלבו: קמ"ל - דלא בעינן ובלבד שיהא נזיר עובר לפניו הא אם אין נזיר עובר לפניו ואע"ג דאמר בלבו כיון דלא הוציא בשפתיו לא הוי מוכחא מילתא: האומר אהא נאה הרי זה נזיר - דמשמע הכי קאמר שיהא שערו מגודל ונאה: נזירא מילתא דעבירה ואמרי' ליה נאה - בתמיה ואי אמר אהא נאה במילתיה דנזירות מי הויא נזירות מילתא דנוי דאמרי' לי' זיל ותיהוי נזיר והנאה:

אלא [הכא] לפרוש כנויי ברישא - כלומר במתניתין במאי דפתח בין הכנויין ובין הידות איסורא דנפשיה הוא: ידות הואיל ואתיין מדרשא חביבא ליה - דדרשינן בפרק קמא דנדרים (דף ג.) נזיר להזיר לה' לעשות ידות נזירות כנזירות: בעיקר קרבן - דהיינו הכנויין שאינן צריכין לדרשה דקבלת נזירות גמור הוא אלא שאמר בלשון כנוי: לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים - פי' דאי סבירא ליה דהויין ידים למה לי' לשמואל לאוקמי מתני' בנזיר עובר לפניו אפי' אין נזיר עובר לפניו נמי דכשאמר אהא יד מיהא הוי דטפי משמעו אקבלת נזירות דראוי לחול לאלתר אפי' אכל ושתה ביין כל היום מחצי היום ואילך יכול להיות נזיר מקבלת תענית דאם אכל כבר לא יוכל להתענות עד למחר ולישנא דאהא משמע דאהא נזיר לאלתר הלכך יד הוי ואי לא בעי שמואל ידים מוכיחות אפילו . אין נזיר עובר לפניו נמי: ה"ג אמרי אין בזמן שהנזיר וכו' - כלומר אין ודאי שמואל סבירא ליה ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ובנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי דהויין ידים מוכיחות אבל אין נזיר עובר לפניו דלמא אהא בתענית קאמר כלומר ולא הויין ידים מוכיחות: ויש ספרים דגרסי אמרי לא בזמן שאין הנזיר עובר לפניו והכי פירושו לעולם שמואל לא בעי ידים מוכיחות ובזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי דיד מיהא הוי אין נזיר עובר לפניו דלמא אהא בתענית קאמר פירוש ואפילו יד לא הוי ולגירסא זו מסיק הכא דשמואל לא בעי ידים מוכיחות והתם דקאמר הרי את מקודשת אע"ג דלא אמר לי הרי היא מקודשת לו ופריך למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר ומוקי לה שמואל בשנזיר עובר לפניו הא אין נזיר עובר לפניו לא אלמא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא . הויין ידים ומשני התם אלא באומר מקודשת לי אלמא מסיק התם לשמואל מהכא דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים להכי גרסינן אמרי אין והשתא האי לימא אינו כשאר לימא שבגמרא שכן הוא עומד ודכוותה איכא לקמן (נזיר דף כט:) לימא הני תנאי כי הני תנאי ועומד . כן וכדמפרש: ודלמא לפוטרו מקרבנותיו - המוטלין עליו להביא כשישלים נזירותו ולא נתכוון כלל לקבל עליו על עצמו נזירות: דקאמר בלבו - להיות נזיר ומ"מ בעינא נמי דנזיר עובר לפניו דקבלה שבלב אינו כלום דגבי נזיר כתיב כי יפליא שיפרש בפיו אבל כי נזיר עובר לפניו ופירש בשפתיו אהא ובלבו חשב להיות נזיר מחשבת הלב מהניא כאילו אמר בפיו אהא נזיר כזה שעובר לפניו: מהו דתימא בעינא פיו ולבו שוין קמ"ל - הכי גרסי' ולא גרסינן דלא בעינא דהוי משמע דלא בעינן פיו ולבו שוין וזה אינו דכל נדר בטעות לאו נדר הוא דאם נתכוון לומר מעשר ואמר תרומה או איפכא על פירות שלפניו לא אמר כלום ועוד קשה למה לי עובר לפניו הא הוי נזיר כיון דחשב בלבו ולא בעינן פיו ולבו שוין אלא ה"פ מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין והכא כי לא הוציא בפיו אהא נזיר בפירוש אע"ג דנזיר עובר לפניו ואמר בלבו נזיר דאין זה פיו ולבו שוין קמ"ל דמחשבת הלב מגליא אדיבורו דאהא כי נזיר עובר לפניו דאהא נזיר קאמר וכהאי גוונא הוי שפיר פיו ולבו שוין: ודלמא אהא נאה לפניו במצות - בשאר מצות כדתני' כו' ומנלן למימר דקיבל עליו נזירות: אמר שמואל שתפוס בשערו - כלומר אהא נאה במצוה התלויה בשיער כגון נזירות והכא ליכא לשנויי בלא תפס בשערו ובנזיר עובר לפניו דהכא דבור שלם קאמר אהא נאה ואי לא תפס בשערו אפי' כי נזיר עובר לפניו משתמע שפיר אהא נאה בשאר מצות כמו אנזירות ולעיל נמי דפריך ודילמא אהא בתענית ליכא לשנויי בשתפס בשערו בלא נזיר עובר לפניו דלעולם משתמע שפיר אהא בתענית כי אין נזיר עובר לפניו אע"ג דתפיס בשערו והשתא אתי שפיר דמתניתין פלגינהו בתרי בבי האומר אהא הרי זה נזיר או אהא נאה אע"ג דתרוייהו ידות נינהו משום דמפרשי בתרי טעמי: ואמאי נאה הא מילתא דעבירה היא ואמרי' ליה נאה - פירוש הנודר בנזיר עושה עבירה וקרינן ליה נאה וי"ג מלתא עבידא וכי מעשה הגון וכשר לעשות כן הא עבירה היא ומשני אפילו לר' אלעזר הקפר כו' דילמא אתי למיעבר על נזירותו לשתות ביין כי ארכו לו הימים אבל טהור לא חוטא קרי ליה וקשה דבעלמא אייתי לר' אלעזר אפילו אנזיר טהור על שם שציער עצמו מן היין קרי ליה חוטא וי"ל דטהור נמי קצת קרי ליה חוטא ומכל מקום המצוה רבה על החטא ולכך קרי ליה נאה מידי דהוה מתענה תענית חלום בשבת דיש לו מצוה לבטל החלום וקצת עבירה עשה שהתענה בשבת שהרי צריך לישב בתענית למחרת השבת לכפר על שהתענה בשבת אבל נזיר טמא רחמנא קרייה חוטא לפי שהוא סותר את נזרו וצריך לחזור לנזירתו וכבד בעיניו המעשה ותוהה על הראשונות:

נזיר ב:

Navigate the library