Nazir 58b · Talmud

דְּלָא אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, לֵילַף מִכֹּהֵן, דְּדָחֵי! אֶלָּא, מִכֹּהֵן לָא יָלְפִינַן: מָה לְכֹהֵן שֶׁכֵּן לָאו שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל. נָזִיר מִכֹּהֵן נָמֵי לָא יָלֵיף, שֶׁכֵּן לָאו שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל. וּמַאן דְּמוֹקֵים לְהַאי ״רֹאשׁוֹ״ בְּנָזִיר, לְמָה לִי ״זְקָנוֹ״? מִיבְּעֵי לֵיהּ, לְכִדְתַנְיָא: ״זְקָנוֹ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״, יָכוֹל אַף כֹּהֵן מְצוֹרָע כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זְקָנוֹ״. וּמְנָלַן דִּבְתַעַר — דְּתַנְיָא: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״, יָכוֹל אַף גִּילְּחוֹ בְּמִסְפָּרַיִם יְהֵא חַיָּיב, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא תַשְׁחִית״. אִי לֹא תַשְׁחִית, יָכוֹל לִיקְּטָן בְּמַלְקֵט וּבְרָהִיטְנֵי חַיָּיב — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״. אֵיזוֹ גִּילּוּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה — הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה תַּעַר. וּמַאן דְּמַפֵּיק לֵיהּ לְהַאי ״רֹאשׁוֹ״ לְלָאו גְּרֵידָא, לְמָה לִי לְמִיכְתַּב ״רֹאשׁוֹ״, וּלְמָה לִי לְמִיכְתַּב ״זְקָנוֹ״? מַשְׁמַע לְמִידְחֵי לָאו גְּרֵידָא, וּמַשְׁמַע לְמִידְחֵי לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. הִילְכָּךְ שָׁקוּל הוּא וְיָבוֹאוּ שְׁנֵיהֶן. כֹּהֵן מִנָּזִיר לָא יָלֵיף, שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בִּשְׁאֵלָה. נָזִיר מִכֹּהֵן לָא יָלֵיף, שֶׁכֵּן לָאו שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל. וּבְעָלְמָא לָא יָלְפִינַן מִינַּיְיהוּ, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ כְּדַאֲמַרַן. אָמַר רַב: מֵיקֵל אָדָם כׇּל גּוּפוֹ בְּתַעַר. מֵיתִיבִי: הַמַּעֲבִיר בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה — הֲרֵי זֶה לוֹקֶה! הָא בְּתַעַר, הָא בַּמִּסְפָּרַיִם. וְהָא רַב נָמֵי בְּתַעַר קָאָמַר! כְּעֵין תַּעַר. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּעֲבִיר בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה לוֹקֶה. מֵיתִיבִי: הַעֲבָרַת שֵׂיעָר אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מַאי ״לוֹקֶה״ נָמֵי דְּקָאָמַר — מִדְּרַבָּנַן.

אלא מכהן לא ילפינן - דאיכא למיפרך מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל כו' תאמר בנזיר שהוא שוה בכל לכך הוצרך הכתוב ראשו גבי נזיר למידחי את ל"ת ועשה שבו ואפי' הכי בעלמא לא ילפינן מיניה כדלקמן מה לנזיר שכן ישנו בשאלה תאמר בעלמא שאינו בשאלה אבל כהן מיהא מנזיר גמרינן הואיל דכהן לאו שאינו שוה בכל הוא ונזיר שוה בכל אע"ג דאיתיה בשאלה אפי' הכי עדיף טפי למילף כהן מנזיר משום דישנו שוה בכל ולאו למיגמר נזיר מכהן דלאו שאינו שוה בכל הוא ולאידך סבירא ליה דנזיר מכהן עדיף טפי משום דכהן אינו בשאלה דומיא דשאר מצות מה שאין כן בנזיר: ולמאן דמוקים ליה להאי ראשו בנזיר - ויליף כהן מנזיר א"כ למה לי דכתב רחמנא זקנו במצורע: מיבעי ליה - לתגלחת מצורע שיהא בתער ולא במלקט ורהיטני וכדתניא זקנם לא יגלחו יכול אפילו מצורע תלמוד לומר זקנו התיר במצורע מה שאסר הכתוב גבי גילוח זקן שלא אסר הכתוב אלא בתער שעושה השחתה אבל במלקט ורהיטני לא וכדאמרינן בפרק שלשה מינין (לעיל נזיר מ:) דאי ס"ד עביד במלקט ורהיטני נמי מצוה קעביד לשתוק קרא מיניה ותו לא מדלא כתיב ביה תער מוטב דליעבד במלקט ורהיטני משום דריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא וכו': ולמאן דמפיק ליה להאי ראשו - לעשה ול"ת דבנזיר איצטריך ליה זקנו לתגלחת דמצורע בתער אלא למאן דמפיק ליה להאי ראשו ללאו גרידא למה ליה למיכתב זקנו כלל אי משום עשה ול"ת ליכתוב רחמנא ראשו ותו לא דהוי משמע דלמידחי לאו גרידא קאתי לאו דלא תקיפו ומשמע נמי למידרשיה גבי נזיר דהאי קרא שקול הוא דלא מסתיים מהיכא קאי ומשום הכי אית לך למימר שיבואו שניהם ממנו: לעולם איצטריך למיכתב זקנו - משום למידחי עשה ול"ת דבכהן דאי אמרת דלא ליכתוב זקנו וכי אתא ראשו למידחי עשה ול"ת דבנזיר הוא דאתא אכתי ליכא למיגמר מיניה עשה ול"ת דבכהן משום דאיכא למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ואי אמרת נמי דהאי ראשו משום עשה ול"ת דבכהן הוא דאתא אכתי לית לך למילף מיניה עשה ול"ת דבנזיר משום דאיכא למיפרך כדאמרן דאי מנזיר איכא למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ואי מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל הילכך איצטריך ליה זקנו לעשה ול"ת דבכהן וראשו ללאו גרידא: אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער - ואין בו משום לא ילבש גבר שמלת אשה: המעביר שער שבבית השחי - תחת אצילי ידיו: כעין תער - שגזז במספרים בסמוך לבשר כעין תער: מיתיבי העברת שער - של כל גופו כגון שבבית השחי ושבבית הערוה אינה מדברי תורה ואת אמרת דלוקה: מאי לוקה - דאמרי מכות מרדות מדרבנן:

נזיר מכהן נמי לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל הוא - והשתא הוה מצי למיפרך אמאי לא [ילפינן] מנזיר דעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה אפי' שוה בכל דנזיר שוה בכל הוא ולמסקנא ניחא דפרכינן בסמוך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה: ולמאן דמוקי ראשו בנזיר זקנו למה לי - לחנם פי' הש"ס כן דכוותיה קיימא גם לחנם שינה לשונו דקאמר לעיל דלמאן דמפיק ראשו לעשה ול"ת מבעיא ליה לכדתניא למילף דתגלחת מצורע בתער הוא דאילו מראשו דנזיר [לא] נפקא דסבירא לן כמ"ד פ' ג' מינין (לעיל נזיר מ.) דנזיר חייב בכל מעבירין ולהכי איצטריך זקנו דאילו השחתת זקן אינה אלא בתער כדמפרש ואזיל וצ"ע כי פריך זקנו למה לי אמאי לא משני וליטעמיך הא קי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נילף מנזיר מצורע דדחי אלא מאי אית לך למימר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה: ולמאן דמפיק ראשו ללאו גרידא למה לי - לכתוב זקנו לבד דמשמע בין זקנו דכהן בין זקנו דישראל ומינה שמעי' (בין) ל"ת גרידא בישראל ומינה שמעי' ל"ת ועשה מכהנים דמקרא מלא דיבר הכתוב ואע"ג דראשו נמי מקרא מלא הוא ולא בעי לאוקומי אלא בראשו גרידא ולא בראשו דנזיר שאני התם דשני לאוין הן לאו דהקפה ולאו דנזיר תער לא יעבור הילכך לא מסתברא ליה למימר כולי האי מקרא מלא לאוקומי אפילו בראשו דנזיר אבל השחתת הזקן הכל לאו אחד הוא בין דישראל לא תשחית פאת זקנך בין דכהנים ופאת זקנם לא יגלחו הילכך נראה לומר דמקרא מלא דיבר הכתוב דעשה דמצורע דזקנו ידחה בין לאו דישראל בין לאו דכהנים כיון דאזהרה אחת היא: הר"ף והשתא מצי לשנויי דאי מזקנו איכא למיפרך שכן לאו שאינו שוה בכל הוא דליתיה בנשים ואיצטריך ראשו דאם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תניהו ענין לשוה בכל ונראה דסלקא דעתיה דשקולים הן ולכך מודה לו דל"ת גרידא השוה בכל כמו ל"ת ועשה שאינו שוה בכל אלא האריך יותר דאיידי דבעי לאסוקי הך פירכא מסיק ואזיל לכולי צדדי דפירכות ומשני כהן מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה ונזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן וקשה להר"ם דמאי קאמר כהן מנזיר לא יליף כו' לימא דכהן איצטריך משום תער דבעינן תער במצורע כדקא אמרינן וע"ק לו דקא פריך למ"ד ראשו ללאו גרידא וקמהדר ליה למ"ד ראשו לנזיר אתא מדקאמר כהן מנזיר לא יליף כו' לכך נראה להר"ם לפרש דמשמע ליה השתא כיון דמסקינן דזקנו אתא לאשמועי' תער מעתה למאן דאית ליה דראשו אתא ללאו. גרידא מנלן דנזיר מצורע מגלח וכהן מצורע אלא על כרחיך צריך. לומר דמקרא מלא דבר הכתוב דכיון דקרא סתמא כתיב מיירי בכל ענין בין שהוא כהן בין שהוא נזיר ולמה לי למיכתב זקנו ואם תאמר והא שפיר איצטריך לאשמועינן דתגלחת מצורע בתער וי"ל דהכי פריך למה ליה לתנא דלעיל לאיתויי זקנו למילף דכהן מצורע מותר בתגלחת דקתני זקנו מה ת"ל כו' מראשו שמעינן שאפילו נזיר מצורע מגלח ראשו אע"ג דאיכא לאו ועשה דקרא סתמא כתיב דמיניה משמע שגם כהן מגלח זקנו דהשתא סבירא ליה דלהאי תנא הם שקולין ומשני אין הכי נמי דודאי סבירא ליה דמקרא מלא דבר הכתוב ומראשו גרידא שמעינן שגם נזיר מצורע מגלח ראשו ואפי' הכי אי לאו דכתב רחמנא זקנו לא הוה שמעינן כהן כדפרישית שכן ישנו בשאלה ואי כתב זקנו לא הוה שמעינן נזיר שכן לאו שאינו שוה בכל ולפי מסקנא זו תנא דמוקי ראשו ללאו גרידא ה"ה דשמעינן מיניה לאו ועשה ומה שהזכיר לאו דהקפה גרידא לגלות לנו דעתו דסבר דאי לאו הני קראי דראשו וזקנו אפילו לאו גרידא לא הוה ידעינן שיהא עשה דוחה אותו דקרא דגדילים הוה מוקמינן ליה לכדרבא ובעלמא לא ילפינן כדאמרן כלומר דאיכא למיפרך מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה ואם תאמר ונילף מתרוייהו במה הצד ואור"י דאיכא למיפרך מה לעשה דמצורע דאיכא שלום בית ובכי האי גוונא אמרינן בפ' שילוח הקן (חולין דף קמא.) דסלקא דעתך אמינא עשה דצפרי מצורע לידחי לא תעשה ועשה דשילוח הקן משום שלום בית: אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי כו' הרי זה לוקה - משום לא ילבש גבר כדדרשינן בסמוך לא קשיא הא בתער הא במספרים והא רב נמי בתער קאמר כעין תער: א"ר יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה מיתיבי העברת תער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים - והוה מצי לסיועיה מברייתא דלעיל אלא ניחא ליה לשנויי מאי לוקה דרבנן דלא ליפלגו ברייתות אהדדי ר' יוחנן אף במספרים אוסר ומשמע דרבי יוחנן פליג אדרב:

נזיר נח:

Navigate the library