Nazir 48b · Talmud

הָא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ״, לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ הוּא דְּלֹא מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. עַד שֶׁלֹּא יֵאָמֵר יֵשׁ לִי בַּדִּין: נֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹת בְּכֹהֵן גָּדוֹל, וְנֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹת בְּנָזִיר. מָה כְּלָלוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּכֹהֵן גָּדוֹל — לְאָבִיו אֵינוֹ מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה, אַף כְּלָלוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּנָזִיר — לְאָבִיו אֵינוֹ מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹת בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט, וְנֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹת בְּנָזִיר. מָה כְּלָלוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט — מִיטַּמֵּא לְאָבִיו, אַף כְּלָלוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּנָזִיר — מִיטַּמֵּא לְאָבִיו. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא״, הָא לְמֵת מִצְוָה מִיטַּמֵּא. הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לוֹמַר שֶׁאֵין מִיטַּמֵּא לְאָבִיו? אֶלָּא: ״לְאָבִיו״ — לוֹמַר שֶׁאֵין מִיטַּמֵּא לְאָבִיו. ״לְאָחִיו״ אֵינוֹ מִיטַּמֵּא — הָא לְמֵת מִצְוָה מִיטַּמֵּא. ״וּלְאִמּוֹ״ — לִגְזֵרָה שָׁוָה, לְכִדְרַבִּי. ״וּלְאַחוֹתוֹ״, לְכִדְתַנְיָא. דְּתַנְיָא: ״לְאַחוֹתוֹ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? הֲרֵי שֶׁהָלַךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת — יָכוֹל יִטַּמֵּא? אָמַרְתָּ: ״לֹא יִטַּמֵּא״. יָכוֹל לֹא יִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְאַחוֹתוֹ״ — לַאֲחוֹתוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מִיטַּמֵּא, הָא לְמֵת מִצְוָה — מִיטַּמֵּא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״נְפָשׁוֹת״ — אֵלּוּ הָרְחוֹקִין, ״מֵת״ — אֵלּוּ הַקְּרוֹבִין, ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ״ אֵינוֹ מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. ״לְאָחִיו״ — שֶׁאִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל וְהוּא נָזִיר, לְאָחִיו אֵינוֹ מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. ״לְאַחוֹתוֹ״, כִּדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ כּוּ׳. וּלְרַבִּי עֲקִיבָא, גְּזֵירָה שָׁוָה דְּרַבִּי, מְנָלֵיהּ? אָמַר לָךְ: כֵּיוָן דְּאָמַר מָר אִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל וְנָזִיר, לְאָחִיו אֵינוֹ מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה — מָה לִי כֹּהֵן גָּדוֹל לְחוֹדֵיהּ, מָה לִי נָזִיר וְכֹהֵן גָּדוֹל. וּלְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כֹּהֵן גָּדוֹל וְהוּא נָזִיר מְנָלֵיהּ? כֵּיוָן דִּשְׁרָא רַחֲמָנָא חַד לָאו גַּבֵּי מֵת מִצְוָה — מָה לִי חַד לָאו, מָה לִי תְּרֵין לָאוִין. ״אַחוֹתוֹ״ לְמָה לִי? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כִּי שְׁרָא רַחֲמָנָא לְמֵת מִצְוָה — נָזִיר וְכֹהֵן, דְּאִיסּוּר לָאוֵי הוּא. אֲבָל מִילָה וּפֶסַח, דְּכָרֵת — לֹא יִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה, קָא מַשְׁמַע לַן.

ומה ת"ל אביו - שאם אתה אומר מן הכלל הייתי אומר לך עד שאתה דן כו' או כלך לדרך זו נאמר כלל בכהן הדיוט לנפש לא יטמא כו' אף כלל האמור בנזיר יהא מיטמא לכך הוצרך לומר בנזיר דלאביו לא יטמא: נאמרו כללות בכ"ג - על כל נפשות מת לא יבא ונאמר כלל בנזיר על נפש מת דכל נפש במשמע בין קרובים בין רחוקים מה כלל האמור בכ"ג כו' אף כלל האמור בנזיר לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה: והא מיבעי ליה לאביו - כלומר ועכשיו נמצאת אתה דן שצריך לומר בנזיר שלא יטמא לאביו ממש והואיל ואינו מיותר לכך מהיכן אתה דן דנזיר מיטמא למת מצוה: אלא - מהיכן אתה לומד ממה שאמר לאחיו שאינו צריך דהשתא לאביו אינו מיטמא לשאר קרובין לא כ"ש ולאחיו מה ת"ל אלא לומר דלאחיו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה: ולאמו אתא ליה לג"ש - למילף מינה אמו האמורה בכהן גדול לכדרבי וכדלעיל וגבי כ"ג ליכא למימר דהא דכתיב ביה ולאביו דלאביו ממש הוא דקאתי [דלא] יטמא לו דכיון דעל כל נפשות מת לא יבא לא אתא אלא בקרובים כדפירש ברישא דשמעתא שמע מינה דלאביו מייתר ליה וקאתא למימר דלאביו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה: ולאחותו - דכתיב גבי נזיר למה לי: לכדתניא הרי שהיה נזיר והולך למול את בנו ולשחוט את פסחו - והאי דנקיט להו אהדדי היינו משום דמילת זכריו ועבדיו מעכבין את פסחו: ת"ל ולאחותו - וקאתא לאשמועינן דאע"ג דאזיל לדבר מצוה למצות מילה ופסח דאית בהו כרת אפי' הכי יניח מצות מילה ופסח ומיטמא למת מצוה: ר"ע אומר - כשהוא אומר על נפש הרי רחוקין אמורין וכשהוא אומר מת הרי קרובין אמורין לאביו ולאמו מה ת"ל אלא לאביו ולאמו אינו מיטמא כו' ור"ע לא משמע ליה מאמו כלום אלא אגררא דאמר מאביו נסבה קרא: ולאחיו מה ת"ל שאם היה כ"ג ונזיר כו' - דסד"א היכא דלא הוה ליה אלא נזיר או כהן ליטמא למת מצוה אבל היכא דהוה נזיר וכ"ג דאית ביה תרי אימא לא קמ"ל: ולאחותו לכדתניא הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו כו': ולר"ע ג"ש לכדרבי מנא ליה - דכ"ג מיטמא בנגעו ובזיבתו של אביו דאילו לדידיה לא משמע ליה מלאמו כלל הא קאמר דאגררא נסבה קרא: אמר לך כיון דאמינא שאם היה כ"ג ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה - וכתיב ביה בכ"ג ונזיר לא יטמא להם במותם אבל מיטמא בנגעם ובזיבתם: מה לי כ"ג לחודיה מה לי כ"ג כשהוא נזיר - דמיטמא בנגעו ובזיבתו של אביו כ"ש דכ"ג לחודיה מותר ליטמא בנגעם ובזיבתם: מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין - דכיון דמישתרי ליה לגבי מת מצוה חד לאו אישתרי ליה נמי בתרי לאוי כגון כ"ג ונזיר: ולאחותו למה לי - כלומר א"כ דלר' ישמעאל נפקא ליה כ"ג ונזיר משום מה לי חד לאו מה לי תרי לאוי אחותו למה לי למישרי פסח ומילה אכתי איצטריכא ולאחותו ס"ד כו':

ועד שלא יאמר יש לי בדין נאמרו כללות בכ"ג - על כל נפשות מת לא יבא ונאמר כללות בנזיר על (כל) נפש מת לא יבא מה כללות האמורות בכ"ג וכו' תימה והיכי בעי למילף נזיר מכ"ג לענין מת מצוה והא איכא למיפרך מה לכ"ג שכן אינו מביא קרבן על טומאתו כדפרכינן לעיל ופי' הר"ם דלאו לענין מת מצוה בעי למילף אלא בא לומר דלאביו ולאמו בנזיר מייתר דאגופיה לא איצטריך דלכתוב כללות לחודייהו על נפש מת לא יבא וממילא ידעינן דהיינו קרובים נמי דילפינן להו מכללות דכ"ג או כלך לדרך זו נאמר כלל בכהן הדיוט לנפש לא יטמא בעמיו כו' ושפיר איצטריך לגופיה והאי דקאמר אף כללות דאמרינן בנזיר מיטמא למת מצוה היינו כלומר מיתורא דאביו דלא איצטריך לגופיה וכן מוכח בתר הכי: האי מיבעי ליה לאביו ולאמו ממש - שאינו מיטמא לאביו ממש אין ה"נ דאיצטריך לאביו וכיון דאפיקתיה מכללא דכהן הדיוט שמיטמא לאביו אוקמיה אכללא דכ"ג שאינו מיטמא לקרובים ואייתר לו לאמו ולאחיו ולאחותו לאמו לג"ש תימה כיון דאמו דכהן גדול מופנה כדאמרינן לעיל למה לי תו (למופנה) הפנאה מאמו דנזיר וי"ל אליבא דר' ישמעאל קיימא (לן) דאית ליה פרק המפלת (נדה כב:) מופנה מצד אחד למדין ומשיבין והכא יש להשיב דמה לנזיר שאין קדושתו קדושת עולם וישנו בשאלה: לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה - לג"ש לא מצי למידרשיה דלא כתיב לאחיו בכ"ג וכ"ת אמאי לא קאמר הש"ס הדרשות על סדר הכתוב ולומר לאמו לגזירה שוה שהיא מוקדמת בקרא ולאחיו לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה אלא לפי מה שפירשתי לעיל דאי לאו דידעינן מת מצוה מקרא אחרינא לא הוה מוקמי' גזירה שוה דאמו לכדרבי לנגעם ולזיבתם אלא הוה ממעטינן מאמו מת מצוה להכי קאמר דמת מצוה ידעינן מלאחיו לגבי נזיר אייתר ליה אמו על כרחיך לג"ש: ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו וכו' אמרת לא יטמא - אף בעושה פסח ומילה [גרידא] בלא נזיר וכ"ג משום דלא אתי עשה דטומאה שאין בה כרת ודחי עשה דפסח ומילה שיש בהם כרת כך פי' בקונטרס בזבחים פרק טבול יום (זבחים דף ק.) ובסנהדרין (דף לה.) ובברכו' (דף כ.) מפורש באורך: ר"ע אומר נפש אלו הרחוקין - דסברא הוא לאוקמיה קרא קמא ברחוקים ומת הכתוב אחרי כן מייתר לאוסרן אף בקרובים דסבירא ליה לר"ע דאפילו לא כתיב מת בנפש ליכא למיטעי לאוקמי בבהמה אי משום דרשא דלא יבא דמטמא באהל משמע אי משום דאע"ג דאיקרי נפש בהמה נפש סתמא לא איקרי ועוד דלא מצינו בהמה מוזכרת גבי טומאה רק בלשון נבילה: לאביו ולאמו לא מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה - לקמן קעביד צריכותא בין אביו ובין אמו וצריכי תרווייהו למיכתב למעוטי מת מצוה לאחיו שאם היה כ"ג ונזיר דמיטמא למת מצוה דכולהו פרטי מיותרים לר"ע הלכך כולהון צריכי אבל לא מצריך קרא לכהן הדיוט דכהן הדיוט מיטמא לקרובים דין הוא דטופיינא דכהן הדיוט דקדושתו קדושת עולם אינו מעלה ומוריד לגבי מת מצוה ולא איצטריך קרא [אלא] לכהן גדול ונזיר: ולאחותו כדתניא וכו' ור"ע ג"ש דרבי מנא ליה - פי' דהא ליכא הפנאה כלל דהנהו פרטי דנזיר דרשי' לכולהו ולאביו ולאמו דכ"ג נמי (כדאמרינן) דאיצטריכו למת מצוה תרוייהו כי היכי דצריכי תרוייהו בנזיר למת מצוה ומשני כיון דאמר מר היינו ר"ע לאחיו דאם היה כ"ג ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה מהשתא תיפוק לן מהכא דכ"ג ואפי' נזיר מיטמא למת מצוה וכ"ש כ"ג גרידא ומהשתא מייתר לן אביו ואביו בכ"ג לגזירה שוה וצריך למכתב שניהם אביו ואמו בכ"ג כדעביד לקמן צריכותא בנזיר לר"ע מאביו ואמו דנזיר ה"נ בעי למיעבד צריכותא מאביו ואמו דכ"ג וא"ת ואכתי אינו מופנה אלא מצד כ"ג דאילו בנזיר צריך למת מצוה וי"ל דסבירא ליה לר"ע מופנה מצד אחד למידין ואין משיבין אבל לר' ישמעאל לעיל ודאי צריך להפנותן משני צדדין דאיהו לטעמיה בפרק המפלת (נדה כב:) דסבירא ליה למידין ומשיבין כדפירש' לעיל: ולר' ישמעאל כ"ג והוא נזיר מנא ליה - היכא דאית ביה שתי קדושות דלדידיה לא אייתר לאחיו דנזיר לכ"ג שהוא נזיר כיון דלית ליה מת אלו הקרובין א"כ איצטריך אביו לגופיה לאשמועינן אפילו לקרובין לא יטמא ולאמו לגזירה שוה ולאחיו למישרי מת מצוה ולאחותו כדתניא ומשני כיון דשרי רחמנא חד לאו במת מצוה בנזיר לחודיה או בכ"ג לחודיה מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין: ולאחותו למה לי - פירוש לרבי ישמעאל דבשלמא לר"ע כיון דצריך קרא להיכא דאית ביה קדושת כ"ג והוא נזיר ולא אמר מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין ה"נ איצטריך קרא מיותר דאחותו שידחה מ"מ עשה דפסח ומילה אע"ג שיש בהן כרת אלא לרבי ישמעאל דאין לו חילוק בין חד לאו לשני לאוין היה סבור נמי דאין לו חילוק בכרת ומשני דבהא ודאי מודה רבי ישמעאל דסד"א כי שרא רחמנא למת מצוה נזיר וכהן דחד לאו הוא כלומר לית ביה כרת אבל פסח ומילה דכרת לא יטמא למת מצוה קמ"ל אחותו:

נזיר מח:

Navigate the library