Nazir 19b · Talmud

אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אָמַר קְרָא: ״כִּי טָמֵא נִזְרוֹ״ — מִשּׁוּם דִּבְטוּמְאָה נְזַר. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: ״הֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יוֹם״, וְנִטְמָא בִּתְחִלַּת מֵאָה, יָכוֹל יְהֵא סוֹתֵר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ״ — עַד שֶׁיְּהוּ לוֹ יָמִים רִאשׁוֹנִים, וְזֶה אֵין לוֹ רִאשׁוֹנִים. נִטְמָא בְּסוֹף מֵאָה, יָכוֹל יְהֵא סוֹתֵר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ״ — מִכְּלָל דְּאִיכָּא אַחֲרוֹנִים, וְזֶה אֵין לוֹ אַחֲרוֹנִים. נִטְמָא בְּיוֹם מֵאָה חָסֵר אַחַת, יָכוֹל לֹא יְהֵא סוֹתֵר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ״ — מִכְּלָל דְּאִיכָּא אַחֲרוֹנִים, וְזֶה יֵשׁ לוֹ רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים. וְהָא, בְּטָמֵא שֶׁנָּזַר לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, מִדְּקָתָנֵי ״הֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה״, וְנִטְמָא בִּתְחִלַּת מֵאָה, וְקָתָנֵי ״עַד שֶׁיְּהוּ לוֹ יָמִים רִאשׁוֹנִים״, תְּיוּבְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: הָלֵין יָמִים דְּקָאָמְרִינַן, דְּנָפֵק חַד וּמַתְחִילִין תְּרֵין, אוֹ דִּלְמָא דְּנָפְקִין תְּרֵין וּמַתְחִילִין תְּלָתָא? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ, אֲתָא שַׁיְילֵיהּ לְרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: ״יִפְּלוּ״ כְּתִיב. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״יָמִים״ וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״יִפְּלוּ״, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״יָמִים״ וְלָא כְּתַב ״יִפְּלוּ״, הֲוָה אָמֵינָא: עַד דְּנָפְקִין תְּרֵין וְעָיְילִין תְּלָתָא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״יִפְּלוּ״. וְאִי כְּתַב ״יִפְּלוּ״ וְלָא כְּתַב ״יָמִים״, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ חַד, כְּתַב רַחֲמָנָא ״יָמִים״. מַתְנִי׳ מִי שֶׁנָּזַר נְזִירוּת הַרְבֵּה, וְהִשְׁלִים אֶת נְזִירוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבֵית הִילֵּל אוֹמְרִים: נָזִיר בַּתְּחִלָּה. מַעֲשֶׂה בְּהֵילֵנִי הַמַּלְכָּה שֶׁהָלַךְ בְּנָהּ לְמִלְחָמָה, וְאָמְרָה: אִם יָבוֹא בְּנִי מִן הַמִּלְחָמָה בְּשָׁלוֹם — אֱהֵא נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים. וּבָא בְּנָהּ מִן הַמִּלְחָמָה, וְהָיְתָה נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים, וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים עָלְתָה לָאָרֶץ, וְהוֹרוּהָ בֵּית הִלֵּל שֶׁתְּהֵא נְזִירָה עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים נִטְמֵאת. וְנִמְצֵאת נְזִירָה עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא הָיְתָה נְזִירָה אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. גְּמָ׳ קָתָנֵי רֵישָׁא: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נָזִיר בַּתְּחִלָּה. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: אֶרֶץ הָעַמִּים מִשּׁוּם גּוּשָׁהּ גָּזְרוּ עָלֶיהָ,

אמר רבא מאי טעמא דר' אליעזר - אליבא דעולא: אמר קרא והימים הראשונים מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים - לפיכך אינו סותר כולן אלא שלשים ורבי אליעזר לטעמיה כדאמרינן בפירקא קמא (לעיל נזיר דף ו:) זאת תורת הנזיר: נטמא ביום מאה חסר אחת - דהשתא איכא תרי מקצת יום צ"ט וכל יום מאה: ומדקתני הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחילת מאה - דהיינו בו ביום וקתני שיהו לו ימים הראשונים אלמא שמעינן מהא דבנזיר טהור שנטמא נמי אמר ר' אליעזר דבעינן ימים הראשונים ותיובתא דעולא: הלין ימים דבעינן - אליבא דרבי אליעזר מפיק חד ומתחילין תרין שעומד ביום שני כשנטמא: או נפקין תרין ומתחילין תלתא - דבעינן שני ימים שלימין: אמר ליה יפלו כתיב - דמשמע דליהוון תרין בנפילה וכגון דנפקין תרין ועיילין תלת: ואי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו - אלא והימים הראשונים יעזוב ה"א האי דכתיב ימים משמע כגון דנפיק חד ועיילין תרין ואפילו הכי אקיים ימים דהא כבר עייל יום שני כתב רחמנא יפלו דמשמע ימים שלימים: ואי כתב יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא אפילו חד - כלומר הוה אמינא דהאי דכתיב יפלו משמע אכולהו ימים שכבר מנה או ארבעה או תלתא או תרין או חד ואית דמפרשי אי כתב יפלו ולא כתב ימים ה"א האי דכתיב יפלו אפילו חד משמע והאי דכתיב יפלו אנזירים דעלמא קאי כלומר ונפיק חד ועיילין תרין ואיקיים לו יפלו. לשון אחר דאי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו הוה אמינא עד דנפקין תרין ועיילין תלת דב' ימים שלימין בעינן ואי כתב יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא דאפילו חד דיפלו משמע נפילה והאיכא נפילה דחד יומא להכי כתב רחמנא ימים דבעינן דנפיק חד ועיילין תרין: לימא בהא קמיפלגי דב"ש סברי משום גושה גזרו - ולא משום אוירא והויא קלישא טומאתה ומשום הכי סגי לה בשלשים יום:

הכי גרסינן ונטמא בתחילה - פירוש ביום ראשון וזה אין לו [ראשונים] הילכך יום שנטמא ממנין נזירותו הוא וימנה צ"ט לזה ויגלח ביום מאה שהוא יום ק"א למנינו נטמא בסוף מאה ביום אחרון יכול יהא סותר הכל ת"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים לבא עליו כשנטמא ומסתמא שנים בעינן דומיא דראשונים ולכך אינו סותר הכל ואם תאמר והא תנן (לעיל נזיר דף טז.) במתניתין (כו') נטמא ביום מאה סותר שלשים לר"א וי"ל דהכי נמי קאמר יכול יסתור הכל ת"ל והימים הראשונים יפלו וזה אין לו אחרונים ולכך לא יסתור הכל אבל שלשים מיהא סותר מדרשא דדרשינן בפ"ק (דף ו:) וזאת תורת הנזיר ביום מלאת נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר וצריכי הני תרי קראי דאי לאו זאת תורת הנזיר ה"א דכי נטמא ביום אחרון שהוא יום מלאת לא יסתור כלל ואפילו שלשים יום כתב רחמנא זאת תורת הנזיר וא"ת א"כ לכתוב זאת תורת הנזיר ולשתוק מוהימים הראשונים יפלו וי"ל א"כ הוה אמינא דיום מלאת היינו יום ק"א כמו ובמלאת ימי טהרה (ויקרא י״ב:ו׳) דהוי לאחר שמלאו ימי טהרה שהוא יום התגלחת שמלאו ימיו כבר וההוא סותר שלשים יום אבל נטמא יום מאה יסתור כולם כתב רחמנא והימים הראשונים יפלו דאפילו נטמא ביום מאה [אינו] סותר כולם ועוד דלא סגי דלא לכתוב והימים לאפוקי תחלת המאה שלא היו לו ראשונים: ה"ג וזה יש לו אחרונים - יום טומאה ויום מאה שאחריו שהוא כולו ממנין הנזירות כל כמה שלא הביא קרבנותיו דאפילו לרב מתנא דאמר מקצת היום ככולו מצוה עליו להשלים לכתחלה כדאמר בפ"ק (דף ו.): מדקתני הריני נזיר ק' יום ונטמא - אלמא שנדר בטהרה והדר נטמא: אמר ליה רב פפא לאביי הלין ימים - הראשונים דקאמר ר' אליעזר דנפק חד ומתחילין תרין דהיינו ביום שני לנזירותו או דלמא דבעינן יום אחד שלם כי היכי דבימים אחרונים איכא חד יום שלם דהיינו יום המאה ה"נ בימים הראשונים כי מתחיל תלת אבל כי נטמא ביום שני דפעמים אינו אלא שני חצאי ימים כגון דקבל נזירות אתמול בחצי היום והיום נטמא בחצי היום ואם תאמר ונפשוט ליה ממתניתין דקתני ר"א [אומר] לא לבו ביום מכלל דיום שלאחריו סותר וי"ל דלא חש ר' אליעזר להזכיר רק ממה דפליג אדרבנן דאמרי בו ביום מביא קרבן טומאה ואמר להו ר' אליעזר לא לבו ביום וה"ה נמי לא ביום שני עד שלישי ואם תאמר ולפשוט ליה מברייתא דאייתי לעיל גופא נטמא בתחילת מאה יכול יהא סותר וכו' מכלל דכי נטמא ביום שני ודאי סותר וי"ל תחילת מאה היינו נמי יום שני [קרא] תחילת מאה ועי"ל דמשום דלרבנן סותר אפילו ביום ראשון קאמר להו ר"א [דאינו] סותר וא"ת ונפשוט ליה מסיפא דקאמר כי נטמא ביום מאה חסר אחת דסותר אלמא דבתרי יומי סגי ליה וה"ה בתחילת נזירות דמסתמא אחרונים דומיא דראשונים וי"ל דאחרונים פשיטא ליה דבתרי יומי סגי ליה לפי שיש שם יום שלם דהיינו יום מאה אבל בתחילת נזירות פעמים דליכא אלא שני חצאי ימים כגון אם נדר בחצי יום לכך מספקא ליה אי לכך בעינן דנפקא תרין וקאי בתלת אבל קשה דליפשוט ליה מברייתא דלעיל דמתחיל ומונה מיד פי' משביעי וכי נטמא בשמיני דליכא אלא ב' ימים מביא קרבן טומאה (לו) לר"א וצריך לומר דלא שמיע ליה לההיא ברייתא דלעיל אי נמי שמיע ליה וקבעי טעמא מקרא א"נ י"ל כדפרישית לעיל דהא דבעינן דנפקא תרין וקאי אתלת משום דבעינן יום שלם שחל עליו נזירות דומיא דאחרונים אבל לעיל כיון דנזירות חל עליו משביעי דנטמא בשמיני יש כאן שביעי שלם ולכך כיון דנטמא בשמיני מביא קרבן טומאה וקצת קשה הא שביעי אינו שלם שצריך להזות ולטבול קודם שיחול הנזירות: לשון הג"ה א"ל יפלו כתיב משמע נפילה כל דהו לרבות שלא בא נמי יום שלם ואיצטריך למיכתב ימים ואיצטריך למיכתב יפלו דמצי למיכתב הכי וקדש ראש נזרו ביום ההוא מלבד ימים הראשונים ולשתוק מיפלו עד דנפקי תרין ועיילי תלת דימים משמע הכי דבעינן דומיא דאחרון דאיכא יום שלם כתב רחמנא יפלו דמשמע כל דהו דנפק חד וקאי בתרין ואי כתב רחמנא יפלו הראשונים ולא כתב ימים דמצי למיכתב והראשונים יפלו ה"א ואפילו לבו ביום כת"ק ולשון יפלו קאי אנזירות דעלמא כתב רחמנא ימים: מי שנדר בחוצה לארץ נזירות הרבה מל' יום והשלים נזירותו בחוצה לארץ ואח"כ בא לארץ - לאו דוקא במקרה בעלמא דלא סגי דלא אתי לארץ ישראל להקריב קרבנותיו ולהשלים נזירותו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: נזיר שלשים יום - בגמרא מפרש דמדרבנן קנסא בעלמא הוא שגזרו בארץ העמים דגזרו עליהם טומאה ומן התורה ודאי טהור ויצא ידי נזירותו: נזיר בתחילה - לחזור ולהתחיל כל מניינו גם דברי ב"ה קנס ומדרבנן והכי מפורש בגמרא: ובסוף שבע שנים באה ואחר כך נטמאת - וי"מ בגמרא דלא נבלעו [אלו] באלו [מדמנינן] אחת ועשרים שנה: אמר רבי יהודה לא היתה נזירה אלא י"ד שנה - בגמ' מפרש לה: קתני רישא ב"ש כו' - כל זה לא היה צריך דודאי ברישא קיימינן ולשון נזיר משונה:

נזיר יט:

Navigate the library